המלחמה על חוצה ישראל - כביש 6

חלף יותר מעשור מאז נחנך הקטע הראשון בפרוייקט כביש 6 וקשה לדמיין את מדינת ישראל כיום בלעדיו. כאשר החל הפרוייקט להתממש הוא נתקל בהתנגדויות קשות שכללו עתירות לבג"צ, הפגנות ומיצגי רחוב, עצומות והפרעות לעבודה, (שכללו גם הרס של דחפורים על ידי הכנסת חומרים מזיקים למכלי הדלק ועקירת סימונים), הפרעות של ישיבות.דירקטוריון, פגיעה בפעילות עסקית בסניפי בנק הפועלים (שמימן)  והפרעות לפעילות החברות השותפות ביזמות. זה היה המאבק הסביבתי הממושך והיקר ביותר שנוהל בישראל ובין הפעילים בו נמנו החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, פעולה ירוקה, מגמה ירוקה ועוד. (לצפייה בציוני הדרך של הפרוייקט כאן) להלן טבלת האירגונים הפעילים במאבק הסביבתי נגד סלילת הכביש לאורך השנים:

מעל: תרשים הגורמים הפעילים נגד הכביש לפי תקופה (מקור: מיכל מייזליש, המאבק בכביש חוצה ישראל - תיעוד מאבק סביבתי, 2005).

ההתנגדויות הסביבתיות 
נגד הכביש הכביש הוגשו 15 בגצ"ים, רובם בנושאים סביבתיים (שכולם נדחו). במשך ימים רבים הופיעו מודעות ענק בעיתון הארץ במימון החברה להגנת הטבע נגד הכביש. מומחים פרסמו הצהרות לפיהן הכביש יגרום לזיהום אוויר חמור, רעש, יהרוס יערות, יפגע אנושות ובמערכות אקולוגיות, יזהם את מקורות הירקון, ויגרום למחלות סרטניות לתושבי גוש דן ויוביל למוות המוני בתאונות דרכים. מסקירה של רוני שיר "כביש ללא מוצא", עולות חלק מהתנגדויות המומחים:

הפרופסור אלישע אפרת, מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב, טען כי "שטחי הקרקע שכביש זה ינגוס, יפגעו קשות במאזן הקרקע החקלאית של מדינת ישראל" והוסיף: "במצבה הנוכחי של מדינת ישראל, הכביש נראה כפרוייקט בזבזני ובלתי-נחוץ".

דניאל מורגנשטרן, לשעבר מנהל המחלקה לספנות, נמלים ורכבות במשרד התחבורה ששימש כיועץ כלכלי וסביבתי, טוען: "הכביש יחצה 69 ישובים חקלאיים, מושבים וקיבוצים, יגרום הרס לחקלאות ויחסל 'ריאות ירוקות'. מעבר לכעשרים אלף הדונם שיגזול מקרקעותיהם החקלאיות, תהא פגיעתו אנושה במירקם היישובי. כולל ניתוק בין שטחים הקלאיים לאזורי מגורים." מורגנשטרן מוסיף: "הכביש המתוכנן יגרום להסטת נוסעים מהתחבורה הציבורית לרכב פרטי, ומגמה זו הרסנית בכל אמת-מידה אורבנית, אקולוגית וכלכלית". ב-22 בפברואר 1993 מפרסם מורגנשטן מאמר ב"הארץ": "גיהנום של בטון".

ד"ר תומר גודוביץ מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב, המתמחה בתחום התחבורה מהבחינה הכלכלית, החברתית והסביבתית, אומר "אין כל הוכחה לכך שתשתית תחבורתית מסוגלת לסייע בפיזור האוכלוסיה".

מנחם לוריא, גאולה שריף ומרדכי פלג, חוקרים ביחידה לאיכות הסביבה באוניברסיטה העברית, הכינו תחזית של זיהום האוויר הפוטוכימי לקראת שנת 2010. בין היתר הם קובעים כי: "תנאי האקלים והטופוגרפיה בארץ מעודדים יצירת מזהמים פוטוכימיים (בעיקר אוזון), וכלי-הרכב הינם הספק העיקרי. מודל מחשב הוכיח, כי בתוך עשר שנים עלולות להירשם בארץ כמויות אוזון הכפולות מהתקן, וכי בסביבות שנת 2010 ייתכנו בארץ אירועי זיהום אוויר בהם יגיעו רמות האוזון לאלו של אתונה ומכסיקו-סיטי, וה[אזור] ה'מוכה' יגדל במאות אחוזים. לאוזון ברמות כאלה תהיה השפעה שלילית על אוכלוסיות הסובלות מבעיות בדרכי הנשימה, כמו-גם על מימדי היבולים החקלאיים."

ד"ר אלי ריכטר מציג מחקר על השפעת סלילת הכביש על מספר נפגעי תאונות דרכים, ריכטר מפרסם מאמר בכותרת "How Many Shall Die", (גרוז'לם פוסט 29 בספטמבר 1998) לדברי חברי אגודת "מגמה ירוקה", מספר ההרוגים השנתי בתאונות דרכים לאחר חנוכת הכביש, עלול לעלות ל-700. ד"ר יעקב גראב, כותב נייר המערער על כלכליות וכדאיות הכביש, מופיע בועדה לביקורת המדינה של הכנסת ב-20 בדצמבר 1999 ומבקר את אומדני ערך הכביש ומתריע מפני סכנת פרבור. ד"ר גראב מפרסם בגלובס "חוצה ישראל: מה המחיר?" (1 אוגוסט 1996) ובעיתון גרוזלם ריפורט ב-5 בספטמבר 1996:  “Bibi, Don’t Build This Super Highway”  

המאבק בתקשורת 

המאבק זכה לסיקור תקשורתי נרחב מתחילתו. בסקירה של מיכל מייזליש על המאבק היא מציינת כי בין השנים 1993 לשנת 2001 נספרו לפחות 580 כתבות וידיעות בנושא המאבק על הכביש.  חלק מן המאמרים נקטו בלשון "אסון" ו"גרוע ממלחמות" בתיאור הקטסטרופות העומדות להתרחש עלינו. (לעיון ברשימת כתבות חלקית)  

היכן הנזקים הסביבתיים? 
פרופ' אורי מרינוב עוסק מאז 1969 בנושאי הסביבה ושימש כמנכ"ל הראשון של המשרד לאיכות הסביבה, אומר בראיון לבלוג הירוק: "היום, יותר מעשור מאז הפעלת הכביש, לא ניתן לגלות את הביטוי לכל על מפגעי זיהום אוויר, זיהום מי תהום, מפגעי רעש והרס סביבתי. אין שום סימנים לעלייה של זיהום אוויר", אומר מרינוב, "ואין בכלל חריגה מהתקנים בכבישים ראשים בישראל, וכמעט שאין חריגות במרכזי ערים ורק לעיתים יש חריגות של זיהום אוויר מחלקיקים מהמדבר (שאינם קשורים לתחבורה)".

"החישובים שחזו מוות מזיהום אוויר היו מוטעים מיסודם היות והם נסמכו על נתונים שאינם מתאימים לתנאי זיהומי אוויר בישראל. בישראל חלק ניכר מן הזיהום הוא חלקיקים המגיעים מאיזורים מדבריים בשל מיקומנו הגאוגרפי ולא כאלו הנובעים מפעילות תעשייתית ותחבורה.  המדידות בישראל מלמדות כאמור כי אין חריגות מן התקנים באף אחד מן הכבישים הבינעירוניים ומעט חריגות במרכזי ערים. הכביש רק שיפר את המצב בכך שהוציא את התנועה ממרכזי הערים", מסביר מרינוב.

גם לגבי שאר המפגעים שרואי השחורות בישרו המצב טוב: "לגבי רעש לאורך הכביש אין חריגות רעש והיכן שצריך היה הוקמו מחסומים ואין חריגות בתקני רעש". הטענות על סכנת פרוור שתתפרץ סביב תוואי הכביש לא התממשו (אולי למורת הרוח של הסובלים מיוקר הבנייה – ב.א.) אם יש תופעת פרוור הרי היא התרומה שהכביש תרם להתפתחות ביוקנעם. "אפילו את מבנה הבקרה של הכביש בנו בתוך מחלף.".

גם ביחס למי התהום נעשו בדיקות רבות בתכיפות רבה. "אין שום אינדקציה לזיהום מי תהום מהכביש – עשינו עבודה מהמקיפות ביותר על זיהום מי תהום מכבישים ולא נמצאו שום חריגות". גם הטענות שהועלו על זיהום מי התהום ומקורות הירקון הם קישקוש גמור אומר מרינוב.
מנגד, מציין מרינוב, ניתן למנות שורה של שיפורים משמעותיים באיכות הסביבה: כתוצאה מהעתקת עצים ואיסוף פקעות שנשתלו לאורך הכביש אנו נהנים כיום מפריחה מדהימה לאורך הכביש באביב, שוקמו מזבלות לאורך הכביש כמו מזבלת כפר סבא, הוקם פארק מעודפי עפר להנאת התושבים בכפר קרע, שוקמו מחצבות לאורך הכביש, וגם במתווה הדרומי כעת נמשכת הפעילות החיובית ושוקמה מזבלה בלקיה. 

כשנשאל פרופ' מרינוב מה גרם לדעתו לכך שהכביש הפך להיות מאבק הדגל של התנועות הירוקות בישראל, הוא ציין: " זאת היתה תקופה בשנות ה-90 שגופים לא ממשלתיים התחילו לקבל תרומות מקרנות שונות ובשביל לקבל תרומה צריך לעשות רעש". כמי שחרד לאיכות הסביבה, מרינוב מצר על ההתנהלות והמפלה שנחלו האירגונים הירוקים בהפסידם ב-12 בג"צים שניסו לעצור את הפרוייקט, היה בכך נזק גדול למאבקים אמיתיים שבאמת נדרשים.

בועז

הערה: במאמר מורחב שיעלה בקרוב באתר "מידה" ארחיב בתיאור הקשרים הרעיוניים והפוליטיים המחברים את הצדדים למאבק עם הגישות השונות לעיצוב החברה והמדינה בישראל.

הפסיקו את השוד באמצעות אתנול.

זו הכותרת של מאמר דעה בניו יורק טיימס, הדורש להפסיק את שיגעון האתנול – הידוע גם כשיגעון שריפת המזון שלנו. (האתנול, המשמש כדלק, מהול בבנזין, מיוצר בארה"ב מתירס).

מדובר על "חוק הדלק המתחדש" (שמות מפוצצים ויפים ממציאים לכול שטות), שהתקבל בקונגרס בארה"ב בשנת 2005, המחייב את חברות הדלק למהול 13 מיליארד גאלון אתנול מתירס בבנזין לתחבורה המשווק בארה"ב.

החוק התקבל בעיקר בלחץ הארגונים הירוקים, שהדביקו לאתנול את התווית "דלק מתחדש" (דבר שאינו נכון), ואם יש תווית "מתחדש" אז רגשות ההתלהבות גואים והשכל מפסיק לפעול. היו מטרות נוספות לחוק: ליצור פרנסה (על חשבון אחרים) לחקלאים, ולהקטין (כביכול) את התלות של ארה"ב בדלק מיובא. מאז התברר שהאתנול אינו מתחדש, אינו חוסך דלק פחמי, אינו מקטין פליטות, ואינו מביא שום תועלת, חוץ מרווחים גדולים (ובלתי מוצדקים) לחברות גדולות בתחום החקלאות וזיקוק האתנול. חוץ מזה, כאמור, הוא מייקר את המזון.

רוברט ברייס, כותב המאמר בניו יורק טיימס, מתרכז במחיר האתנול. הוא מראה שהאתנול יקר פי שניים  או שלוש מהבנזין הרגיל – אם משווים לפי תכולת האנרגיה שבהם.  המסקנה שלו: בין השנים 2007 ל 2014 ערבבו כ 92.5 מיליארד גלון אתנול בדלק הנמכר בארה"ב. מחיר גאלון אתנול היה יקר בכ 90 סנט ממחיר גאלון בנזין. הנהגים בארה"ב אולצו לכן, על פי חוק זה, להוציא כ 83 מיליארד דולר מיותרים על אתנול, שהם כ 10 מיליארד דולר לשנה. הדבר שקול למס של 10 מיליארד דולר לשנה שהממשלה הטילה על האזרחים באמצעות חוק האתנול, והמס הממוצע על כול נהג הוא כ 47 דולר לשנה.. אבל, בעוד מיסים אחרים לפחות מנסים להשיג מטרות ראויות (כמו בריאות, חינוך, רווחה או ביטחון), הרי "מס" זה לא מביא שום תועלת.

יש התנגדות להמשך החוק המזיק הזה. בקונגרס החותם חתמו 169 צירים על מכתב ל EPA  (הסוכנות להגנת הסביבה) בדרישה לבטל את המנדט של האתנול. גם בקונגרס הנוכחי החלה יוזמה דו-מפלגתית להעברת חוק המבטל את המנדטים, יוזמה בה תומכים גם הרבה ארגונים ירוקים כמו למשל "ידידי האדמה". הצרה היא שהצעות ביטול חוק היו רבות, והחוק חי וקיים ומשגשג למרות זאת, ולמרות הנזקים.

חוק האתנול מלמד תופעה כללית – קל יחסית לחוקק חוקים טיפשיים ומזיקים, ללא בדיקה רצינית מראש. קשה יותר לבטל אותם – שטות ממוסדת צוברת כוח ואינרציה, ואינטרסנטים שתלויים בה (במקרה שלנו החקלאים ויצרני האתנול) ,  ונשארת לנצח. 

יעקב

סוכנות הסביבה האירופית: לא נעמוד ביעדים.

הסוכנות האירופית להגנה על הסביבה – European Environment Agency- פרסמה דו"ח "מצב הסביבה" לשנת 2015 – על פי הנוהג הקבוע שלה לפרסם דו"ח מקיף כזה כול 5 שנים. הדו"ח הוא אוסף אדיר של מלל ריקני, כמות אדירה של מילים ומליצות, אבל ללא כול תוכן ממשי. המסקנה הכללית היא: בתחומים אחדים חל שיפור, באחרים עדיין לא....

הקטע שרציתי לציין מדבר על יעדי הפחתת הפליטות. הדו"ח מציין שאירופה הולכת לעמוד ביעד שנקבע ל 2020 – הפחתה של 20% בפליטות לעומת 1990. עד כה הייתה הפחתה של 19% בפליטות, למרות עלייה של 45% בתל"ג. יפה מאד! אבל הדו"ח גם מציין בכנות כיצד הושג ההישג הזה: על ידי סגירת התעשייה המפגרת והמזהמת בארצות הקומוניסטיות לשעבר. התעשייה הזו נסגרה בלי שום קשר למלחמה הקדושה של סוכנות הגנת הסביבה בשינויי האקלים. ההפחתה הזו היה מאורע חד פעמי, היסטורי, שאינו מלמד על מגמות לעתיד.

כן מציין הדו"ח שהייתה הפחתה כללית בשימוש הכולל במשאבים של 19% מאז 2007, וזה לטובה – כלומר – זה מראה על מגמה של חסכנות והגברת הייעול. זה יפה, אבל גם כאן מציין הדו"ח בצורה מפוקחת, שאחת הסיבות להישג זה הוא המשבר הכלכלי, והגירת התעשיות לחו"ל (סין ואסיה בכלל), כלומר – אין כאן חסכון ממשי אלא רק העתקה של צריכת המשאבים לארצות אחרות, כשהאירופים צורכים את המוצרים המוגמרים. הדוח מציין, בצורה ריאליסטית, לשם שינוי, שספק אם מגמות אלה יהיו "ברי קיימא" – sustained – כלומר אם יימשכו לאורך זמן. כמה פעמים אפשר לשחזר את החוכמה של נפילת הקומוניזם? (הקומוניזם היה אסון נוראי גם מבחינת שמירת הסביבה. הזיהום בגוש הקומוניסטי היה נוראי. וזה טבעי – לפי העיקרון שעניים אינם יכולים לשמור על הסביבה.)

לבסוף מציין הדו"ח מה שכולם יודעים: שה"יעדים" הרשמיים היפים של הפחתת הפליטות ב 80-95% עד שנת 2050 לא יושגו, על פי המגמות הקיימות, היות והמדיניות הנוכחיות "אינה מספיקה".

אז בואו נאמר את הדברים בעברית פשוטה, ללא הלשון הדיפלומטית העדינה של הדו"ח. כול היעדים הם קשקוש אוטופי, חסר כול אחיזה במציאות או בדרכים ממשיות ומעשיות להשגתם. היעדים לא ניתנים להשגה, לא חשוב מה יעשו ממשלות אירופה או העולם כולו. ההוצאה של מאות מיליארדי אירו כול שנה על התקנה של מיליונים של לוחות שמש ועשרות אלפי טורבינות רוח – הן הוצאות לריק, כי מתקנים אלה מפיקים מעט מאד וחשמל ולא הניבו הפחתה בפליטות. מה שדוח זה לא מציין הוא שמאז 2010 בערך אין הפחתה נוספת בפליטות, למרות שאלה השנים בהן הותקנה הכמות האדירה של מתקני רוח ושמש. ההפחתה של 19% הפליטות לעומת 1990 התרחשה עד שנת 1995 בערך, לפני ההתחלה של המלחמה בפליטות. מאז החלה מלחמה גדולה זו לא הייתה ירידה ממשית בפליטות.

הדו"ח ממליץ על "שינוי יסודי בצורת החיים"... בלה... בלה... בלה... כלומר: על הגדלת העוני. נקווה שזה לא יקרה.- אם זה יקרה – אם העוני יגבר (זה אפשרי, אם ימשיכו לשפוך כסף לריק), זה יהיה אסון, גם מבחינה סביבתית. בארצות עניות הסביבה מזוהמת.

יעקב

אלפי שיאים של טמפרטורות נמוכות בארה"ב

לאחר "השנה החמה בהיסטוריה (2014)", נשברו השנה, בשבוע אחד בחודש פברואר אלפי שיאים של טמפרטורה נמוכה. לפחות החצי המזרחי של ארה"ב היה חורף קר ומושלג במיוחד.

1913 שיאים של טמפרטורה נמוכה מינימלית יומית נשברו בשבוע שבין 19-25 לפברואר שנה זו. עוד 272 שיאים הושוו. שיא חד נשבר בהפרש של 20 מעלות צלסיוס – כלומר – תחנה אחת רשמה טמפרטורה נמוכה ב 20 מעלות מאשר אי פעם בעבר.

2634 שיאים של טמפרטורה מקסימלית יומית נמוכה – נשברו באותו שבוע, גם כאן ההפרש המקסימלי מהשיא הנמוך הקודם היה כ 17 מעלות צלסיוס.

החורף היה קשה במיוחד בארה"ב.

בינתיים, בגרמניה, הודיע השרות המטאורולוגי שהחורף הנוכחי היה חם מהרגיל, 1.8 מעלות יותר, וזה היה החורף השני ברציפות שחם מהרגיל. אבל, כאשר בוחנים את 28 השנים האחרונות רואים שהמגמה הכללית היא של התקררות קלה, כמו שרואים בגרף למטה.

גם אם מסתכלים על נתון אחר, מגרמניה: הכמות הכללית של ימים בהם היה כיסוי  של שלג של לפחות 1 ס"מ, בתחנת המדידה בפוטסדם (ליד ברלין) בה יש נתונים מאש 1900 לפחות, אנו רואים שמספר הימים מאד תנודתי ומשתנה משנה לשנה, אבל, לאורך כול התקופה, אין מגמה של קיטון מספר הימים עם כיסוי שלג.

מחקר מקיף על החורף בגרמניה והמגמה הכללית של התקררות תוכלו למצוא כאן (בגרמנית).

יעקב

מתעודדים עם שקרים.

כדי לעודד עצמם, ולטשטש את המציאות הבלתי נוחה, אוהבים חסידים ירוקים להפיץ שקרים, באותיות קידוש לבנה. הנה האתר "תשתיות" מפרסם כתבה תחת כותרת שמנה: "אפל תקים מרכזי נתונים בדנמרק ואירלנד שיעבדו ב 100% על אנרגיה סולארית".

זהו שקר גס ושקוף. אין דבר כזה. האנרגיה הסולארית זמינה, בדנמרק ובאירלנד, פחות מ 10% מהזמן. שרתי אפל עובדים 100% מהזמן, ולא רק כאשר השמש זורחת. אפל תקבל זרם מהרשת, ממקורות שונים. אספקת אנרגיית השמש בדנמרק ובאירלנד היא זניחה, למעשה לא קיימת. יש אנרגיית רוח, אבל גם זו זמינה רק לסירוגין.  עיקר ההספקה של החשמל ברשת, בדנמרק, באירלנד, ובכול מקום בעולם,  הוא ממקורות רגילים – פחם וגז – וזה מה שיניע את השרתים של אפל.

הכתוב בכותרת הוא בבירור לא נכון. אבל העובדה שזהו שקר לא מונעת מהירוקים לאהוב ולהתעודד ולהפיץ כותרות כאלה.

הכתב של "תשתיות" שרשם את הכותרת אינו אשם, המסכן. הנה ידיעה נוספת של על אפל. בלומברג מספר שאפל חתמה חוזה עם פירסט-סולר, לקנות ממנה חשמל משדה סולארי שהאחרונה עומדת להקים בקליפורניה. אפל התחייבה לקנות חשמל בשווי של כ 850 מיליון דולר, במשך 25 שנה. יפה מאד מצדה של אפל. אפל יושבת על מטמון של 178 מיליארד דולר, שהיא לא יודעת מה לעשות אתו. טים קוק המנכ"ל, שביקר בארץ, מאמין באנרגיה ירוקה, ובמעשים טובים, וביחסי ציבור. הוא אמר לבעלי המניות: תשכחו משיקולי כדאיות... אני מאמין באנרגיה סולארית, ואני קונה את זה, יעלה כמה שיעלה. אני יכול להרשות לעצמי. כול הכבוד לו...

אבל, הכתב של בלומברג כותב, כנראה מפי דוברי אפל:

The iPhone maker already powers all of its data centers with renewable energy.

"יצרן האייפון כבר מספק את כול צרכי מרכזי השרתים שלו באנרגיה מתחדשת."

זה כמובן שקר. זו תעמולה. זה בלתי אפשרי, כי אנרגיה מתחדשת אינה זמינה 24/7 כמו שאפל צריכה.

אז למה "תשתיות" ו"בלומברג" ואפל משקרים? (או, בלשון יותר עדינה – למה הם מזבלים בשכל?) כי זה אופנתי, כי זה מקובל, כי זה מחמם את הלב והבטן. כי זה למען מטרה טובה, כי זה שקר לבן, אצילי, כי לא האמת חשובה אלא הכוונות הטובות.

יעקב

תוספת: כתבנו בעבר על ההכרזות של פייסבוק שהגיעו ל"הבנות" עם גרינפיס לאחר התקפה מכוערת עליהם. גם אפל הותקפו בעבר כחברה "מלכלכת" על ידי גרינפיס. 

האנרגיה הירוקה תקועה

הנה פוסט מיוני 2014, של רוג'ר פילקה הבן, המסביר כיצד האנרגיה הירוקה תקועה ואינה מתקדמת.

הגרף מתאר את החלק היחסי של מקורות האנרגיה הלא-פחמיים, בס"ה צריכת האנרגיה בעולם. הוא לקוח מדו"ח ותחזית האנרגיה של BP  לשנת 2014. (הדו"ח והתחזית ל 2015 – כאן).

אנרגיה בלתי פחמית כולל אנרגיה גרעינית והידרו (מים). אנחנו רואים בגרף בצורה יפה שחלקה של האנרגיה הבלתי פחמית עלה מ כ 6% ב 1973 לכ 13% ב 1993. הדבר קרה בזכות הבניה המואצת של תחנות כוח גרעיניות והידרו-אלקטריות. בניית התחנות הגרעיניות החלה בשנות ה 1960, אבל הן נכנסו לפעולה בשנות ה 1970, ולקראת סוף העשור הזה (1970) נפסקה, כמעט לגמרה, בניית תחנות חדשות מחמת ההיסטריה האנטי-גרעינית שעדיין שולטת בעולם היום. בניית תחנות הידרו אלקטריות נפסקה גם כן (בונים היום רק אחדות בעולם המתפתח) – גם הן ירדו מהאופנה, והיום מתנגדים גופי ירוקים לבניית תחנות הידרו חדשות.

לעומת זאת, מ 1993 בערך ועד היום החלק של אנרגיה לא פחמית הוא קבוע, כ 13%. מה שקרה בתקופה זו, לפחות מאז בערך 2005, שהותקנו בעולם מאות אלפים של טורבינות רוח ומיליונים של פאנלים סולאריים. כול ההתקנות האלה של "אנרגיה מתחדשת" לא השפיעו במאומה על הרכב מקורות האנרגיה, ולא הגדילו את החלק היחסי של אנרגיה בלתי פחמית במקורות האנרגיה העולמיים.

כדי לייצב את ריכוז הפד"ח באטמוספרה (למנוע גידול מתמשך), וכדי למנוע, כביכול, את ההתחממות הגלובאלית הנוראית, חייבים להגיע, תוך זמן קצר יחסית, לפרופורציה של 90% אנרגיה ממקורות בלתי פחמיים. זה לא יקרה. תשכחו מזה. אלה שאומרים שהעולם משנה דרכיו, שהוא מתקרב לייצוב פליטות הפד"ח ואח"כ להורדתן מנותקים מהמציאות וחיים בעולם דמיוני. זה כולל את כול ה"יעדים" הירוקים למיניהם שאימצו מרבית ממשלות העולם. כנ"ל אלה שאומרים שהם יודעים כיצד ניתן להשיג את החלום של אספקת אנרגיה נקיה מפחם (או פד"ח). 

יעקב

קונצנזוס מדעי שגוי.

אנו רגילים לחשוב שהמדע הוא אמת אלוהים חיה, וכול מה שהמדענים אומרים הוא קדוש – הוא מייצג את המציאות כפי שהיא. זו כמובן אידיאליזציה. המדענים הם יצורי אנוש, ובתור כאלה – ברי טעיה. הם טועים לפעמים, וגם הקונצנזוס המדעי (דעה שמדענים רבים מאמינים בה, והממשלות מאמצות) מושפע מאופנה ומתופעת הנהירה אחרי העדר, והוא נתון לטעויות ולא תמיד נכון.

הדוגמה האחרונה היא תחום התזונה. הניו יורק טיימס כותב שני מאמרים גדולים על השינוי שחל באחרונה בהנחיות התזונה של משרד הבריאות האמריקאי. במשך שני דורות (בערך מאז 1960) האנשים אוכלים פחות ביצים ושומן מן החי (חמאה, בשר שמן) כי הקונצנזוס המדעי והנחיות משרד הבריאות אמרו שכולסטרול מזיק לבריאות. כעת שתי הדוגמות האלה נהפכו, הוכחו כשגויות. משרד הבריאות ביטל את המלצתו לדיאטה דלת שומן, וגם ביטל את ההגבלות על מזון שמכיל כולסטרול. הם אמרו: טעינו, לא הוכח שיש קשר בין שומן במזון לבין כולסטרול בדם. "ההנחיות לא היו צריכות להתפרסם" (וואינט בעברית).

כיצד קרה שהמומחים (המדענים) טעו כול כך? הם טעו בשיטות המחקר. נעשו מחקרים סטטיסטיים שהראו (לדבריהם) שיש קשר בין אכילת מזון המכיל שומנים לבין כולסטרול בדם. ההנחה שיש קשר נשמעת מאד הגיונית וסבירה, אבל זה לא הוכחה מדעית. מדענים התלהבו מאמונתם, ייחסו יותר חשיבות למחקריהם מאשר היה באמת, וסרבו לראות את הפגמים. הם היו משוחדים. מה גם שהקשר הסטטיסטי שנמצא לא היה חזק במיוחד, וגם נבע משיטות חישוב לא הכי נכונות. במקום להכיר בעובדה שהראיות שלהם לא היו מספיק חזקות כדי להנפיק הנחיות בריאות, מדענים עקשנים הגזימו בתיאור חשיבות ממצאיהם.

הרבה מהנתונים האפידמולוגים שעליהם התבססו באו ממחקרים של בית הספר לרפואה ציבורית של אונ' הרווארד. בשנת 2011 בחנו מנהלים במכון הלאומי למדעי הסטטיסטיקה את הנתונים ומצאו שהם לא ניתנים לשחזור, ולכן אין המסקנות הישנות תקפות. מחקרים נוספים מטילים ספק בקשר בין אכילת שומנים רווים למחלות לב, וגם סותרים את הדעה שאכילת מלח שולחן מזיקה, כפי שמציינות ההנחיות של משרד הבריאות.

מדע שיש בו ספקות ואינו ברור מספיק אסור שישמש בסיס להנחיות התזונה שלנו. ההנחיות גרמו נזק. אנשים זקוקים לכמות קלוריות לתזונה. משנאסר עליהם לאכול שומנים הם אכלו יותר פחמימות וסוכרים, ואלה תרמו למגפת השמנת היתר שממנה סובלת ארה"ב. הסיכון לסוכרת ומחלות לב גדל ולא קטן בעקבות ההמלצות לדיאטה דלת שומן.

זה לא ששלטונות הבריאות לא הוזהרו. "הם לא פועלים על בסיס ראיות מדעיות, אלא על בסיס של רעיון סביר אבל לא בדוק" הזהיר ד"ר אדוורד אהרנס, אחד ממבקרי תיאוריית הכולסטרול בשנות ה 1980. כיום ממשיכים עם הטעויות, וממליצים על דיאטה דלת בשר. ייתכן שדיאטת דלת בשר טובה, אבל אין ראיות מדעיות לכך, שיצדיקו המלצות של משרד הבריאות. ההנחיות השגויות הועברו בכוחם של מדענים חזקים ועיקשים. את המתנגדים נוהג הקונצנזוס המדעי (האופנה המדעית) להשתיק ולהשחיר בהאשמות שווא (שהם מונעים על ידי רדיפת בצע בשרות התעשייה).

הנה קטע ממאמר שלישי בניו יורק טיימס:

The recent history of government recommendations is not pretty. At least some of the 117 million Americans who have “preventable, chronic diseases” (the report’s number, and phrasing) do so at least in part because of the failings of recommendations like these. ..  previous panels tracked reigning “wisdom” that was arguably based more on strong personalities than science.

תרגום: ההיסטוריה של ההמלצות (לדיאטה) של הממשלה היא מכוערת. 117 מיליון אמריקאים סובלים ממחלות כרוניות שניתן היה למנוע, חלקם לפחות, בגלל הכשלים של ההמלצות לתזונה של הממשלה... ההמלצות ניתנו בעבר על פי "חוכמה" (קונצנזוס) השולט שהיה מבוסס כנראה יותר על אישיות חזקה מאשר על מדע".

ראינו כיצד הנחיות המבוססות על קונצנזוס של מדענים, אך ללא ביסוס מדעי של ממש, משמשות בסיס לפעולה ממשלתית נרחבת שמתבררת לבסוף כמזיקה. הדבר דומה להפליא לנושא ההתחממות גלובאלית שנגרמת, כביכול, על ידי הפד"ח שהאנושות פולטת. גם כאן מוציאות הממשלות, בלחץ הקונצנזוס המדעי (והאקטיביסטים הירוקים), סכומי עתק כדי להילחם (ללא הצלחה) בבעיה שבסוף עשוי להתברר שאינה בעיה כלל.

יעקב

מי צריך מכוניות חשמליות ?

מכוניות חשמליות, יחד עם לוחות שמש ותחנות רוח הפכו לפרות הקדושות של האידאולוגיה הירוקה, וזכו, לכן, לקידום תעמולתי נרחב, ותמיכה כספית ממשלתית  רבה.  התועלת שבמכונית חשמלית, אומרת הדעה הרווחת, היא ברורה: היא מאפשרת לנו להפטר מהתלות בנפט הגועלי והמזהם.  היא לא פולטת פד"ח - על המכוניות החשמליות נוהגים לצבוע את המילים zero emissions – אפס פליטות – ולכן מצילה את כדור הארץ מההתחממות הנוראית. היא גם נקיה ולא מזהמת את האוויר.

אלה האגדות הירוקות, שמבוססות, כרגיל, על הרגשות בטן וגישה רגשית ולא על עובדות. הכלכלן ביורן לומבורג כותב על תוצאות של בדיקות וחישובים כמותיים ממשיים שנעשו כדי לבדוק את התרומה הממשית של המכונית החשמלית.

נתחיל מהאגדה על "אפס פליטות".  אומנם המכונית החשמלית אינה פולטת פליטות פד"ח או מזהמים אחרים בעת שהיא נוסעת, אבל, לצערנו, אין ארוחות חינם ואין נסיעות ללא אנרגיה. האנרגיה החשמלית שהמכונית החשמלית צורכת נוצרת בתחנות כוח, וגורמת לפליטות וזיהום, אמנם – בתחנות כוח ולא ליד המכונית, אבל זיהום ופליטות יש. כמות הפליטות תלויה בהרכב אספקת החשמל. באוטופיה הירוקה, החשמל מיוצר מאנרגיית שמש או רוח, ללא פליטות. אבל, במציאות, עדיין מייצרים כ 80-90% מהחשמל משריפת דלק פחמי (גז או פחם), וכך יהיה עוד שנים רבות קדימה. כמו שאמר היזם הירוק וינוד קושלה: "מכוניות חשמליות נוסעות על פחם".

נקודה שנייה שיש לבדוק היא "מחזור החיים" כלומר – לכלול את הפליטות שנוצרו בתהליך ייצור המכונית החשמלית. מבחינת המכונית עצמה – אין הבדל בין מכונית רגילה לחשמלית – בערך אותה כמות אנרגיה ופליטות הושקעה בייצור שתיהן. אבל, המכונית החשמלית יש לה מצבר (בטריה) גדול ויקר (שאין במכונית בנזין), שהושקעה הרבה אנרגיה בייצורו, כלומר הרבה פליטות. כלומר: כמות גדולה של פליטות נוצרת מיד, בתהליך ייצור המכונית, מראש, ויש להוסיף אותה לחשבון.

השורה התחתונה: מכונית חשמלית ניסן ליף (למשל) תפלוט כ 31 טונות פד"ח – CO2 – מתוך הנחה שתסע כ 150 אלף ק"מ בחייה, בעוד מכונית מרצדס A160 דיזל תפלוט כ 34 טונות, כ 10% יותר, בלבד. תוצאות דומות יש אם משווים טסלה חשמלית עם אאודי A7 – 44 טון לעומת 49 – הפרש כ 10%. כלומר – אכן מכונית חשמלית חוסכת פליטות וזיהום לעומת מכונית רגילה, אבל ההפרש הוא מאד קטן.

המכונית החשמלית זוכה בסובסידיות אדירות. כול הקונה מכונית חשמלית בארה"ב מקבל מתנה מהממשלה 7500 דולר במזומן, ועוד הנחות במס. יצרני המכוניות החשמליות מקבלים מענקים וערבויות ממשלתיות בשווי של מאות מיליוני דולרים. כול הכסף הזה מוצא לריק. החיסכון הזעום בפליטות וזיהום אינו מצדיק את ההוצאה. המכונית החשמלית אינה מכונית "אפס פליטות", היא מכונית "90% פליטות".

ובנוסף לכך היא לא כול כך נוסעת... הטווח שלה מוגבל, וזמן הטעינה שלה ארוך. והמחיר... מוטב שלא נזכיר אותו.

יעקב