קרקס על קרקס.

הקרקס של פרישת טראמפ מקרקס הסכם האקלים.

הנשיא טראמפ הודיע על פרישת ארה"ב מהסכם האקלים של פאריס בהפקה גדולה ומתוקשרת ונאום חגיגי לאומה ממדשאות הבית הלבן. הוא עושה קרקס מקרקס או – אם תרצו: הפקת תיאטרון מפוארת ממהלך חסר ערך מעשי. טראמפ מומחה יותר גדול בענייני קרקס ותיאטרון מכול הפוליטיקאים בעולם גם יחד.

הסכם האקלים הבינלאומי שהושג והוכרז בחגיגיות בפאריס, 2015, הוא, כפי שציינו רבים (וגם אנחנו), חסר כול תוכן וערך מעשי. מדינות העולם הגישו, כול אחת לחוד, תכנית לאומית למלחמה באקלים. התכניות משופעות במלל ריקני ומליצי, ומציינות "היעדים" נעלים לקיצוץ הפליטות בשנת 2030 או 2050, יעדים שאין שום דרך להשיג. בכול מקרה, שנת ה"יעד" נופלת הרבה מעבר לקדנציה של הפוליטיקאי המתחייב, כך שההתחייבות לא עולה כסף, קל להתחייב להיות ילד טוב בשנת 2050... הצהרות צדקניות ריקות מתוכן, ובנוסף לכול – בלתי מחייבות – כלומר – אם מדינה לא תשיג (חו"ח) את היעדים שציינה בהתחייבותה – לא נורא. ההסכם אינו מטיל עליה סנקציות או פעולת אכיפה. זה מה שנקרא התחייבות זולה, מהפה לחוץ... ובנוסף לזה: גם אם יושגו כול היעדים, וכול המדינות תקיימנה את הבטחותיהן כלשונן (fat chance), יביא הדבר לקיטון ההתחממות הנוראית ב 0.17 מעלות בלבד - נניח תהיה התחממות של "רק" 2.83 מעלות עד 2100 במקום 3.00 מעלות, בזכות הסכם פאריס. (ההשפעה הזו חושבה על פי המודלים האקלימיים של המדענים החממסיטים, וזה המקסימום שההסכם עשוי להניב, וכולם מודים בכך).

ערך סמלי

בכול זאת, ההסכם פריס מאד יקר לליבם של כול המנהיגים, ממרקל ומקרון, דרך האפיפיור (הסוציאליסטי) ועד הליצן מציון – שר הסביבה שלנו, אלקין. הוא יקר לליבם בדיוק בגלל הערך הסמלי. הוא לא מטיל על אף אחד שום התחייבות של ממש, שום מחיר כואב, אבל מאפשר לכולם לעשות הצגה גדולה. הצגה של צדיקים, של מצילי כדור הארץ, והכול חינם אין כסף, במחיר כמה מליצות.

החשיבות הסמלית (אומרים) היא שכול העולם הכיר בבעיה ונטל על עצמו התחייבות להילחם באקלים. לא חשוב מה עושים בפועל (כלום), לא חשוב עד כמה האקלים הולך להשתפר, אם בכלל. העיקר היא ההרגשה הטובה בבטן, שכול העולם מאוחד, כולם מסכימים, כולם צדיקים, כולם משתפים פעולה, כול אבירי העולם נלחמים ביחד למען טחנות הרוח.

ועכשיו בא האידיוט הזה, טראמפ, ומשתין על המצעד הצדיקים הבינלאומי המאוחד, על הקואליציה מקיר לקיר של הליצנים בעולם. מדוע הוא פרש מהסכם פריס? מה היה כול כך דחוף לפרוש? מדוע היה לו חשוב להכעיס את כולם?

כאמור, הסכם פאריס הוא חסר תוכן ממשי, והוא לא הטיל על ארה"ב שום התחייבות ממשית. ממשל טראמפ כבר ביטל את הרגולציות האנטי-אנרגטיות של ממשל אובמה. הוא התיר חיפוש ופיתוח נפט על אדמות מדינה בארה"ב (וביטל איסור של אובמה), התיר חיפושי נפט בשולי שמורת טבע באלסקה, ביטל תקנות אנטי-פחמיות (שעדיין לא נכנסו לתוקף), והתיר את הקמת צינור הנפט מקנדה שאובמה חסם. הוא גם ביטל את תרומות ארה"ב ל"קרן האו"מ הירוקה" שנועדה לממן הקמת תחנות רוח חסרות ערך במדינות עניות במקום לספק אוכל לאנשים הרעבים ללחם בארצות אלו. (קרן שכולה פנטזיה ושקר ופרנסה לפקידי או"מ פרזיטיים. איש לא התכוון ברצינות, ולא מסוגל, לתרום לקרן זו, ואיש לא תרם, מלבד המחטף של אובמה וקרי שהעבירו מיליארד דולר יומיים לפני שגמרו את הקדנציה.

טראמפ טען בנאומו שהסכם פאריס הטיל התחייבויות כבדות על ארה"ב, שהוא עלול היה לפגוע בפרנסה של חצי מיליון אמריקאים, ושהוא לא צודק ולא שוויוני, כי הטיל על ארה"ב מעמסה כבדה מאשר על שאר הארצות. הוא, טראמפ, דואג לאמריקה, מעל לכול, וההסכם היה לא טוב לאמריקה (אמר טראמפ). בולשיט. שקר. ההסכם כולו מילים ריקות ואינו מטיל שום דבר על אף אחד (גם לא על ארה"ב). כול הצעדים המעשיים המפריעים לפיתוח מקורות האנרגיה בארה"ב שנעשו על ידי הנשיא אובמה כבר בוטלו. משדאג לצד המעשי, וביטל את הנזקים הממשיים לארה"ב, יכול היה טראמפ לשבת בשקט, לשתוק, ולא לפרוש – דהיינו – לתת למצעד הסמלים, השקר והצביעות (הסכם פאריס) להימשך ללא הפרעה, ובכך להפוך ליקירם של כול מנהיגי כול העולם ומתנגדיו החריפים מבית. הוא יכול היה להמשיך בהצגה, יחד עם כולם במקום לפרוש ממנה. למה הוא עשה "דווקא"? (חוץ מזה שהוא כנראה נהנה לעשות דווקא). בשביל מה, אם כן, היה טראמפ זקוק להפקה הרעשנית והצעקנית של הפרישה מהסכם פאריס?

אלא שלא נולד עדיין, בעולם, מי שילמד את טראמפ פרק בענייני קרקס, תיאטרון והצגות פוליטיות. טראמפ עשה מהפרישה הפקה גדולה, בכוונה. הוא דואג לאמריקאים הפשוטים, הוא מגן עליהם מפני רשעי העולם, הוא המלך של אמריקה, והוא מקיים הבטחות בחירות, ושיחנקו כול צבועי העולם.

כמו בכול הצגת תיאטרון יש בהצגתו של טראמפ הרבה אמת והרבה שקר. אבל זו הצגה מפוארת, גדולה מהחיים, לפי מיטב המסורת האמריקאית.

יעקב

הופעלו מחדש שני כורים גרעיניים ביפן.

בימים אלה הופעלו מחדש שני כורים גרעיניים ביפן, יחידות 3 ו 4 בתחנת הכוח טקהאמה שבמחוז פוקוי. הכורים נפתחו מחדש אחרי שקיבלו את כול האישורים הדרושים לפי תקנות הבטיחות החדשות, ואחרי שנדחו כול העתירות המשפטיות נגד פתיחתם.

כזכור, נסגרו כול 50 הכורים הגרעיניים ביפן בעקבות האסון של פוקושימה, במרץ 2011. 50 הכורים סיפקו כ 30% מהחשמל ביפן לפני 2011, אחרי סגירתם הפתאומית הופעלו מחדש תחנות פחם ישנות, ונבנו תחנות גז ופחם חדשות. יפן מייבאת את כול הדלק הפחמי (פחם, גז ונפט) במחיר גבוה.

ממשלת יפן לא וויתרה על התחנות הגרעיניות, אלא הורתה על הרכב חדש של הוועדה לאנרגיה אטומית, ועל בדיקה יסודית והחמרה של תקנות הבטיחות. שתי התחנות שנפתחו כעת עמדו בתקנות החדשות ומצטרפות ל 3 תחנות שכבר חזרו לפעול. עוד 19 יחידות כוח גרעיניות הגישו בקשות להפעלה מחדש ובקשותיהן נמצאות בשלבים שונים של בדיקה ואישור.

יש גם התנגדות פוליטית חזקה להפעלה מחדש של תחנות גרעיניות, הגורמת למושלי מחוזות (להם יש זכות ווטו) להתנגד לפתיחה מחדש של התחנות שבמחוזותיהם. אח"כ ישנן העתירות המשפטיות הבלתי נמנעות... הפתיחה מחדש של הכורים היא דרך ייסורים קשה.

חרף הפתיחה של היחידות האלה – תעשיית תחנות הכוח הגרעיניות נמצאת בדעיכה. לפני פוקושימה היו ליפן תכניות להקמה של תחנות חדשות, תכניות שנגנזו כמובן. התחנות הקיימות, ביפן ובכול ארצות המערב, הולכות ומזדקנות, ודינן להיסגר יותר במוקדם מאשר במאוחר. תחנות חדשות אינן נראות באופק כלל.

כך גם בשוויץ: מדיניות האנרגיה עד 2050 אושרה במשאל עם, והיא כוללת את הסעיף: לא ייבנו תחנות כוח גרעיניות חדשות. התחנות הקיימות (5 במספר) תמשכנה לפעול כול עוד הוועדה לאנרגיה אטומית מאשרת שלא נשקפת מהן סכנה בטיחותית – כלומר אולי עוד 20-30 שנה. אבל, המדיניות של אפס תחנות חדשות פירושה – דעיכה וסוף לעידן האנרגיה הגרעינית כפי שאנו מכירים אותו כעת.

יעקב

טורבינות הרוח הן לא נקיות ולא ירוקות ומספקות אפס חשמל.

זאת הכותרת של מאמר של מט רידלי, תרגום ותמצות למטה.

מועצת הרוח העולמית פרסמה דו"ח שנתי ל 2016, בו היא מציינת שהתקנת טורבינות הרוח נמשכת בקצב מוגבר, ושהותקנו  בעולם 54 GW  של "אנרגיה נקייה ומתחדשת". (זה בערך 25 אלף טורבינות).

[זה השקר הרגיל, 54 GW  רק כאשר הרוח נושבת, בפועל זה 1/3 או רבע מזה].

אפשר היה לחשוב שהרוח מספקת חלק הולך וגובר מצרכי האנרגיה שלנו, אבל זו טעות. אם מעגלים את כמות האנרגיה שייצרו כול טורבינות הרוח בעולם, בשנת 2014 (השנה האחרונה עבורה יש נתונים שלמים) נראה שכמות האנרגיה שייצרו, באחוזים, היא בערך אפס. אפס עגול. הרוח סיפקה בערך 0.46% מהאנרגיה הכוללת (לא רק חשמל) בעולם, והשמש 0.35%. החשמל מהווה רק כ 20% מהאנרגיה הנצרכת בעולם, שאר האנרגיה נצרכת על ידי שריפת דלקים ישירות, בתחבורה, חימום ובתעשייה.

חסידי האנרגיה הבלתי אמינה (רוח ושמש) נוהגים להצהיר שכ 14% מהאנרגיה העולמית באה ממקורות מתחדשים. זו רמיה. חלק גדול מהאנרגיה המתחדשת הזו היא שימוש מסורתי בעצים (וגללים) לבישול וחימום, שתמיד שימשו כמקור לאנרגיה. חלק אחר זה סכרים (הידרו). החלק שבא משמש ורוח הוא זניח.

צריכת האנרגיה הכוללת בעולם גדלה בהתמדה, ב 40 השנים האחרונות, בשיעור של כ 2% לשנה, וב 2014 היא גדלה ב 2000 TW שעה.  כדי לספק רק את החלק הזה בלבד, הגידול השנתי, באמצעות טורבינות רוח היה צורך להתקין כ 350,000 טורבינות רוח חדשות  כול שנה. זה פעם וחצי יותר מכול הטורבינות שהותקנו בעולם מאז תחילת שנות ה 2000, עת החלו ממשלות לסבסד בשיעור גבוה ולעודד התקנת טורבינות. השטח הדרוש כדי להתקין 350,000 טורבינות גדול משטחה של בריטניה, וזה נחוץ כול שנה, כלומר כול שנה עוד שטח כזה. כול זה רק כדי לספק את הגידול בביקוש, בלי לספק את הכמות האדירה של הצריכה השוטפת, ש 80% ממנה באה מדלק מאובן (פחם, גז, נפט).

באשר להשפעה הסביבתית של הטורבינות – היא הרסנית. קודם כול יש הרג של ציפורים ועטלפים (וגם לווייתנים – הטורבינות הימיות) ופלישה והשחתה של שטחי טבע בתוליים על מבנים ודרכים. אח"כ יש הררי פסולת רעילה ורדיואקטיבית במכרות במונגוליה המפיקים את המתכנות הנדירות הנחוצות לבניית הגנרטורים. לכן הביטוי "אנרגיה נקייה" הוא לעג לרש (וגם הונאה). יותר מזה. הטורבינות עשויות מבטון (היסוד), פלדה, נחושת ופייברגלס (הרוטורים). אתה זקוק לפי 200 חומרים כאלה לכול יחידת חשמל שמופקת, בהשוואה לתחנת כוח גזית יעילה. פלדה ובטון (המלט) מופקים בעזרת פחם. צריך כ 150 טון פחם לבניית טורבינה אחת, ואם נרצה לבנות 350,000 טורבינות לשנה (כדי לספק את תוספת הצריכה השנתית של אנרגיה), נזדקק ל 50 מיליון טון פחם לשנה, שזה בערך מחצית מהתפוקה הכוללת של אירופה.

המשמעות של מספרים אלה היא להמחיש עד כמה בלתי מעשי ואבסורדי לחשוב שהרוח יכולה לתרום כמות משמעותית של צריכת האנרגיה העולמית, ויכולה, כך, לתרום לקיטון פליטות הפד"ח. החשבון (האריתמטיקה) מפריכה לחלוטין תקוות כאלה.

הדבר היחידי שיכול להקטין (מעט) את פליטות הפד"ח (והנו מעשי) הוא הגז, החלפה של הפחם בגז, שהוא נקי הרבה יותר ופולט רק כחצי מפליטות הפד"ח של הפחם. [לשם כך נחוץ להגדיל את ההפקה בשיטת הפראקינג, שיטה לה מתנגדים הירוקים והינה אסורה במרבית ארצות אירופה]. בעתיד היותר רחוק (מחצית השנייה של המאה הזו), אפשרי שאנרגיה גרעינית תחליף חלק מהמקורות הפחמיים, ותפיק אנרגיה ללא פליטות פד"ח. [ אבל, בשביל זה צריך הרבה מחקר, ולהפוך מגמות נוכחיות, ולהסיר התנגדות ירוקה לאנרגיה גרעינית, וספק גדול אם זה יקרה].

טורבינות הרוח הן פגע סביבתי ובריאותי רציני, והכמות הזעירה של חשמל שהן מספקות לפעמים (כאשר הרוח נושבת) אינה מצדיקה בשום אופן את הנזק (והעלות) ואין בהן שום תועלת בקטע של הפחתת הפד"ח.

יעקב

הסגידה לרע

המצרים הקדמונים סגדו ל"רע" (או "רא") אל השמש. ההערכה לשמש היא טבעית ומובנת כי השמש היא מקור כול האנרגיה ולכן - כול החיים על פני כדור הארץ. גם בימינו אנו סוגדים ל"רע" (לשמש), אבל בצורה המודרנית ה"טכנולוגיסטית-מדעית" או פסאודו מדעית אופנתית לעידן שלנו: אנו סוגדים לפאנלים סולאריים. הנה דיווח של כתבנו בארה"ב (הח"מ).

ביקרתי לאחרונה בעיירה הנובר, במדינת ניו המפשייר, בה ממוקמת האוניברסיטה היוקרתית והוותיקה דרטמות',  Dartmouth, שנוסדה ב 1769, והנה בין הכי חשובות בארה"ב. 

בכיכר מרכזית באוניברסיטה, ליד בניין מור (בצילום למעלה - Moore Psychology building) הם התקינו את הפאנל הסולארי המשוכלל ולידו לוחית המסבירה (בתמונה למטה) לעוברי האורח שהלוח המשוכלל מצויד במנוע הנשלט על ידי מחשב, המכוון אותו תמיד כלפי השמש, ומאפשר לו להפיק 40% יותר אנרגיה מאשר לוח סטטי. הלוח מספק חלק גדול מצריכת החשמל של בניין מור (הם כותבים)  - ממקור מתחדש נקי ובלתי מזהם.

סיפור יפה, אבל לא נכון. הלוח הנ"ל שגודלו כ 4 על 4 מ' (16 מ"ר), מספק 4300 וואט חשמל (ככתוב בלוח), כאשר השמש מאירה במלוא עוצמתה. זה מספיק בערך ל 3 מייבשי שיער ביתיים רגילים, או (דוגמה נוספת להמחשה) – לשני קומקומים חשמליים. (כול קומקום צורך בערך 2000 ואט). הלוח יכול גם לספק חשמל ל 43 נורות ליבון (לתאורה) בנות 100 ואט כ"א או כ 215 נורות לד חסכוניות (אם לא מפעילים קומקומים). זה כמובן רחוק מלספק את כול צרכיו של הבניין הגדול בן 4 הקומות אפילו אם אין בו מתקני חימום או מיזוג אוויר חשמליים (כנראה שיש).

כמות החשמל שהלוח הגדול והמשוכלל מספק היא קטנה ביותר, ואינה מספיקה אפילו כדי להניע את המנוע הדרוש כדי לסובבו לכיוון השמש. המנוע מחובר לרשת החשמל הרגילה, יחד עם הבניין כולו.

ושימו לב: החשמל שהלוח מספק נוצר רק כאשר השמש מאירה במלוא עוצמתה. הצרה היא שזה קורה לעיתים רחוקות באזור זה. אני הסתובבתי כחודש באזור והיו לי רק 2 או 3 ימי שמש, וגם באותם ימים היו עננים לסירוגין, כלומר לא הייתה שמש מלאה בכול שעות היום.

בקווי רוחב אלה ( כמעט 44 מעלות צפון) השמש מאירה (ומפיקה חשמל) רק כ 10% מהזמן. בניין מור (כמו כול הבניינים) מקבל חשמל מהרשת, ולא מלוח השמש המפואר שהותקן בחזיתו לתפארת במקום בולט לעין. אין כול תועלת מעשית בלוח זה, מדוע הותקן אם כן? זה ברור: מאותה סיבה שנהגו בעבר להתקין צלב גדול על הקתדרלות (ומבנים אחרים). הלוח הוא סמל, חשיבותו סמלית לא מעשית. הוא הצלב (או הסמל) של האל "רע" (אל השמש) לו סוגדים האנשים המודרניים. הוא בא להודיע לכולם כמה צדיקים וירוקים אנשי דורטמות' בנפשם, וכמה יקר להם גורל כדור הארץ.

יעקב

הצרות של האנרגיה הגרעינית, ווסטיגהאוז.

האנרגיה הגרעינית היא מקור האנרגיה היחידי הקיים שהוא נטול פחם, כלומר – ללא פליטות פד"ח. כ 86% מהכמות האדירה של אנרגיה שהאנושות צורכת היום באים ממקורות פחמיים או מאובנים (פחם, נפט וגז), וזה יהיה, כנראה, המצב גם בעוד 20 או 30 שנה. אנרגיה גרעינית סיפקה כ 4% מצריכת האנרגיה (או 11% מצריכת החשמל) בעולם, ב 2015 וזה מה שיהיה  (בערך), לפי תחזית ה IEA, גם ב 2040. אנרגיה גרעינית היא מקור האנרגיה היחידי שמסוגל, מבחינה כמותית, ובתיאוריה, להחליף את הפחם, אם וכאשר המקורות הפחמיים יאזלו, אבל האנרגיה הגרעינית לא ממש מתקדמת, מאז 1980 בערך. יותר כורים קיימים (ישנים) ייסגרו בשנים הקרובות מאשר ייבנו חדשים. מזל שהמקורות הפחמיים לא אוזלים בקרוב. (מקורות האנרגיה האחרים הקיימים – שמש, רוח והידרו הם קטנים ושוליים מבחינה כמותית).

לאנרגיה גרעינית יש מתנגדים חריפים רבים, בייחוד בין האקטיביסטים הירוקים (למשל גרין-פיס). ארצות אחדות החליטו לסגור את הכורים הקיימים ולא לבנות חדשים (גרמניה, שוודיה, שוויץ, איטליה). בכול הארצות המפותחות אין בונים כורים חדשים, בין אם הכריזו במפורש על כך ובין אם לאו. בריטניה יוצאת דופן - היא היחידה שמתחילה לבנות כור חדש השנה – ספק אם הפרויקט (הינקלי) יגיע לסיום מוצלח. כורים חדשים נבנים בסין, הודו, קוריאה ומספר ארצות קטנות יותר (דובאי). מלבד הבעיה הבלתי פתורה של טיפול בפסולת רדיואקטיבית קיימת בעיה כלכלית: הכורים יקרים מאד, ואינם כדאיים.

לאחרונה נודע על פשיטת הרגל של חברת הענק ווסטינגהאוז, חלוצה ומומחית (אולי בלעדית בארה"ב) בכורים גרעיניים. זו חברה אמריקאית ותיקה (נוסדה ב 1886), שנרכשה ב 2006 על ידי טושיבה היפנית, וכעת אפילו טושיבה הענקית מתנודדת. הפסדי ענק נגרמו לווסטינגהאוז על ידי בניית 4 הכורים החדשים היחידים שנבנים כעת בארה"ב. ווסטינגהאוז תמשיך בעתיד להעניק שירותים, בעיקר בתחום הסגירה והניקוי decommissioning של תחנות גרעיניות ישנות, אבל לא תבנה יותר תחנות חדשות. פשיטת הרגל של ווסטינגהאוז היא הזדמנות להעלאת כמה הרהורים על אנרגיה גרעינית.

עידן הגרעין החל כמובן עם בניית פצצת האטום על ידי ממשלת ארה"ב  בזמן מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה חיפשה ממשלת ארה"ב ל"כפר" על "חטא" הפיתוח וההטלה של הפצצה הנוראית והגתה את התכנית "אטום למען השלום".  הסיסמה הייתה: "אטום זה דבר טוב, לא רק בשביל מלחמה – גם למטרות שלום". כך נבנתה צוללת בעלת מנוע גרעיני: נאוטיליוס (1953) אבל זה עדיין היה שימוש צבאי. בהמשך ממשלת ארה"ב גייסה תקציבים, והטילה על חברת ווסטינגהאוז לבנות תחנת כוח גרעינית (להפקת חשמל) תוך שימוש בטכנולוגיה שפותחה במעבדות הצבאיות. הטענה הייתה שאנרגיה גרעינית היא מקור שופע של אנרגיה זולה.

אבל פיתוח תחנות הכוח הגרעיניות לא נבע מצורך ממשי ודחוף של השוק האזרחי ולא נעשה על ידי יזמים, על בסיס כלכלי-מסחרי. אמנם אנרגיה היא צורך בסיסי, ואנרגיה זולה היא תמיד ברכה,  אבל לא היה מחסור באנרגיה או מקורות אנרגיה שדחף לפיתוח התחנות הגרעיניות. היה (ועדיין יש) שפע של פחם ונפט. אנרגיה גרעינית יכלה להביא תועלת לו יכלה להחליף את הפחם והנפט ולספק אנרגיה יותר זולה ונקייה, אבל לא זה היה הצורך או ההיגיון שהוביל לפיתוח האנרגיה הגרעינית.

האנרגיה הגרעינית פותחה על ידי הממשלה, בראש ובראשונה לצרכים צבאיים, לא בשביל חשמל. רק אח"כ חיפשו איך אפשר להפיק תועלת נוספת מההשקעה שנעשתה והמתקנים (הצבאיים) שהיו קיימים כבר, וכך הגיעו לחשמל.

המדינות בעלות הנשק הגרעיני (רוסיה, צרפת, ברה"מ ואח"כ סין) החלו לבנות תחנות כוח גרעיניות, לרוב באמצעות חברות ממשלתיות (בארה"ב – ווסטינגהאוז, שפעלה בשירות הממשלה), תוך שימוש בטכנולוגיה ובאמצעים של המתקנים הצבאיים, שהם גם הספקים של הדלק הגרעיני (אורניום מעושר, שחלקו בא מפצצות גרעיניות שפורקו). אנרגיה גרעינית מעולם לא היה עסק מסחרי רגיל ותמיד היה ה"בייבי" של הממשלות שדחפו אותה וסבסדו אותה.

היום, האנרגיה הגרעינית יקרה מאד, ומחירה עלה בהרבה בשנים האחרונות. ההשקעה הדרושה לבניית תחנת כוח גרעינית חדשה התנפחה מכ 2000 דולר לקילוואט ב 1998 לכ 5800 ב 2015. חלק מניפוח המחירים נובע מדרישות בטיחות שהן, אולי, מוגזמות ומהפחד (אולי לא לגמרי מוצדק) מפני הקרינה הרדיואקטיבית. התאונות הגרעיניות של צ'רנוביל ב 1986 ופוקושימה ב 2011 הגדילו את הפחד והדגישו את הסכנות והעלות את המחיר. היום – בניית תחנות כוח גרעיניות אינה כדאית מבחינה כלכלית.

פיתוח אנרגיה גרעינית הוא ללא ספק הישג מדעי ואנושי ממדרגה ראשונה – אבל אין הדבר אומר שדחוף לבנות עוד ועוד תחנות כוח גרעיניות יקרות כעת. מאידך גיסא – לפעילים הירוקים-חברתיים ששונאים שנאת מוות את האנרגיה הגרעינית – ניתן לאמור בוודאות: לא ניתן להחזיר את השד לבקבוק, ולהמשיך לחיות כאילו שהאנרגיה הגרעינית מעולם לא פותחה – כלומר לא ניתן לאסור שימוש באנרגיה גרעינית.

בניית תחנות כוח גרעיניות, היום, עדיין איננו עסק כלכלי רגיל. רוב התחנות שנבנות בסין, רוסיה, הודו או קוריאה נבנות על ידי הממשלות, לא על בסיס  כלכלי טהור, אלא מאינטרסים אחרים (ביטחוניים בעיקר), והתחנות שנבנות בארצות העולם השלישי (איראן, דובאי, טורקיה) נבנות על ידי חברות ממשלתיות (רוסיות, קוריאניות או אפילו צרפתיות), במעורבות ממשלתית כפולה (כולל של הקבלנים הבונים את התחנות). כלומר: השיקול איננו כלכלי טהור (אנרגיה זולה).

מה הסיכויים של האנרגיה הגרעינית לעתיד? במשך 20-30 השנים הקרובות לא יקרה שום דבר (גם לפי תחזית ה EIA). האנרגיה הגרעינית תמשיך להיות שחקן שולי וקטן מבחינת ההיקפים והכמויות כפי שהיא עכשיו. תחנות כוח חדשות אחדות תיבנינה (בטכנולוגיה הקיימת), ואחרות (רבות יותר) תיסגרנה. בעתיד הרחוק יותר סביר שתתרחש פריצת דרך. יש שני כיוונים מבטיחים: 1. כורים גרעינים קטנים, מודולריים. 2. היתוך גרעיני. המחקר הגרעיני להפקת אנרגיה חייב להימשך, ובצורה אינטנסיבית – כי אנו זקוקים לאנרגיה. האם תהיה פריצת דרך טכנולוגית, ומתי? אי אפשר לנבא.

יעקב

טמפרטורות מרץ: התקררות.

עם פרסום טמפרטורות חודש מרץ מסתבר שהעלייה שהייתה במשך השנים 2015-16 שנגרמה בגלל תופעת הניניו, שכחה והטמפרטורות חזרו לרמה ה"נורמלית" שלפני הניניו.

האנומליה (סטייה מהממוצע הרב שנתי) בחודש מרץ (לפי מדידות הלוויינים של UAH) הייתה 0.19 מעלות, ירידה ניכרת מהערך של 0.35 מעלות שהיה בפברואר.

יעקב

הקונצנזוס האקלימי אינו מדעי.

וועדת המדע של בית הנבחרים האמריקאי קיימה דיון על הנושא "מדע האקלים, הנחות, משמעויות והשיטה המדעית". בדיון מסרו עדות מספר מומחים שהוזמנו להעיד, ביניהם ד"ר ג'ודית' קורי, לשעבר ראש מחלקת חקר האקלים והאטמוספרה במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה. עדותה המלאה, בכתב, נמסרה לוועדה, ובנוסף העידה בעל פה, גרסה מקוצרת. הנה עדותה – הגרסה הקצרה: (צילום וידאו של הדיון – כאן).

"עד שנת 2010 הרגשתי שהעמדה האחראית היא לתמוך בקונצנזוס של ה IPCC על שינויי אקלים שהם תוצאה של מעשי אדם. הדבר השתנה, לדידי, בשנת 2009, בעקבות חשיפת האי-מיילים של שערוריית 'קליימטגייט' כאשר נחשף התהליך המלוכלך והכוחני שבעזרתו נבנה אותו קונצנזוס.

גברה בליבי ההכרה שנפלתי במלכודת של חשיבה קבוצתית כאשר תמכתי ב IPCC. ניגשתי לעשות הערכה אישית, עצמאית, של מדע האקלים הרלוונטי. הגעתי למסקנה שהרמה הגבוהה של וודאות של מסקנות ה IPCC  אינה מוצדקת, ויש שטחים של חוסר ידע ואי וודאות בהבנתנו את מערכת האקלים. הגעתי למסקנה שהקונצנזוס הבלתי מוצדק בדבר שינויי אקלים מעשה ידי אדם פוגע בקידום המדע בגלל השאלות שלא שואלים והנושאים שאותם לא חוקרים [בגלל שהם בניגוד לקונצנזוס]. לכן חסר לנו המידע שיאפשר לנו להבין יותר טוב את שינויי האקלים והפגיעות של החברה להם.

כתוצאה מהניתוחים המדעיים שלי שמטילים ספק במסקנות ה IPCC  כינו אותי 'מפיצה סדרתית של דיסאינפורמציה [שקרים], אנטי-מדע ו'מכחישה' {מכחיש של המדע] על ידי מדען אקלים ידוע. [הכוונה לד"ר מייקל מאן]. כוניתי 'מכחישה' באופן גלוי על ידי סנטור. הוטלו ספקות על המניעים שלי [על טוהר המידות] על ידי חבר בית הנבחרים, במכתב לנשיא הטכניון של ג'ורג'יה.

יש הרבה רעש בתקשורת ובבלוגים ובין קבוצות אקטיביסטים [הרבה השמצות], אך אני מודאגת בעיקר מההתנהגות של מדענים אחרים. תפקידו של מדען לבחון בהתמדה את האובייקטיביות של עמדותיו, שמא הוא סוטה ונוטה ונופל קורבן לדעות קדומות של עצמו. מדען צריך לשאול עצמו תמיד 'היכן אפשרי שאני שוגה?'. מדענים שעוסקים בהשמצת יריביהם [בעלי דעה שונה] מתנהגים בדרך שמנוגדת לשיטה המדעית. אלו הטקטיקות של קידום תיאוריה בלתי בשלה למטרות פוליטיות.

יש לחץ עצום על מדענים לישר קו עם הקונצנזוס (כביכול). הלחץ בא מסוכנויות מימון פדרליות [המחלקות מענקי מחקר], מהאוניברסיטאות, מאירגוני מקצוע מדעיים וממדענים עצמם. מחזקים את הקונצנזוס הזה גורמים כספיים, גורמי מוניטין וסמכות. בגלל לחצים אלה, ובגלל טקטיקה של ביבים של הוויכוח האקדמי על שינויי האקלים, נאלצתי להתפטר לאחרונה מעמדת הפרופסור [מינוי לכול החיים] בג'ורג'יה טק.

הפתולוגיה של השיח הציבורי והמדעי בנושא שינוי האקלים גרם לי לחקור את הפילוסופיה והסוציולוגיה של המדע, הפרספקטיבה החוקית (תחיקתית) ותהליך אימוץ המדיניות בתנאים של חוסר וודאות עמוקה. את עמדותיי בנושא ביטאתי בבלוג שלי ובעדות הכתובה (הארוכה).

המסובכות של בעיית האקלים משאירה מקום נרחב למחלוקת בין אנשים סבירים ומלומדים. למה יש מחלוקת על הסיבות לשינוי האקלים? בגלל שהנתונים ההיסטוריים הם מעטים ובלתי מספיקים. יש מחלוקת על הערך של סוגי נתונים שונים – בייחוד על הערך של מודלים אקלימיים [ממוחשבים] ושחזורים פלאו-אקלימיים [האקלים של העבר הרחוק]. יש מחלוקת על המסגרת הלוגית המתאימה של הבנה והערכת הנתונים הקיימים. יש מחלוקת על הערכת התחומים של אי וודאות וחוסר ידע.

קובעי המדיניות [מנהיגים פוליטיים] נושאים באחריות על ניסוח התפקיד שהם מטילים על ועדות ייעוץ מדעיות שהם מקימים. בנושא שינויי האקלים – ועדת האו"מ לשינוי האקלים IPCC  ניסחה את הבעיה בצורה צרה מדי [לחקור את השפעת האנושות על האקלים]. הניסוח הזה קבע בעצם מראש את המסקנות של תהליך ה IPCC.

יש דרכים יותר טובות להעריך את המדע עבור קובעי מדיניות מאשר תהליך יצירת הקונצנזוס מלאכותי שנועד לדכא דו שיח ודיון ענייני. פנלים של מומחים בעלי השקפות שונות ומגוונות צריכים לעסוק במחלוקות ולהעריך נכונה מה ידוע לנו, מהם תחומי חוסר הידע והיכן שטחי המחלוקת וחוסר הוודאות. בואו נחזיר את הדו-שיח על מדעי האקלים לגדולתו [רמז להסיסמה של הנשיא טראמפ]."

עד כאן עדותה של ד"ר ג'ודית' קורי בוועדת בית הנבחרים. (תרגום חופשי ופארפרזה, שלי, כולל שגיאות).

בקיצור נמרץ (ובעברית פשוטה) אומרת ג'ודי שה IPCC  מנסה לדחוף בכוח ובשיטות בלתי מדעיות מסקנות לא בהכרח נכונות, תוך התעלמות משטחי חוסר ידע וחוסר וודאות. בניסוח עוד יותר פשוט: נבואות הזעם על אסונות אקלימיים חסרות ביסוס מדעי מוצק.

יעקב