גישת השוק החופשי לניהול גנים לאומיים ושמורות טבע

"העברת ההצעה לתיקון חוק הגנים הלאומיים בקריאה טרומית ב-27 ביולי 2011 עוררה זעם וחשש רב בקרב ארגוני סביבה למיניהם. ההצעה מרחיבה את סמכויותיו של השר להגנת הסביבה ומאפשרת לו להעניק לתאגידים הפועלים שלא למטרות רווח היתרים לניהול ותפעול של גנים לאומיים. למרות שאין מדובר בהעברת גנים לאומיים לבעלות פרטית אלא במתן זיכיונות ניהול בלבד, ארגוני סביבה כמו "החברה להגנת הטבע" ו"אדם טבע ודין" מיהרו לזעוק כנגד הניסיון ל"הפרטת הגנים הלאומיים".  סמנכ"ל שמירת סביבה וטבע בחברה להגנת הטבע הזהיר כי "שמירת הטבע לא תתאפשר באופן המיטבי והנכון תחת ניהול פרטי". מתנגד חריף נוסף להצעת החוק, ח"כ דב חנין (חד"ש),  אף ציין כי הוא רואה בהצעת החוק עדות לכך "שנחשול ההפרטה מגיע עד לסמלים הלאומיים שלנו". 
את העמדות מעל תוקף חבר הבלוג, ד"ר אמיר שני, חוקר ומרצה במחלקה ללימודי מלונאות ותיירות באונ' בן גוריון מציג במאמר (בקישור) את האלטרנטיבה לגישה הרווחת בתחום הטיפול בשמורות טבע וגנים לאומיים, גישה המכירה בחשיבות הפיתוח הכלכלי של ערכי הטבע בשילוב עם האניטרסים של האוכלוסיה המקומית. 

בנושא זה כתב גם פרופ' איתן צ'רנוב (ז"ל) מן המכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית:

עד כה האמינו כי הימצאותם של תושבים באזור השמורה מסכנת את קיומה... מסתבר שההפך מכך הוא הנכון. אם השמורה מנוהלת בתפישה נכונה, הופכים תושביה להיות מגיניה הטובים ביותר. הרעיון הבסיסי של שילוב האוכלוסייה המקומית בחיי השמורה, באחריות לה ובהפקת רווחים ממנה, הוא הדרך לשמור על הטבע. כל דרך אחרת, אשר איננה מתחשבת בתושבי האזור, הופכת אותם לאויבי השמורה. בשמורות החשובות והיוקרתיות ביותר בעולם, נובע עיקר ההרס מתושבי האזורים הסמוכים להן, אשר איש לא השכיל להבין מהי חשיבותן, לא התייעצו עימם על גבולות וייעודי קרקע, אילצו אותם לשנות ממנהגיהם ומורשתם, ואינם זוכים לתמורה הגונה מהתיירות הזורמת אליהן. כך הופכת השמורה להם לרועץ, והם הופכים לה לאויב. השמורה צריכה להיות להם מקור פרנסה וגאווה. ("שמורות ביו ספריות" , 1988).

בתמונה מעל: אחת הדוגמאות המפורסמות בישראל לנזקים הנגרמים לאתרי מורשת וטבע המנוהלים בגישה הריכוזית  באתר המורשת העולמי עבדת בשנת 2009. הנייר של ד"ר שני לפניכם:

גישת השוק החופשי לניהול גנים לאומיים ושמורות טבע אמיר שני from Boaz Arad-Erder

טורבינות הרוח בבריטניה והתפוקתן הזעירה.

הנה פיזור טורבינות הרוח בבריטניה:

בבריטניה מותקנות כ 5100 טורבינות בהספק כולל (נומינאלי) של כ 10 ג'יגוואט. על פי הסטטיסטיקות של משרד האנרגיה הבריטי, כמות החשמל המיוצר בפועל (בטורבינות יבשתיות וימיות יחד) הוא 27.68% מכושר היצור הנומינלי, כלומר, הטורבינות מייצרות חשמל פחות מ 30% מהזמן – בגלל שזהו הזמן בו הרוח נושבת במהירות המתאימה (לא יותר מדי ולא פחות מדי).

באנגליה הייתה סערה גדולה בסוף השבוע האחרון, וראו מה קרה לאחת מטורבינות הרוח... הן אוהבות רוח, אבל , עד גבול מסוים...

בגרף הבא אתם יכולים לראות כמה חשמל יצרו 5000 הטורבינות בחודש מרץ, ביחס לכמות הכללית של חשמל שנצרכה באותו חודש.

מהגרף אפשר להסיק, בראיה גסה את המסקנות הבאות:

1.    הרוח יצרה מעט מאד חשמל, ביחס לשאר המקורות והצריכה (השטח הצבוע הכחול).

2.    כחצי מהחשמל נוצר בשעות הלילה (ב"עמקים" שבציור) – כלומר מתי שלא צריך אותו, וכאשר תחנות הכוח הפחמיות של עומס בסיס המשיכו במילא לפעול (לשרוף פחם), כי לא ניתן לכבות אותן במחזור יומי.

3.    היו ימים רבים (אולי כ 1/3 מהימים) שהרוח לא תרמה כלום או תרמה מעט מאד, כי הרוח לא נשבה בכול בריטניה הגדולה (ראה מפה למעלה).

בס"ה תרמו כול המקורות המתחדשים לייצור 11.3% מהחשמל בבריטניה בשנת 2012, ומזה – הרוח קצת פחות מחצי – כלומר כ 5% . שאר ה"מתחדשים" הם: המקור המתחדש הישן והטוב, עצים (השם המודרני, התקין פוליטית: ביומסה), הידרו, פאנלים סולאריים ועוד.

יעקב

סכנה לתקופת קרח קטנה חדשה

"תקופת הקרח הקטנה" – Little Ice Age – שרר בין השנים 1600-1850 (בערך) ואפיינו אותה חורפים קרים וקשים במיוחד. הקור הגדול בא זו זמנית עם תקופה של פעילות מועטה של השמש, שנקראת מאונדר מינימום The Maunder minimum – (בהמשך הייתה תקופת פעילות שקטה בשם דלטון מינימום). ה BBC מדווח על סכנה למינימום חדש ברמת דומה למאונדר.

פרופסור מייק לוקווד, מאונ' רידינג בבריטניה, מומחה לפעילות השמש, מזהיר שהשמש נכנסת כעת לתקופה שקטה הדומה לאותן תקופות מינימום קודמות.

במאה ה 20 השמש הייתה בתקופה של פעילות מוגברת שהגיעה לשיאה ב 1985. מאז רמת הפעילות נמצאת בירידה גדולה, המהירה ביותר מזה 10,000 שנה. לוקווד בדק 24 מחזורי שמש קודמים, על פי איזוטופים מסוימים שנמצאו בליבות קרח, ומצא שהירידה במחזור הנוכחי היא המהירה ביותר.

לדבריו יש סיכוי של 25-30% לרדת לרמה דומה למאונדר מינימום, וסיכוי של יותר מ 50% לרדת לרמה של דלטון מינימום. לוקווד טוען שהירידה בפעילות השמש כבר גרמה לחורפים הקרים והקיצים הפושרים בשנים האחרונות (מה שנקרא: העצירה בהתחממות). הוא מזהיר שתקופה של קור עז וחורפים קשים תהיה לה השפעה קשה על מדיניות האנרגיה והתחבורה של בריטניה.

מדעני האקלים החממיסטים, חרדי הפד"ח, טענו תמיד שהשפעתה של השמש מזערית ובלתי רלוונטית, והם טוענים גם עכשיו, שהשפעת השמש היא מחזורית, מה שמתקרר היום, צפוי להתחמם בחזרה בעתיד, אבל השפעת הפד"ח היא לתמיד, וההתחממות תחזור בעתיד.

הסכנה לתקופת קרח קטנה חדשה ממחישה היטב שהתקררות האקלים היא בעיה הרבה יותר חמורה לאנושות מהתחממות.

פרטים נוספים באתר של וואטס. כאן תמצאו מאמר נוסף על השינויים בעוצמת התדרים השונים של האור מהשמש, בעקבות השינויים בפעילות השמש (בשני הקטעים יש קישוריות למאמרים נוספים בנושא השפעת השמש). ההנחה של החממיסטים שהם יודעים הכול על השפעת השמש על האקלים, ושההשפעה אינה גדולה (ביחס לפד"ח) – נראית יותר ויותר חלשה.

יעקב

המפלצות מגיעות לרמה

פרויקט להקמת 29 מפלצות רוח ברמת הגולן, בהספק של 58 מגווט אושר על ידי רשות החשמל ויוקם על ידי חברת אנלייט.

המחיר המובטח, בשיטת תעריף ההזנה הגבוה – feed-in tariff – הוא 51 אג' לקוט"ש, ל 20 שנה (צמוד למדד). המחיר הזה הוא פי 2.5 יותר גבוה ממחיר החשמל שרשות החשמל משלמת לתחנות כוח גזיות פרטיות, שהוא מתחת ל 20 אג' לקוט"ש. כמו כן- המחיר אינו מכסה הוצאות אחרות כמו חיבור הטורבינות לרשת ואחזקת תחנות גיבוי. הוא גם אינו מכסה את הפגיעה בנוף וקטל הציפורים.

לפי הסקרים שנעשו, והתחשיבים של ההכנסות, מעריכים שהרוח תועיל לנשוב והטורבינות יפיקו חשמל כ 30% מהזמן – אבל בזמנים בלתי נצפים מראש. חלק מהחשמל הזה (כנראה חלק גדול) יופק בלילה, בשעות שפל של ביקוש, כאשר במילא יש עודף של חשמל ברשת, כלומר – זה חשמל שלא צריך אותו ואין מה לעשות איתו.

העניין הוא ששתי תחנות הכוח הפחמיות הגדולות, בחדרה ואשקלון, עובדות 24 שעות ביממה, ומספקות את כול עומס הבסיס בסדר גודל של 4-6 ג'יגווט. לא ניתן לכבות תחנות פחם בהתרעה קצרה, היות ותהליך הדלקתן מחדש, עד לתפוקה מלאה אורך כ 12 שעות. כאשר יש עודף של חשמל ניתן לנתק טורבינת קיטור בתחנות הפחמיות, כך שהפחם בוער לריק, מבלי להניע טורבינה. שורה תחתונה: ה כמות הזעירה של 58 מגווט שתחנות הרוח יפיקו, מדי פעם, לא תעזור בכלום לירידת הפליטות או הזיהום, כי תחנות הכוח הפחמיות ימשיכו לעבוד "על ריק" (או על "מלא") בזמן הזה.

אנרגיית הרוח אין לה עתיד בכלל, בישראל. (לא שיש לה עתיד גדול במקומות אחרים). בישראל אין רוחות חזקות, ואין שטחים גדולים, פתוחים המתאימים לטורבינות. אפשר להקים כמה טורבינות פה ושם, אבל לא מספר משמעותי.

תחנות הרוח אין בהן שום צורך ושום תועלת, לא מבחינת הפחתת הפליטות ולא מבחינת הפחתת הזיהום. הן ממש, ממש מיותרות לחלוטין. אז בשביל מה כול זה – למה רשות החשמל חותמת איתם חוזי אספקה עם מחיר גבוה מובטח, עם הוצאה של 80 מיליון ₪ לשנה, ל 20 שנה? בשביל מה כול המשחק הזה? רק כדי לחקות את הדברים המטופשים שעושים במקומות אחרים? רק כדי להיות אופנתי? רק כדי להראות ש"עושים משהו" למען האנושות? רק מתוך הרגשה רגשית ש"מתחדש זה טוב" בלי לבחון את הפרטים המעשיים?

בנוסף לכול – הטורבינות מזיקות לסביבה (בניגוד לפאנלים סולאריים) – הן משחיתות את הנוף, מרעישות וקוטלות ציפורים.

יעקב

חברה של פאנלים סולאריים ישראלית – פשטה את הרגל

חברת SBY, חברה ישראלית שהתמחתה בהתקנת פאנלים סולאריים על גגות בתים – קרסה. זו חברה גדולה יחסית, שהיה לה מחזור של כ 100 מיליון שקל, והיא קרסה בשל חוב של כ 46 מיליון שקל לספקים בארץ ובחו"ל, לקבלני משנה (מתקינים) ולעובדים.

קריסה זו מצטרפת לשורה ארוכה של קריסות סולאריות בעולם, אבל אין בה לקח מיוחד בקשר לאנרגיה סולארית. היא קרסה בשל ניהול לקוי, ותמחור נמוך מדי.

העסק של הפאנלים הסולאריים מעולם לא היה על אספקת האנרגיה או הפקת רווח מאספקת אנרגיה. העסק הוא אך ורק ניצול הסובסידיות הממשלתיות, המתבטאות במחיר גבוה, מובטח ל 20-25 שנה לחשמל סולארי. משגברה התחרות, הורידה רשות החשמל (הממשלתית) בהתמדה את התעריפים המובטחים, וכך קטן פוטנציאל הלקוחות, בניגוד לתחזיות האופטימיות מדי של העוסקים בענף.

גם ה"מנכסות" לא גדלו כמצופה, ובעל החברה לא השכיל להיערך בזמן למציאות החדשה. מה שנידרש בעסק זה לא לנחש את הביקוש בשוק למוצר שחי בשוק, אלא לנחש את הגחמות של רשות החשמל, שחיה בעולם פוליטי שרירותי ולא דווקא הגיוני שניתן לחזותו מראש.

אבל השורה התחתונה היא שפשיטת הרגל הזאת לא מלמדת שום דבר. טבעי הוא שבתחום פעילות חדש יהיו פשיטות רגל רבות. מה יהיה על בעלי הפאנלים, שקיבלו מהחברה אחריות על המתקנים ל 20 שנה?  מה עם בעלי המתקנים שמימנו התקנתם מהלוואות? מי יתחזק את המתקן? ימים יגידו. אין רווחים ללא סיכון, גם אם הרווחים באים מהממשלה.

יעקב

קיצוניות ירוקה: איסור למשאפי אסטמה.

קאס סונשטיין, פרופסור למשפטים מפורסם, מהארוורד, לשעבר עוזר של הנשיא אובמה לענייני רגולציה, מביא דוגמה למקרה של השתוללות בלתי רציונאלית של האידיאולוגיה הירוקה, כפי שהיא מיושמת על ידי רשויות השלטון בארה"ב.

רשות המזון והתרופות בארה"ב FDA , אסרה על מכירה של מספר משאפים,  inhaler, של תרופות נגד אסטמה. התכשירים, שנמכרו ללא מרשם, היו מאד יעילים וזולים, והקלו על סבלם של מיליונים חולי אסטמה בארה"ב. מדוע אסרה? האם התכשירים התגלו כמזיקים לבריאות? לא. האם אין היעוד של ה FDA לעזור לאנשים, בייחוד חולים, ולא לפגוע בהם ?

התכשירים השתמשו בגזים פלואורידיים CFC, כדי לרסס את התרופה בגרון של החולה. ה CFC  נאסרו לשימוש לפי אמנה בינלאומית הנקראת "פרוטוקול מונטריאול" שנחתמה בשנת 1988 ואושררה, בהתלהבות, על ידי הנשיא רייגן. נטען אז (לדעת רבים – ללא בסיס מדעי מוצק, אבל זה וויכוח אחר) שה CFC גורם לחור באוזון, ולכן – בערך – הורס את כדור הארץ. כול ארצות העולם חתמו על האמנה, ובחלק מהן (המערביות) אכן עברו לשימוש בגז אחר, יותר יקר, במזגנים, מקררים, ותכשירי ריסוס כמו "מטהרי" (מסריחי)  אוויר.

המשאפים של חולי האסטמה משתמשים, ופולטים, כמויות זעירות בלבד של CFC, שאינן פוגעות בכלום. השימוש בהם אינו מעלה ואינו מוריד כלום בנושא האוזון (לא ברור אם המעבר לגזים אחרים במזגנים כן עזר במשהו, כי החור באוזון נמשך, וייתכן שהוא בכלל תופעה טבעית, לא קשורה ל CFC ). אבל, השימוש במשאפי אסטמה הקל מאד על מיליוני חולים.

הפגיעה בחולי האסטמה היא דוגמה למעשה פוגעני, קיצוני ובלתי רציונאלי של אידיאולוגים ירוקים.

יעקב

הפחד מקרינה רדיואקטיבית מוגזם.

הניו יורק טיימס מביא כתבה המפרטת מדוע הפחד מפני קרינה רדיואקטיבית הוא מוגזם ומזיק.

אין ספק שקרינה רדיואקטיבית בעוצמה חזקה מזיקה, וגורמת למחלת קרינה, או לסרטן בהמשך, דבר זה ידוע היטב. מאידך – קרינה חלשה היא תופעה טבעית, בלתי מזיקה. אנו חיים בסביבה בה יש קרינה חלשה, כול הזמן, קרינת רקע, וזה לא מזיק. מה שלא ידוע בצורה טובה הוא מהו הגבול או הסף של הקרינה המזיקה.

מה שנלמד, הן מהפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי ב 1945, והן מהתאונות שהיו בצ'רנוביל ובפוקושימה הוא שהסכנה מקרינה בעוצמה נמוכה אינה כה גדולה כמו שחשבנו.

עיקר המידע בא ממעכב אחרי ניצולי הירושימה ונגסאקי. רופאים חוקרים עקבו שנים רבות אחרי בריאותם של 112 אלף תושבים יפאנים, ש 86 אלף מהם היו במרחק של פחות מ 10 ק"מ ממוקד נפילת הפצצות, וחלקם ספגו מנות גבוהות של קרינה. מתוך כ 11 אלף מקרים של תחלואה בסרטן באוכלוסייה זו (לאורך זמן), רק 527 נגרמו על ידי הקרינה, שהם בערך מ 2/3 אחוז. המחקרים גם הוכיחו, שגם אחרי יותר משני דורות, לא התגלו מוטציות גנטיות (מומים מולדים בצאצאים). עוברים שנפגעו מקרינה ברחם, בעת פיצוץ הפצות, כן נולדו עם מומים, אבל אין פגיעה גנטית של קבע, בדורות הבאים – כלומר – גם אנשים שנפגעו בעצמם מקרינה הולידו, בהמשך, ילדים בריאים.

כללית, הראו המחקרים שחשיפה של פחות מ 100 מיליסיברט אינה גורמת נזקים. מרבית אלה שנפגעו בצ'רנוביל, וכול אלה שנפגעו בפוקושימה ספגו מנות קרינה הרבה יותר נמוכות מזה. יש, אם כן, ראיות מוצקות, שקרינה רדיואקטיבית במנות נמוכות אינה מהווה סיכון, בניגוד לפחדים השכיחים.

בפוקושימה, למשל, שוררת במרבית אזורי הפינוי קרינה בעוצמה מתחת ל 100 מיליסיברט, כלומר קרינה מתחת לסף הסכנה. לכן, מסתבר בדיעבד, שהפינוי של 82 אלף תושבים היה מיותר (חוץ מאשר לזמן קצר, מסיבות של זהירות מונעת, בטרם נגמר האירוע ונמדדה רמת הזיהום). מבחינת הקרינה התושבים יכולים לחזור לבתיהם, אבל השלטונות אינם מאפשרים זאת, על סמך תקנים קיימים.

הבעיה היא שהדעה הזו, על סף בלתי מזיק של 100 מיליסיברט, אינה מקובלת עדיין. התקנים המקובלים לקרינה מותרת מדברים על רמה הרבה יותר נמוכה – של כ 10-20 מיליסיברט. עדיין הפחד גובר על הראיות, ומכתיב תקנים מחמירים "ליתר ביטחון".

מצד שני, גם פינוי התושבים גורם נזקים כלכליים ובריאותיים משמעותיים לאנשים המפונים. נזקים אלה נגרמים במטרה למנוע נזק מקרינה, שאין בו ממש. הזהירות המוגזמת גורמת יותר נזק מהקרינה.

כותב המאמר קורא לשנות את התקנים, ולנהוג בצורה רציונאלית נוכח אירועי קרינה. הוא אומר שלא צריך לתת לפחד להכתיב את צעדינו.

יעקב

תחנת כוח גרעינית חדשה תיבנה בריטניה.

ממשלת בריטניה חתמה על חוזה עם חברת החשמל EDF לבנייה של תחנת כוח גרעינית חדשה בהינקלי פוינט, בסומרסט, דרום מערב אנגליה.

EDF היא חברה ממשלתית צרפתית, אחת משש חברות החשמל הפועלות באנגליה (מבלד פועלה בצרפת וארצות אחרות). התחנה תוקם על ידי חברה ממשלתית צרפתית אחרת, ארבה Areva , ובפרויקט ישותפו שתי חברות סיניות.

עלות התחנה נעמדת ב 16 מיליארד ליש"ט, שהם כ 25 מיליארד דולר.בתחנה יהיו 2 יחידות של 1.6 GW כ"א, סה 3.2 ג'יגאווט, והיא תספק כ 7% מצריכת החשמל של אנגליה. על פי התחזיות כעת, היא עשויה להתחיל לפעול בעוד 10 שנים, אבל, אם לשפוט לפי תקדימים, היא תעלה כפול ממה שמעריכים כעת, ותתחיל לפעול לא לפני 15 שנה, אם בכלל.

כדי להבטיח את ההשקעה והרווחיות, חתמה EDF חוזה עם ממשלת בריטניה המבטיח לה מחיר מינימום של כ 15 סנט של דולר לקוט"ש, ל 35 שנה. זהו מחיר גבוה למדי, פי שניים ממחיר השוק הסיטונאי של החשמל כיום. לפי החוזה, אם מחיר השוק יהיה נמוך, תשלים ממשלת בריטניה למחיר המינימום, אבל אם המחיר יהיה גבוה יותר, תחזיר EDF את ההפרש לממשלה. די ברור כעת שהחוזה הזה מעמיס עלות נוספת על חשבונות החשמל של הצרכנים הבריטיים.

תהיה זו התחנה הגרעינית הראשונה ביותר משנות דור, שתבנה בבריטניה. התחנות הקיימות, המספקות כ 19% מהצריכה, עומדות להיסגר בהדרגה עד אמצע העשור הבא, בגלל התבלות, והתחנה הזו היא ראשונה מבין 10 תחנות חדשות המתוכננות להחליף את הישנות.

הפרויקט עדיין לא סגור, עוד לא הושגו כול הרישיונות הדרושים, הירוקים עוד ילחמו נגד התחנה מלחמת חורמה בהפגנות ועתירות משפטיות. EDF מקווה להגיע להחלטה סופית ב 2014, אבל הסיכוי הוא שזה ייקח יותר זמן.

הסיפור עם התעריף המובטח איננו סימפטי כלל, ונוגד את עקרונות השוק החופשי וגם את הנחיות האיחוד האירופי, ויצטרך לקבל אישור מיוחד משם. אבל, בלי התעריף המובטח, לא היו היזמים מוכנים להיכנס להשקעה ענקית זו. ממשלת בריטניה, באמצעות שר האנרגיה ה"ירוק" שלה, אד דייוי, התאמצה מאד לקדם את הפרויקט, כי הם רוצים (באמת, מכול הלב) להקטין את השימוש בפחם, ובלי גרעין זה לא אפשרי. באשר ל 9 התחנות האחרות הנחוצות והמתוכננות: EDF מתכננת עוד תחנה באתר אחר שבו היא כבר מפעילה תחנה גרעינית ישנה – בסיזוול, אבל בקשר לשמונה האחרות – אין שום יזם שמגלה התעניינות, ושום דבר באופק.

עוד הרבה מים יזרמו בתמזה עד שהתחנה תיכנס לפעולה, וגם כך היא לא תשיג יותר מאשר להחליף חלק קטן מהתחנות הגרעיניות שעומדות להסגר. אבל, אם תבנה, היא לפחות תפיק חשמל באופן קבוע ורציף ובטוח.

יעקב 

שוטי, שוטי ספינתי...

השימוש באנרגיה של הרוח איננו חדש. התחום בו השתמשו ברוח הכי הרבה הוא הספנות. עד אמצע המאה ה 19, כול ההובלה הימית העולמית נעשתה באמצעות ספינות מפרש. הדבר הוכיח שבהחלט ניתן לעשות שימוש מועיל באנרגיית הרוח. בהמשך עברו לשימוש בספינות קיטור, ואח"כ בספינות מנוע, מונעות על ידי מזוט (דלק מנפט, הזול והמלוכלך ביותר).

היום יש ניסיון של ניצול אנרגיית הרוח להפקת חשמל, על ידי בניית עשרות או מאות אלפים של טורבינות.  ארצות נורמאליות ושפויות לכאורה, כמו בריטניה וגרמניה, מתכננות (על הנייר) להפיק את מרבית החשמל שלהן באמצעות תחנות רוח, עד 2030, או 2050 (או לא חשוב איזו שנה).

כדי להמחיש עד כמה הרעיון בלתי מעשי – בואו נתבונן בתחום בו הרוח הייתה תמיד הכי חזקה, היסטורית, הכי מתאימה, הכי מנוצלת – תחום הספנות. הרוח, כמו שאומרים חסידיה (השוטים) היא חופשית. מדוע לא מנצלים את הרוח בתחום הספנות? האם מישהו יכול לתאר לעצמו את ההובלה הימית מוסבת לעבוד על רוח? אני לא שמעתי על משוגע כזה.

הסיבות מדוע השימוש ברוח להובלה ימית אינו מעשי הן ברורות. ספינת המפרש הגדולה ביותר אי פעם הייתה במשקל 14 אלף טונות. ספינת מכולות גדולה היום היא בת 140 אלף טונות, פי 10. אנרגיית הרוח שניתן לאסוף במפרשי ספינה אחת כנראה לא מספיקה להנעה של ספינה ענקית, רק לספינה קטנה. בסדר, מדוע שלא נעבור לספינות קטנות, ובמקום כול ספינה גדולה נבנה 10 קטנות?

אח"כ – ספינת מפרש שבויה בידי גחמות הרוח. כאשר הרוח לא נושבת, היא יושבת במים וממתינה. לפעמים יש סערה שסוחפת אותה רחוק מנתיבה המתוכנן, ומבזבז עוד מזמנה. ספינת מפרשים לוקח לה לפחות פי 3 זמן לעבור מסלול נתון (למשל חציית האוקיינוס). מה הביעה, יגידו החסידים, נבנה פי 3 ספינות...

כמות המטענים הימיים (הטונות) גדלה, מאז אמצע המאה ה 19 עד היום, פי... אינני יודע פי כמה. אולי פי אלף, אולי יותר. שיטות הייצור והשיווק המודרניות דורשות אספקה של סחורה בזמן קצר, ידוע, ומוגדר, שניתן לסמוך עליו.

בקיצור: הבעיה היא כמותית. הרוח יכולה לשמש להובלה ימית – זה מוכח, היסטורית. אבל היא לא יכולה להוביל את כמות המטענים הענקית שדרושה היום, ולא בזמן הקצר והקבוע, הדרוש, ולא במחיר סביר.

יגידו החסידים: בסדר, אי אפשר לבנות רק על רוח, אבל בואו נתקין מפרשים על אוניות המשא המודרניות, הגדולות (בנוסף למנוע).  הדבר יחסוך דלק, יגביר את המהירות, למה לא? הרוח בחינם... בכול זאת אין מתקינים מפרשים על אוניות משא, כי העזרה שהרוח עשויה לעזור אינה שווה את המאמץ. זה משחק בקטנות, העזרה של הרוח זניחה.

כנ"ל טורבינות רוח להפקות חשמל. זה לא מעשי ולא אפשרי, בכמויות הדרושות וברמת הביטחון והאמינות הדרושה, בעולמנו, במציאות של היום. אולי הדוגמה של הספנות יותר קלה להמחשה ותפיסה, ויכולה להמחיש את האבסורד שבניסיון להשתית את אספקת החשמל המודרנית (של אנגליה או גרמניה, למשל) על הרוח.

יעקב

גבריאל: לרסן את מחירי האנרגיה בגרמניה.

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית SPD  בגרמניה קוראת לרסן את עליית מחירי החשמל הנובעת מהסבסוד לחשמל מתחדש. מנהיגה, סיגמר גבריאל, אמר: "חייבים לוודא שהחשמל המתחדש הוא בר השגה  affordable , ואנו צריכים לשים קץ לאשליה שניתן לרדת מפחם ומאנרגיה גרעינית בו זמנית. הדבר אינו אפשרי".

גבריאל היה שר הגנת הסביבה והבטיחות הגרעינית בממשלה קודמת של ראש הממשלה, מרקל, בין השנים 2005-2009, הוא צריך לדעת על מה הוא מדבר. מרקל פתחה בשיחות להרכבת קואליציה עם הסוציאל-דמוקרטים בראשות גבריאל. מרקל עצמה יודעת שהייקור המתמיד של החשמל לא יכול להימשך, וצריך לשנות את מדיניות תעריפי ההזנה הגבוהים, המובטחים לאנרגיה מתחדשת. המחיר הגבוה של החשמל, הנובע מכך, פוגע התחרותיות התעשייה הגרמנית וגורמת למפעלים לעבור לחו"ל. אבל, הקטנת הסובסידיות תעצור את המשך ההשקעה באנרגיה מתחדשת וה"מהפכה האנרגטית" שגם ככה צולעת.

גבריאל, שאמור לקבל תפקיד בכיר בממשלה החדשה, אם וכאשר תקום, הוסיף ואמר: "אנו חייבים לעצב את מהפכת האנרגיה בצורה כזו, שהמחירים לא יעלו יותר מדי, שאספקת החשמל תהיה מובטחת, ושלא נלחם מלחמות אידיאולוגיות על גז, פחם ומתחדשות. אנו צריכים גישה הדרגתית לאנרגיה מתחדשת, לא כזו שפוגעת פגיעה קשה בתעשייה שלנו."

כלומר – אנו צריכים לרבע את המעגל, או לאכול את העוגה וגם לשמור עליה. אי אפשר לאמור שגבריאל לא יודע "מה צריך". מה שהוא ומרקל לא יודעים הוא – איך עושים זאת... כי זה לא אפשרי.

אבל, אם אתם לא מאמינים לי כאשר אני אומר שמהפכת האנרגיה של גרמניה אינה רציונאלית ואינה אפשרית – אז הנה אומר זאת אחד שאמור לדעת, ושאינו שייך, רחמנא-ליצלן, למחנה ה"ימין" האידיאולוגי, משרתי האחים קוץ', אלא דווקא מנהיג מפלגת השמאל בגרמניה.

המהפכה האנרגטית בגרמניה תיפול על בעיית המחיר, אבל זו לא הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית היא, כמובן, שלא ניתן, מבחינה טכנית-הנדסית לבנות מערכת אספקת חשמל על אנרגיה מתחדשת תזזיתית. זה לא עובד, לא אפשרי, בשום מחיר. מערכת אספקת חשמל בהיקף אדיר שאנו צריכים חייבת להיות מבוססת על מקורות יציבים, הזמינים תמיד, כמו פחם, גז או גרעין. המקורות ה"מתחדשים" יכולים, לשחק תפקיד שולי, קטן, בתוך המערכת המבוססת על מקורות יציבים. לא יותר.

יעקב