נפטר הפרופ' עזרה
זוהר האיש שהציל חיים רבים של חיילי צה"ל כאשר לא קיבל את המוסכמות
ה"ידועות" בנושא "משמעת המים" .
פרופ' זוהר היה ממיסדי האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה וייצג עמדה שהיתה משותפת לכל תחומי פעילותו - הסירוב לקבל השקפה "מקובלת" ורווחת כמובנת מאליה – רק בגלל שכך חושבים "כולם". יתכן ותכונה זאת באופיו ובגישתו המדעית הובילה להתעלמות והעדרות של נציגי האגודה מהלוויתו.
כותב אודותיו מוטי היינריך, מנהל אתר "קו ישר":
כך נהג כרופא, כאדם, כיהודי ציוני וכך גם בהשקפותיו על מדינה, חברה וכלכלה.
אחד מהקורסים אותם לימד כפרופסור בפקולטה לרפואה היה כיצד לקרוא מחקר ומאמר רפואי: אין להסתפק במסקנות הכותב, אלא צריך גם להבין כיצד הגיע למסקנותיו, כיצד נאספו הנתונים וכיצד נותחו. לשאול שאלות.
עד לאמצע שנות ה-60 "ידע" כל חייל וכל מפקד בצה"ל ששתיית מים תוך כדי מסע ומאמץ גופני – מזיקה לכושרם של החיילים. בצה"ל הייתה נהוגה "משמעת מים" – כלומר, קיצוב במנות המים שלחיילים מותר לשתות. מחזורים רבים של חיילים ומפקדים חונכו על ברכי "משמעת המים". צריך להתאפק מלשתות מים, ובמקרה הטוב – רק להרטיב את הפה ולירוק את המים... או להכניס לפה אבן קטנה כדי לשמור על לחות... האמונה הייתה כה חזקה ורווחת שגם תנועות הנוער ובתי הספר אימצו את "משמעת המים". "כולם" ידעו שזו אמת מדעית, אפילו כאשר לאורך שנים מתו עשרות או מאות חיילים ובני נוער כתוצאה מהתייבשות – קראו לזה "מכת חום" והמליצו לחבוש כובע. איש לא העז לערער על האמונה.
עזרה זהר, כקצין רפואה בדק את מקרי ההתמוטטות הרבים בצה"ל והגיע למסקנה שמדובר פשוט בהתייבשות. קשה היה לערער את האמונה ב"משמעת המים" – כמעט כל צה"ל התייצב נגדו. בעמל רב הצליח לשכנע את הפיקוד העליון לערוך ניסוי מדעי. לבסוף קיבל היתר לניסוי במסגרתו נערך מסע רגלי בתנאים קשים מאילת למטולה בליווי צוות רפואי מורחב, מעבדה ניידת וקבוצת ביקורת שחייליה שתו מים בשפע.
עם מסקנות המחקר קשה היה להתווכח – משמעת המים בצה"ל בוטלה. חייהם של מאות חיילים ונוער ניצלו.
אחד מהקורסים אותם לימד כפרופסור בפקולטה לרפואה היה כיצד לקרוא מחקר ומאמר רפואי: אין להסתפק במסקנות הכותב, אלא צריך גם להבין כיצד הגיע למסקנותיו, כיצד נאספו הנתונים וכיצד נותחו. לשאול שאלות.
עד לאמצע שנות ה-60 "ידע" כל חייל וכל מפקד בצה"ל ששתיית מים תוך כדי מסע ומאמץ גופני – מזיקה לכושרם של החיילים. בצה"ל הייתה נהוגה "משמעת מים" – כלומר, קיצוב במנות המים שלחיילים מותר לשתות. מחזורים רבים של חיילים ומפקדים חונכו על ברכי "משמעת המים". צריך להתאפק מלשתות מים, ובמקרה הטוב – רק להרטיב את הפה ולירוק את המים... או להכניס לפה אבן קטנה כדי לשמור על לחות... האמונה הייתה כה חזקה ורווחת שגם תנועות הנוער ובתי הספר אימצו את "משמעת המים". "כולם" ידעו שזו אמת מדעית, אפילו כאשר לאורך שנים מתו עשרות או מאות חיילים ובני נוער כתוצאה מהתייבשות – קראו לזה "מכת חום" והמליצו לחבוש כובע. איש לא העז לערער על האמונה.
עזרה זהר, כקצין רפואה בדק את מקרי ההתמוטטות הרבים בצה"ל והגיע למסקנה שמדובר פשוט בהתייבשות. קשה היה לערער את האמונה ב"משמעת המים" – כמעט כל צה"ל התייצב נגדו. בעמל רב הצליח לשכנע את הפיקוד העליון לערוך ניסוי מדעי. לבסוף קיבל היתר לניסוי במסגרתו נערך מסע רגלי בתנאים קשים מאילת למטולה בליווי צוות רפואי מורחב, מעבדה ניידת וקבוצת ביקורת שחייליה שתו מים בשפע.
עם מסקנות המחקר קשה היה להתווכח – משמעת המים בצה"ל בוטלה. חייהם של מאות חיילים ונוער ניצלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה