אמיתות לא נוחות על מדיניות האנרגיה.

ד"ר ג'ודי קורי כתבה בבלוג שלה על אפשרויות לפיתוח מקורות אנרגיה בארה"ב.

היא ציטטה כתבה אחרת המציינת שאין אלטרנטיבות לאנרגיה הפוסילית. הדיבורים על לכידת הפד"ח וקבורתו - CCS – הם דיבורים באוויר, אין שיטה כזו ואין סיכוי שהיא תהיה אפשרית מבחינה טכנית ומבחינת המחיר. אנרגיה גרעינית לא זזה ולא תזוז הרבה שנים, ומחיר הקמת תחנות גרעיניות אסטרונומי. הייצור ממקורות מתחדשים (רוח ושמש) ילך ויפחת בקצב שבו פוחתות הסובסידיות, כפי שהן פוחתות, כי אין כסף. [הם טועים בקשר לרוח ושמש, כסף הוא בעיה, אבל הבעיה העיקרית היא מהותית פיסיקלית – מקורות אלה אינם מסוגלים לספק כמויות גדולות של אנרגיה – י.]

מקור האנרגיה היחידי הזמין הוא הגז הטבעי. לאחרונה, בזכות טכנולוגיית הפרקינג, נקבע שיש לארה"ב עתודות של גז לפחות ל 100 שנים, והמחיר של הגז זול. הגז פולט כ 50% פחות פד"ח מאשר הפחם. אם כול תחנות הפחם יעברו להשתמש בגז (תסריט בלתי מציאותי), תפחתנה פליטות הפד"ח של ארה"ב ב20% ( וגם יפחת זיהום האוויר). מעבר לזה לא נראה שניתן להשיג הפחתות בפליטות.

ד"ר קורי אומרת ש "אם בעיית ההתחממות הגלובאלית היא פחות חמורה מאשר חשבנו" אז אין שום הגיון לפתח לכידת פד"ח CCS – כי זה אינו מניב שום ערך מוסף.

הערה זו הקפיצה את הפיוזים לאחד הקוראים והנה תגובתו הרגשנית אבל המעניינת, כלשונה:

"

"אם בעיית ההתחממות פחות חמורה מאשר חשבנו..."

העובדה שהערה זו נכתבה אגב דיון על מקורות האנרגיה מראה ששמנו את העגלה לפני הסוס... מדיניות פיתוח האנרגיה העולמית נקבע על פי ההנחה שההתחממות לא רק עובדה בלתי מעורערת אלא גם מהווה סכנה חמורה לאנושות. החלטות מדיניות התקבלו ויושמו כבר ובדיעבד נגלה שהן מזיקות ואף הרסניות. מיליארדים רבים של דולרים הוצאו ובוזבזו כדי להלחם בהתחממות הגלובאלית המסוכנת כביכול. נשללו אמצעים ממיליונים של בני אדם, שהיו יכולים לתרום להפחתת העוני הקיצוני שלהם בגלל האובססיה של הקהילה של מדעני האקלים עם תיאוריה לא מוכחת, שסביבה התפתחה היסטריה ללא כול פרופורציה. החלטות התקבלו שיחזירו את האנושות לאחרו במקום לקדם אותה קדימה ואתם מעיזים להגיד "אם בעיית ההתחממות פחות חמורה מאשר חשבנו..."

האתנול, והמחסור במזון שהוא גורם הוא באשמת קהילת מדעני האקלים. הרס יערות טרופיים לצורך גידול צמחי אתנול – באשמת הקהילה. מנורות חשמל עם מרכיבי של כספית רעילה – באשמת קהילת האקלים.

העתיד של דור של ילדים שרומו ואיבדו את האמון במדע ובמדענים – באחריות קהילת מדעני האקלים. הזלזול והבוז שחשים למדע, כדיסציפלינה – ב"זכות" מדעני האקלים. ויש עוד דוגמאות.

שום דבר לא ייאש אותי כול כך במשך שנות חיי הארוכות, ולא זעזע כול כך את אמונתי בבני האדם כמו מה שעשו לאנושות מדעני האקלים.

אני לא טיפש ריאקציונר ולא בודד בהשקפתי. אני רק סבא מודאג שצפה בשני העשורים האחרונים כיצד קבוצה של אידיאולוגים החזירו את האנשות לאחור, אולי ב 100 שנה, מתוך אשליה עצמית שהם פועלים להצלת האנושות.

פרסמי את דברי, קחי אותם לתשומת ליבך."

יעקב

יום כדור הארץ

כול יום הוא "יום כדור הארץ", בצפון קוריאה.

יעקב      

ניתוקי זרם ביפאן.

מי שרוצה לראות איך החיים נראים תחת משטר צנע בחשמל יכול להסתכל על יפאן. רעידת האדמה והצונאמי פגעו בתחנות הכוח בפוקושימה. יש שם שתי תחנות כוח גרעיניות, אחת שנפגעה קשות (דאיצ'י) ואחת ש"רק" כובתה אבל לא נפגעה (דאיני).

יפאן מחולקת לשתי רשתות חשמל בתדירויות שונות (אחת 50 הרץ, השנייה 60 הרץ) כלומר הן לא תואמות ולא ניתן להעביר חשמל מאחת לשנייה. בחלק המערבי של יפאן אין מחסור בחשמל, אך הרשת שנפגעה כוללת בתוכה את טוקיו.

חברת החשמל TEPCO הייתה מפיקה 51 מיליון קוט"ש לפני האסון, עכשיו היא מפיקה רק 35 מיליון. בקיץ היא תהיה זקוקה ל 60 מיליון קוט"ש. אין להם הרבה רזרבות זמינות, ולא ניתן להקים במהירות תחנות כוח חדשות. בינתיים יש ניתוקי זרם קבועים, מחזוריים, בשכונות רבות בטוקיו אפילו יותר מפעם אחת ביום.

תנועת הרכבות משתבשת, הרמזורים משתתקים ותוקעים את התחבורה המוטורית.

בתי החרושת לא יכולים לפעול במלוא התפוקה בגלל מחסור בחשמל, ובגלל הקושי של העובדים להגיע לעבודה. מדובר בבתי החרושת שלא נפגעו ברעש...

אירועים של שעות הערב כמו קונצרטים או תחרויות ספורט נידחים, במרכזי הקניות סוגרים מוקדם, וגם מדליקים רק חלק מהאורות. במרכז העיר כיבו את שלטי הפרסומת. החושך, שהירוקים כול כך אוהבים ("שעת כדור הארץ") נהפך לדבר שבקבע.

ביפאן כול זה קרה בגלל רעידת האדמה וזה ממחיש עד כמה אנו תלויים בחשמל ועד כמה מרקם חיינו עדין ופגיע. זה ממחיש עד כמה חשוב שיהיו לנו רזרבות של כושר תפוקת חשמל (ושל כול דבר), כדי להתגבר על תרחישים קיצוניים שתמיד עלולים להתרחש. במקרה שלנו, למשל, פגיעה של טיל בתחנת הכוח באשקלון.

לכן, אנחנו, וכול הגורמים בעולם, צריכים להפסיק להלחם נגד הקמת תחנות כוח בגלל היסטריה על מה שעלול לקרות (אולי) בעוד מאה שנים (התחממות גלובאלית) ולהתחיל לדאוג למה שקורה לנו, ממש עכשיו.

צריכים להקים תחנות כוח מכול הסוגים והמינים, כמה שיותר מהר, כדי שלא נתפס על המכנסיים למטה, כמו יפאן. יפאן סבלה מאותה מחלה ממנה סובל כול המערב: התנגדות ציבורית עזה, בהסתה של גורמים ירוקים, נגד תחנות חשמל. יפאן נתפסה ללא רזרבות כושר ייצור, ואינה שונה מבחינה זו מארה"ב, אנגליה או גרמניה (או ישראל).

יעקב

"געוואלד, הנפט אוזל"

יש קבוצה של נביאי זעם שמתריעים על כך שהנפט הולך ואוזל בעולם, וכתוצאה מכך גם מתייקר, ולדבר יהיו השפעות מרחיקות לכת על האנושות. קוראים לתופעה Peak oil – שיא הנפט – שלדעתם כבר עבר. הם טוענים שמאגרי הנפט בקליפת כדור הארץ כבר התגלו, והניצול המוגבר שלהם מזרז את התרוקנותם. בינתיים, הם אומרים, השיא (הכמותי) בהפקת נפט כבר עבר, והשדות מניבים כול שנה פחות נפט. המפיקים הגדולים, ערב הסעודית, אירן, עיראק, ונצואלה, מקסיקו – תפוקת הנפט שלהם במגמת ירידה והם אינם מסוגלים להפיק יותר. לעומת זאת עולה הביקוש בהתמדה. כתוצאה מכך הם צופים משברים נוראיים. פרופ' אריה דובי הציג דעה זו בהרצאתו.

הדעה הזו (peakoil ) היא סניף (או הסתעפות) של הרעיון המלטוזי (של הכומר ג'ון מאלטוס), שטען במאה ה 18 שיש peak food – כלומר שייצור המזון מגיע לגבולות העליונים האפשריים, ולא ניתן יהיה להפיק מספיק מזון לאוכלוסייה המתרבה, ולכן יהיה רעב נורא. גם בדעה המלטוזית – מהצד של ריבוי אוכלוסייה גדול מדי, תמך פרופ' אריה דובי בהרצאתו.

השגיאה היסודית של הגישה הזו היא שהם מתייחסים אל העולם כדבר סטטי, בעוד שהעולם והאנושות מתפתחים ומתחדשים בצורות ובכיוונים שהנביאים מתקשים לחזות.

אם נחזור לעניין הנפט והאנרגיה – העסק עובד בערך כך: כאשר נוצר מחסור בנפט מתחילים להשקיע בחיפושים חדשים, ומגלים כול הזמן מאגרים חדשים. המאגרים החדשים נמצאים במקומות שקשה יותר להפיק בהם – בעומק האדמה או הים, אבל הטכנולוגיה מתפתחת ומאפשרת לנו לנצל מאגרים חדשים אלה. משקיעים גם בחיפוש תחליפים, וגם אלה מתגלים.

כבר סיפרנו על המאגרים האדירים של גז שניצולם התאפשר בזכות חידוש טכנולוגי של 10 השנים האחרונות: "ריסוק הידראולי" hydraulic fracturing  או בקיצור: fraking . בארה"ב כבר מפיקים כמויות גדולות של גז בשיטה זו, ומחירי הגז הטבעי ירדו שם מאד. גם באירופה יש מרבצים אדירים של פצלי שמן או סלעים ביטומנים, בדומה לארה"ב, וגם שם מתחילים כעת לקדוח ולהפיק את הגז הזה בשיטת הפרקינג, והתמונה, מבחינת מקורות האנרגיה הולכת ומשתנה כול הזמן, ולטובה.

גם ישראל לא אלמן. יש מרבצים גדולים של פצלי שמן בשפלה הדרומית (איזור בית שמש) וחברה ישראלית, IEI, בראשות המדען הרולד וינגר, מבצעת קידוחים ניסיוניים להפקת נפט בשיטה חדשה של חימום הסלעים בתוך קידוח תת קרקעי לצורך שחרור הנפט מהסלע הביטומני. לדברי ד"ר וינגר יש במאגרים אלה נפט בכמות הדומה לזו שבערב הסעודית. מאגרים ענקיים של סלעים אלה קיימים במקומות רבים בעולם, ובארה"ב החלו חברות הדלק הגדולות להשקיע כסף בפיתוח שיטות הפקה דומות.

אני יכול לבשר לכול המודאגים שהנפט והגז והפחם לא הולכים להיגמר. לא בכמה מאות השנים הקרובות. זה לא אומר שאנו לא צריכים לחפש מקורות אנרגיה נוספים (למשל אנרגיה גרעינית), אבל זה אומר שהשמועות על מותו של הנפט (והגז והפחם) הן מוקדמות מדי.

יעקב

---

בדיקות התכנות באיזור השפלה הדרומית

תהליך ההפקה מתבצע בצורה תת קרקעית ללא השפעה משמעותית על פני השטח

הסכנה בפוקושימה לא חלפה עדיין.

בתחנת הכוח הפגועה בפוקושימה המצב עדיין עדין. ביממה האחרונה התגלו רמות קרינה גבוהות במים שהציפו את מבנה הטורבינות שמחוץ למעטפת הכורים עצמם. הדבר התגלה בכורים מס 2 ו 3. המים האלה כנראה דלפו מתוך ליבת הכורים, לא יודעים מאיפה. ייתכן ומצינור שבור, או ממאגר המים התחתון שבכורים. יש אנשים שמשערים שייתכן והמעטפת של הכורים עצמה נפרצה ויש בה סדק, אחרים אומרים שזה לא אפשרי כי בתוך הכורים נמדד לחץ קבוע. במקרה של סדק הלחץ היה יורד.

הרמות הגבוהות של הקרינה מקשות על עבודות תיקון המשאבות ומכשירי הבקרה וההחזרה של מערכת הקירור למצב תפעולי נורמלי, כי העובדים לא יכולים לשהות בקרבת הכור לצורך תיקונים אלא זמנים קצרים ביותר. כמו כן נפלטים כול העת או מעת לעת, זרמים של עשן לבן או אדים ממבני הכורים, ולא ידוע בדיוק מאיפה.

לי נראה שהסכנה של פיצוץ בכור ופריצה מוחלטת של המעטפת מתרחקת כול הזמן, והיא אינה גדולה כעת. הסכנה לאסון גדול לא מיידית.  מאידך – הסיום המוחלט של הפרשה, כשהכול מוחזר לשליטה מלאה ואין יותר דליפות רדיואקטיביות – זה עוד רחוק מאיתנו, הדוברים אומרים שייקח שבועות ואולי אף חודשים.

השאלה הגדולה היא כמה קרינה מסוכנת – או איזו כמות של חלקיקים רדיואקטיביים התפזרו לסביבה, מחוץ לכורים, ועד כמה הם מסוכנים לבני אדם. כרגע אנו לא יודעים הרבה על נושא זה, והתשובה הסופית יכולה להינתן רק אחרי סיום הפליטות מהכורים. עד כה פונו (או נמצאים בתהליך פינוי) כ 130 אלף תושבים מאזור ברדיוס 30 ק"מ מהכורים. הפינוי נעשה בעיקר מטעמי זהירות. אחרי סיום הפרשה יצטרכו למדוד את הקרינה באזורים אלה ולהחליט אם לאפשר לתושבים לשוב, או להכריז עליהם כאזור סגור לשנים רבות, כמו שעשו בצ'רנוביל.

יעקב


עדכון: מסתבר שהדיווח שנמסר הבוקר על רמות קרינה פי 10 מיליון מהידוע קודם, בכור מס' 2 היה דיווח מוטעה. (אני לא האמנתי לדיווח ולא ציינתי את פרטיו בפוסט למעלה). דוברים של תחנת הכוח התנצלו על הטעות. הסיכום שלי בפוסט למעלה נשאר נכון: עדיין יש בעיות וערפל קרב, עדיין לא ידוע מתי הפרשה תסתיים.

תחנות כוח גרעיניות בקרבתנו.

חדשות מהשכונה שלנו בנושא האנרגיה הגרעינית.

טורקיה חתמה חוזה עם רוסיה לבניית כור גרעיני להפקת חשמל ליד העיר אדנה, על חוף הים התיכון, ממש לא רחוק מאיתנו. טקס הנחת אבן הפינה מיועד לחודש מאי השנה בעוד חודש וחצי).

כור שני יבנה על חוף הים השחור, על ידי יפאן.

הארגונים הירוקים בטורקיה כמובן מתנגדים, ומבקשים לפחות "דחייה קלה"

נוכח מאורעות פוקושימה. אך שר הכלכלה הטורקי אמר שאין ברירה, טורקיה רוצה להתפתח, הביקוש לחשמל גובר, לטורקיה אין נפט או גז, התחנה נחוצה.

יש להזכיר שטורקיה נמצאת בסיכון גבוה לרעשי אדמה, הרעש האחרון באדנה עצמה היה ב 1998 בעוצמה של 6.2 .

ומי המדינה האחרת בעולם שהודיעה שהיא ממשיכה בתכניות הפיתוח הגרעיני? יפאן. יפאן החליטה עוד מזמן להגדיל את כמות תחנות הכוח הגרעיניות ולהגדיל את נתח החשמל מתחנות גרעיניות מ 25-30% כעת ל 40% עד 2025. אתמול אמר שר יפאני שהתכניות נמשכות כרגיל. "אין ברירה, אין לנו מקורות אנרגיה אחרים".

יעקב

סגירת כור גרעיני בניו יורק.

"אינדיאן פוינט" היא תחנת כוח גרעינית היושבת על הגדה המזרחית של נהר ההאדסון, כ 60 ק"מ מצפון לעיר ניו יורק. היא מפיקה כ 2000 מגאווט חשמל ומספקת כ 30% מהחשמל לעיר ניו יורק והסביבה.

בתחנה שני כורים שהחלו לפעול ב 1974 ו 1976. רישיון ההפעלה המקורי, שניתן ל 40 שנה עומד לפוג ב 2013 ו 2015.

מושל מדינת ניו יורק, אנדריו קומו, דורש שהרשיון לא יחודש והכורים ייסגרו. אביו, שהיה בעבר מושל גם כן, כבר דרש בזמנו לסגור את התחנה. הטענות שלהם כבדות משקל. התחנה קרובה מדי למרכז אוכלוסין אדיר – ניו יורק. אם חלילה תתרחש תקלה ויהיה צורך לפנות אנשים מאזור של נניח – 20 ק"מ (כמו בפוקושימה) לא ניתן יהיה לבצע את הפינוי, כי באזור גרים יותר מדי אנשים. אם תהיה דליפה רדיואקטיבית היא עלולה לפגוע בריכוזי האוכלוסייה שמסביב.

יש הרבה הגיון בדרישה. רצוי לבנות תחנות כוח גרעיניות רחוק מריכוזי אוכלוסיה. רצוי גם לחדש תחנות, לבנות תחנות חדשות, עם אמצעי מיגון משופרים, ולא להתמיד לנצח בהפעלת תחנות ישנות.

הבעיה היא שאין מקורות חשמל אלטרנטיביים, זמינים. אם יסגרו את אינדיאן פוינט (כמו את וורמונט יאנקיי) יישבו תושבי ניו יורק בחושך.

הארגונים הירוקים בולמים כול עבודת פיתוח של מקורות אנרגיה חדשים (מלבד רוח ושמש, שאינם מפיקים אנרגיה של ממש). כך נבלמה תעשיית הכורים הגרעיניים כבר בשנות ה 1970, וחדלה להתפתח ולהתחדש מאז. במקום לדרוש שכורים חדישים ובטיחותיים יותר יחליפו את הישנים, ושיהיו יותר מרוחקים מריכוזי האוכלוסייה, חסמו הירוקים לחלוטין כל אפשרות לבנות כורים חדשים.

גם תחנות כוח קונבנציונליות, על פחם לא נותנים לבנות, ועל גז – קשה לקבל רישיון. בנוסף אסרה מדינת ניו יורק קידוחי גז לניצול המקורות החדשים שהתגלו בשטחה ( מרבץ Marcellius ) "עד לבחינה מחדש של ההשפעה הסביבתית".

מלחמת החורמה של הירוקים נגד כול מקור אנרגיה של ממש מאלצת את תושבי ניו יורק להמשיך ולחיות בצל הסיכון של תחנה מיושנת בחצר האחורית שלהם.

דרך אגב: הקרבה לריכוזי אוכלוסייה היא הסיבה שאני מתנגד להקמת תחנת כוח גרעינית בישראל. ארצנו קטנה מדי, אנו לא רוצים להסתכן בסגירת שטחים גדולים מחמת הקרינה. בנוסף קיים הסיכון של פגיעת טיל אויב בכור גרעיני – נגד זה קשה להתגונן. אנו יכולים להסתדר שנים רבות קדימה עם תחנות כוח פחמיות וגזיות, לא חייבים תחנות גרעיניות. בעולם הגדול, לעומת זאת, בארצות הגדולות, אין מנוס מפיתוח האנרגיה הגרעינית.

יעקב

הסכנות שבאנרגיה מתחדשת.

אנרגיה מתחדשת זה טוב, נכון? זה ירוק ונחמד, זו טלית שכולה תכלת. מי שחושב אחרת הוא עוכר ישראל.

האנרגיה המתחדשת היחידה שיש בה ממש (עד כה) מבחינת הכמויות והאמינות היא האנרגיה ההידרו-אלקטרית, או בעברית: סכרים על נהרות שיוצרים מאגרי מים ענקיים. האנרגיה מופקת כאשר המים נופלים בצורה מבוקרת ומפעילים טורבינות. המים מנוצלים בכול העולם כבר עשרות שנים והוכיחו עצמם במקור אמין וזול. כאשר מכריזים שארץ מסוימת מפיקה "7% מהאנרגיה שלה ממקורות מתחדשים" – הכוונה להידרו. אין אחרים. ארה"ב מפיקה 7% מהחשמל מהידרו, שוויץ 40%, נורבגיה 98% - כול ארץ בהתאם למספר הנהרות שבה, ביחס לאוכלוסייה או לצריכה. (בנורבגיה יש כנראה יותר נהרות מבני אדם).

גם בהידרו יש סיכון.

במחוז פוקושימה ביפאן היה סכר על אחד הנהרות שהתמוטט ברעש האדמה הגדול של 11 במרץ. גל המים האדיר שהתפרץ שטף בדרכו כפרים וישובים וכ 1800 בתים. מספר לא ידוע של אנשים (כנראה מאות) נהרגו משיטפון זה – לא מהצונאמי. אף אחד לא דיווח על אסון זה – יותר סקסי לדווח על כמה טיפות קרינה שנפלטו מהכור הגרעיני שלא הרגו איש.

בחודש מרס 1979 התמוטט סכר אחר, גם בגלל רעידת אדמה. זה היה הסכר מאצ'ו 2 במדינת גוז'ראט בהודו. 2500 איש נהרגו אז. גם על זה לא דיווחו בזמנו, רק דיברו על התקלה בכור "אי שלושת המיילים" שהתרחשה באותו זמן, ושגם בה לא נהרג ולא ניזוק איש.

סכרים גדולים על נהרות הם פגיעים לרעשי אדמה. הסכרים עומדים בלחצים אדירים של מים. בניית סכר איתן היא משימה הנדסית קשה, אין סיכוי לעשות אותם גם אמידים בפני רעשי אדמה גדולים. כאשר סכר מתמוטט שוטף גל אדיר את העמק שמתחתיו, והורס כול דבר בדרכו. בכול זאת איש אינו קורא להטיל איסור על בניית סכרים (חוץ מכמה ירוקים קיצוניים – יש גם כאלה).

בסיכום: מפעל האנרגיה שהרג הכי הרבה אנשים, וגרם הכי הרבה נזק, עד כה, ביפאן, בעקבות רעידת האדמה, היה הסכר של האנרגיה המתחדשת.

יעקב

מונביוט הירוק בעד אנרגיה גרעינית

ג'ורג' מונביוט הוא עיתונאי בריטי ידוע, איש שמאל, ירוק עמוק, שכתב כמה ספרים על נושאי איכות הסביבה וההתחממות הגלובאלית (ממנה הוא מודאג מאד). הוא גם אקטיביסט בענייני איכות הסביבה.

מונביוט פרסם מאמר בגארדיאן הבריטי שבו הוא אומר שהצרות בפוקושימה שכנעו אותו לתמוך בפיתוח האנרגיה הגרעינית. הוא אומר שעד עכשיו היה ניוטרלי (חסר דעה) בנושא. הירוקים בדרך כלל מתנגדים בחריפות לפיתוח אנרגיה גרעינית (למשל ראו אתר גרינפיס), ואף דורשים לסגור את כול התחנות הפועלות כעת. הארגונים הירוקים והאנטי-גרעיניים הצליחו להשבית את תעשיית תחנות הכוח הגרעיניות ולמנוע המשך בניית התחנות, אחרי 1975, לפחות במדינות המערב, וגם את המשך פיתוח הכורים, גם בנושא שיפור הבטיחות.

אומר מונביוט (תרגום חופשי ותמצות):

"האירועים בפוקושימה שינו את דעתי בנושא אנרגיה גרעינית. אני תומך בה עכשיו. תחנת כוח ישנה ומרופטת, בעלת תחזוקה ובטיחות לקויים, ספגה את מכה קשה מאד  (רעש אדמה וטסונאמי). החשמל ניתק, מערכת הקירור הפסיקה לעבוד. הכורים החלו להתפוצץ ולהתמוסס. האסון חשף בעיות של ליקויי תכנון וקיצורי דרך בתחזוקה. ובכול זאת, איש לא ספג מנה קטלנית של קרינה. ירוקים רבים מגזימים מאד בתיאור סכנת הקרינה. ראו טבלה זו של XKCD -  רמות הקרינה היו רחוקות מרמת נזק חמור.

גם שיטות אחרות של ייצור אנרגיה כרוכות בנזקים וקורבנות. ייצור אנרגיה היא כמו תרופות – אם אין השפעות לוואי מזיקות סימן שזה כנראה גם לא מועיל.

אני תומך באנרגיות מתחדשות אבל הן אינן יכולות לספק את כול צרכינו [מונביוט כותב שאולי 50-70% מהצרכים, דבר שמראה שהוא בכול זאת ירוק חולמני]. אין תחליף לתחנות הגרעיניות שיש לנו, זולת תחנות פחמיות, ופחם יותר גרוע ויותר מזהם." [אני חולק על זה]

יש מעט מאד דברים שבהם אני מסכים עם מונביוט, אבל, מסתבר, שגם בין הירוקים יש אנשים הגיוניים.

יעקב

שעת סיפור: מלך האש

את הקטע הבא קיבלנו במערכת התגובות מהקורא "משה" ואיכותו לא הותירה אותנו אדישים...

לפני שנים רבות רבות חיו להם בשקט ובשלווה שבט קדמוני, בשבט זה משלו חכמי השבט שהנהיגו את השבט על מי מנוחות שנים על גבי שנים בלי צופה פה ומצפצף, כשכולם עונים אחריהם אמן. יום בהיר אחד, קדמודרן הנער הסקרן של השבט גילה פלא עצום, כח בלתי רגיל שניתן ללכת לאורו בלילה, כח שמחמם את הגוף בלילות הקרים, הנער הסקרן רץ למועצת השבט וסיפר להם על תגליתו, מייד נתכנס כל השבט, ישבו על המדוכה האם ראוי ונכון להשתמש בכח זה, קדמופחד טען שכח זה מאוד מסוכן ויש לאסור שימוש בו, כח זה יכול לשרוף את המערות שלנו, העשן שעולה ממנו יכול לחנוק אותנו, אסור לנו להשתמש בכח זה חזר והדגיש, קדמוסביב החרה אחריו במרץ ומה יהיה על העצים? איזה עתיד נשאיר לילדים שלנו, עתיד ללא עצים? ושלא לדבר הריח של העשן, איזה איכות חיים נרצה שיהיה לנו ולילדנו?, הנער הסקרן לא וויתר והסביר להם את התועלת שבנוסף לאור ולחום נוכל ככה גם להרתיע את אויבנו ושאר חיות רעות הקמים עלינו, טיעון זה ריכך קמעה את המתנגדים במיוחד לאור הנסיון בכח זה בלילה האחרון והוחלט ברוב גדול להמשיך בשימוש בכח ויקרא שמו "אש".. 

ככה עברו להם השנים כשבני השבט למדו להשתמש באותו כח שנקרא אש לצידה בישול ואור להאיר את הלילה ולהבריח יצורים לא רצויים.. החיים בשבט קדמוני התקדמו ונהיו פשוטים וקלים יותר והשמחה הייתה עד לב השמים, עד שהקיץ הקץ וקדמוניתוש שומרת האש נרדמה על משמרתה , גיצים של אש הבעירו את מערתה ותבער האש במחנה עד לב השמים, ויזעקו נביאי הזעם ממועצת השבט אוי מה היה לנו מה עשינו כי הבנו את הרעה החולה הזאת עלינו ועל משפחתינו וילונו על האש על 40 יום ו 40 לילה, ויאמרו איש אל אחיו מה לנו ולאש הארורה הזו שבא להשמיד את עולמנו, אותה אש שמעוררת את האלים נגדנו, דיי לנו בחיים הפשוטים שהיה לנו קודם, ויבואו כולם אל ראש השבט ויאמרו, לא רוצים אש! לא רוצים אש! ויכנע למועצת החכמים ויאמר אל בני שבטו כבו כל אש במושבותיכם אל תותירו ממנו גחל אחד, ויעשו כן כל העם, ותשקוט הארץ.

ומיני אז חיו להם השקט ובבטח אותו שבט קדמוני מבלי שמוחם יתפתח, ובלי דאגות מיותרות.
האגדה מספרת שהיה מבינהם אחד שזכה להיות זקן מופלג ושבע ימים שזכה להגיע לגיל 30.

שלכם
שימפי שימפנזי

22 במרס 2011