אגירת אנרגיה – אין דבר כזה.

ממשלות רבות בעולם הודיעו על "יעדים" אקלימיים גבוהים – משהו כמו אספקת 100% מצרכי האנרגיה או אולי 80% ממקורות מתחדשים – עד 2040 או עד 2050. מכוני מחקר וארגונים ירוקים אחדים אף פרסמו תכניות מפורטות כיצד ניתן להגיע לאספקה של 100% מהאנרגיה ממקורות מתחדשים (ללא פחם, גז או אנרגיה גרעינית).

המקורות המתחדשים הם כרגע שמש ורוח – אין כמעט אחרים שמסוגלים לספק כמויות גדולות של אנרגיה. מקורות אחרים, כמו ביו-מסה (שריפת עצים) וגיאותרמי – מוגבלים מאד מבחינה כמותית לכמויות קטנות מאד של אנרגיה ביחס לצריכה.

הבעיה הגדולה עם המקורות המתחדשים היא התזזיתיות – intermittence – הם פועלים רק חלק קטן מהזמן. לוחות השמש מייצרים אנרגיה רק, מקסימום, כ 20% מהזמן (והרבה פחות ברוב הארצות). תחנות הרוח – רק כ 25% מהזמן 0אלה נתוני אמת). ובנוסף – אנו לא שולטים על זמן הייצור. אבל – החברה שלנו זקוקה לאספקה סדירה, רציפה ואמינה של חשמל ואנרגיה, בכול שעות היממה. אנו צורכים (ומייצרים) כול הזמן (באופן רציף) כמויות אדירות של אנרגיה. ברור לכולם שללא אגירת אנרגיה המקורות המתחדשים לא יוכלו לספק את צרכינו. כול התכניות מדברות על ייצור עודף (ייצור יתר) של אנרגיה כאשר השמש זורחת או הרוח נושבת, ואגירתה לשימוש כאשר אין שמש ו/או אין רוח. הצרה היא שאין כזה דבר: אגירת אנרגיה. כל התכניות האלה בונות על דבר שלא קיים.

שני מהנדסים פרסמו (בנפרד) מאמרים גדולים על הטכנולוגיות השונות לאגירת אנרגיה שקיימות באופן מעשי ומוכר, היום. הפרטים רבים, המאמרים ארוכים ומפורטים, והם מכילים הקישורים למקורות רבים נוספים, מי שמתעניין מוזמן לקרוא. אנסה, בשני משפטים, לסכם את העיקר.

שיטת האגירה היחידה שפחות או יותר "ריאלית" או "עובדת" היא אגירה שאובה של מים.  בונים שני מאגרים סמוכים, עם הפרשי גובה ביניהם, שואבים מים מהמאגר התחתון לעליון כאשר יש עודף אנרגיה, ומייצרים חשמל על ידי הורדת המים מהמאגר העליון לתחתון תוך הפעלת טורבינה וגנרטור. הבעיה עם שיטה זו שהיא תלויה בטופוגרפיה – אפשרית רק בשטח הררי בו קיימים הפרשי גובה. היא דורשת כמויות אדירות של מים, ועולה לא מעט. מסיבות אלה השיטה הזו איננה ברת הרחבה, אינה יכולה לספק יותר מאחוזים בודדים של הצריכה.

שיטה שנייה היא מצברים. הבעיה העיקרית עם מצברים שלא ניתן לאגור בהם את הכמויות הגדולות של אנרגיה הדרושות. גם המחיר של האגירה במצברים הוא אסטרונומי. טכנולוגיית המצברים (צבירה כימית) נחקרת כבר יותר ממאה שנה, ואין צופים פריצות דרך מהותיות בתחום.

שיטה אחרת היא ייצור גז מתאן (סינטטי) ממים + פד"ח + אנרגיה. המתאן יכול, בדומה לגז טבעי, לשמש מקור אנרגיה. בגרמניה בנו מתקן ניסיוני אחד לבחינת התהליך הזה – היחידי בעולם. יש בעיות רבות: המחיר גבוה, היעילות הקטנה (הרבה אנרגיה מתבזבזת בתהליך), אספקת הפד"ח...

שורה תחתונה – לא קיימת טכנולוגיה לאגירת אנרגיה בכמויות האדירות שאנו צריכים. ללא פריצת דרך טכנולוגית מהותית, שאת טבעה איננו יכולים לחזות היום, אגירת אנרגיה בכמויות גדולות אינה אפשרית. וזה אומר – שאספקת אנרגיה, בכמויות גדולות, ממקורות מתחדשים תזזיתיים (שמש ורוח) אינה אפשרית.

כול התכניות על "יעדים" של אנרגיה מתחדשת הן פנטזיות, משהו שלא אפשרי, טכנולוגיה שלא קיימת. זה לא משהו שאנו שולטים בו, לא תלוי ברצון שלנו או בכסף שאנו מוכנים להשקיע. זה פשוט סיפורי אגדה דמיוניים, תלושים מהמציאות.

יעקב