בעיית האקלים משנה את שמה האופנתי בתדירות גבוהה יותר משינוי אופנת
השמלות. פעם קראו לזה "התחממות גלובאלית", אבל, כאשר ההתחממות דעכה עברו
לקרוא לזה "שינויי האקלים", ואח"כ "תופעות קיצוניות".
היום – מילת המפתח היא "סיכוני האקלים" (risks ).
הפרופסור קרי עמנואל, פרופסור למדעי האטמוספרה ב MIT, ודמות ידועה במחקרי האקלים, כותב
מאמר על סיכוני האקלים. תמצית המאמר היא זו: גם אם ידוע לנו שההסתברות למקרים קיצוניים והרי
אסון קטנה, חובה עלינו (המדענים) להתריע מפני הסכנה, כי האסון המדובר הוא אסון
גדול. חובה להציג את ההסתברות לאותם מקרי אסון נוראי. תפקידם של אנשים אחרים
(כלכלנים, מהנדסים) להחליט כיצד לטפל בסיכון, במסגרת הטיפול בכול הבעיות האחרות של
העולם (עוני). אל למדענים לחשוש שיאשימו אותם באזעקות שווא או הפחדה לא מוצדקת (alarmism). חובתם להציג את הסיכונים כפי שהם אפילו אם
ההסתברות לאסון קטנה.
נשאלת אם כן השאלה מהו הסיכון וכיצד אנו יודעים את ההסתברות להתרחשות
מקרי אסון אקלימי. קרי מציג, לדוגמה, את הגרף הבא, שהופק על ידי ריצת מאה אלף
סימולציות אקלימיות (מודלים אקלימיים) במחשב.
מהגרף רואים ש 90% מהסימולציות מצביעות על עליית טמפרטורות בין 1.8
מעלות ל 4.6 בערך. עמנואל אומר שחייבים להתריע על "הזנב השמן" – כלומר
על אותה הסתברות של 5% שהעלייה תהיה יותר מ 4.5 מעלות, כלומר – אסון של ממש.
עם גישה זו יש כמה בעיות – למשל – מה עם ה"זנב הקטן", כלומר
עם ההסתברות, גם היא של כ 5% שההתחממות תהיה קטנה מ 1.5 מעלה, כלומר – בלתי מזיקה?
גם עובדה זו צריך להציג, במסגרת הצגת ההסתברויות.
אבל, הבעיה העיקרית, כפי
שמציגה ד"ר ג'ודי קורי, היא חוסר המדעיות בגרף ההסתברויות הנ"ל. הרצת מודלים אקלימיים
אינה המציאות, הקשר בינם לבין המציאות לא ברור כלל. ההפסקה בהתחממות של 17 שנים
האחרונות מחזקת את הדעה שהמודלים אינם מתארים את העולם הפיסי בצורה טובה. בקיצור –
אנו לא יודעים מה ההסתברויות. הגרף
למעלה מטעה – הוא מתיימר להציג ידיעה במקום שהידע אינו קיים. הוא
פסיאודו-מדעי לא מדעי. הוא ספקולציה, או ניחוש, או נבואה, שמתחפש למדע. אין לנו
ידע מדעי המאפשר לנו לחשב הסתברויות של מצב אקלימי זה או אחר, בעוד 100 שנה. הגרף
למעלה הוא תעמולה במסווה של מדע.
השאלה היא, אם כן, לא אם המדענים מציגים (או צריכים להציג) את
ההסתברות האמתית, אך נמוכה, לאסון עתידי אלא מדוע הם מציגים כידע משהו שאינו ידוע
(ההסתברות). השאלה הופכת להיות: האם אנו צריכים לפחד (ולנקוט צעדי מנע) מכול
האסונות האפשריים שאנו יכולים לדמיין לעצמנו, למרות שאין לנו ידע ממשי על הסיכוי
שיתרחשו? ד"ר קורי קוראת לזה "הברבור השחור" – אלה אסונות שאינם
ניתנים לחיזוי. אסונות האקלים הם מהסוג הזה – זה לא משהו שידוע לנו שעומד להתרחש
(גם לא בהסתברות נמוכה), אבל אנו מפחדים מזה בכול זאת.
אני אומר – שידינו מלאות בטיפול באסונות (אקלימיים ואחרים) שכבר
התרחשו, בבעיות הממשיות שקיימות בעולם הזה, בכמויות אדירות (עוני, רעב, זיהום). האסונות
האקלימיים שמישהו מעלה בדמיונו שיתרחשו (בהסתברות נמוכה) בעוד 100 או 200 שנה –
נטפל בזה כאשר נגמור עם הבעיות הממשיות.
יעקב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה