החקיקה נגד פליטת גזי חממה מחמיצה את העיקר

 

החקיקה נגד פליטת גזי חממה מחמיצה את העיקר
מאת: ברוך ובר

ניתן לצמצם משמעותית פליטת גזי חממה וחומרים מסרטנים בישראל אך המחוקקים וקובעי מדיניות  מתמקדים  בגורמים שוליים ומחמיצים את העיקר – האם המצב יתוקן בטיוטת התכנית הכלכלית?

 

הצעת חוק האקלים, שאושרה בקריאה ראשונה  השנה, קובעת כי החל משנת 2030, פליטת גזי חממה בישראל לא תעלה על 70% מהפליטות בשנת 2015, ותהיה מאופסת בשנת 2050.

במקביל, תוקנו צו הבלו על דלק וצו תעריף המכס והפטורים החלים על יצרני ויבואני דלק, ונקבע כי יש להתייחס לשיעורי המס הקבועים בהם כמס פחמן ישיר. התיקונים נועדו לאפשר לתעשייה הישראלית להציג הוכחת תשלום מס פחמן בכדי להימנע מתשלום מס פחמן במסגרת יצוא סחורות הכפופות לרגולציית ה-CBAM (מס הגבולות האירופאי). כמו כן הוחלט על קביעת נוהל  לתמיכה במפעלים צורכי דלקים החשופים לתחרות מול מדינות ללא מס פחמן, בדומה למתווה הפטורים האירופאי. אלו לוו בביקורות צעקניות מצד ארגונים סביבתיים. התעשייה זוכה לביקורת מיוחדת משום שבנוסף לפליטת גזי החממה, היא נתפסת כאחד מגורמי הזיהום העיקריים במדינה.
כל הקמפיין הזה מסתיר את הנזקים האמיתיים שיש להתייחס אליהם. רוב מכריע של פליטת החומרים המסרטנים וגזי חממה נובע ממקורות שאינם משק האנרגיה והתעשייה.

גורמי הזיהום המרכזיים לא נובעים מהתעשייה אלא מטיפול בפסולת

המשרד להגנת הסביבה מפיק מידי שנה דו"ח מרשם פליטות (מפל"ס). מהדו"חות עולה כי הכשלים בשרשרת הטיפול בפסולת – ולא התעשייה – הם מגורמי הזיהום העיקריים  וכי טיפול נאות בפסולת יכול לצמצם קרוב ל-10% מגזי החממה בישראל.

בדו"ח ועדת גרמן (2018), הוערכה כמות הפסולת השנתית שנשרפת בשטחים פתוחים בכ-250,000 טון, כ-5% מסך הפסולת העירונית המיוצרת במדינת ישראל. על פי מפל"ס 2023, נשרפו כ-600,000 טון פסולת, שאריות צמחיות ופחמים (קמינים), האחראים על פליטת 40%,  36% ו-3% בהתאמה מסך החומרים המסרטנים הנפלטים בישראל בשנה.

והנה - בעוד ששריפות ביומסה ופסולת בישראל אחראיים על כ-80% מסך פליטת החומרים המסרטנים, הרי שלעומתם סקטור התעשייה וייצור החשמל גם יחד אחראיים על 2% בלבד.

פליטות מתאן ממטמנות הן מקור מהותי של גזי חממה וחומרים מסרטנים

הטמנת פסולת לא מיוצבת גורמת לפליטת מתאן וגזים מסרטנים. בישראל מטמינים כ-80% מהפסולת כשהיא אינה מיוצבת, עובדה הממצבת את ישראל באחד המדינות המפגרות ממדינות ה-OECD. מדו"ח המפל"ס עולה כי כ-10% מסך פליטות גזי חממה בישראל מקורו ממתאן הנוצר במטמנות בהשוואה לערך של 1.9% המקובל בעולם.

למעשה, שיעור פליטת גזי חממה ממטמנות דומה לתעשייה: כ-12%. במקביל, 2% מסך פליטת החומרים המסרטנים מגיעים ממטמנות ומט"שים, בדומה לאחוז הפליטה מסקטור התעשייה והחשמל.

איור 1 - פליטה לאוויר של חומרים חשודים או מוכרים כמסרטנים (2023) מתוך דו"ח דו"ח מרשם פליטות (מפל"ס)

בישראל קיימת רגולציה סביבתית מחמירה ומכבידה על התעשייה

על פי הבנק העולמי, ישראל מדורגת נמוך במשך הזמן הנדרש לקבלת היתר (מקום 29 מבין 36 מדינות ה-OECD ) ובעלות הכספית של הוצאת האישור (מקום 23). לדרישות הסביבתיות תרומה מהותית להכבדה על התעשייה: הרגולציה מתמקדת בסקטור התעשייתי, שהוא על פי המפל"ס, המזהם הקטן ברוב הפרמטרים. זאת, תוך התעלמות מהעובדה שרמת הזיהום הנפלטת מהתעשייה ירדה בשיעורים של בין 20%-84% בפרמטרים מרכזיים בעשור האחרון. הרגולציה הישראלית כוללת דרישות לאינספור אישורים, באופן המגביל דינאמיות עסקית והיא המחמירה ביותר בעולם בערכי פליטה לאוויר.

אי-טיפול בפסולת במדינת ישראל

הרגולציה המחמירה על התעשייה עומדת בניגוד משווע בהשוואה להעדר רגולציה מספקת בענף הפסולת. על מנת להימנע מפליטות מתאן וחומרים מסרטנים ממטמנות יש לאסור הטמנת פסולת לא מיוצבת. אמצעי יעיל לכך הוא השבת פסולת (או חלקים ממוינים מתוכה) באופן מבוקר ליצירת אנרגיה.

פסולת היא מקור לאנרגיה יציבה בהספק של כ-500 קוט"ש/טון חשמל וכ-1000 קוט"ש/טון קיטור ואף יותר. ואמנם בצרפת יש כ-125 מתקני השבה ואילו בגרמניה כ-100. לעומת זאת, בישראל אין ולו מתקן אחד בלבד.

המדיניות הסביבתית בישראל תיעדפה אמצעים כגון צמצום-שימוש חוזר-ומחזור תוך קידום ההפרדה במקור של פסולת והקמת מתקני מיון ומתקני מחזור. אולם גם בהתאם לתעדוף זה, יש צורך במתקני השבה לטיפול בפסולת שיורית שאינה ניתנת למחזור, המהווה כ-50% מכמות הפסולת בישראל.

למצער, כיום מקודמים הליכי מכרז אך ורק למתקן השבה אחד, שיכולת הטיפול שלו, כ-300,00 טון בשנה. היא כ-6% מסך הפסולת המוטמנת בישראל.

טיוטת התוכנית הכלכלית לשנת 2025

דומה כי התיקון לטיוטת התוכנית הכלכלית לשנת 2025 מאוקטובר 24 מהווה גיבוש תוכנית מקיפה לפתרון יסודי של הכשל בטיפול בפסולת. התוכנית קובעת יעד הטמנה של 20% בלבד מסך הפסולת כמקובל במדינות מתקדמות וקובעת יעד להקמת מתקני השבה: עד שנת 2027 - 4 מתקנים המטפלים בכ-1.2 מיליון טון בשנה, עד שנת 2035 - 13 מתקנים המטפלים בכ-5 מיליון טון בשנה ועד שנת 2045 - 16 מתקנים המטפלים בכ-6.5 מיליון טון בשנה.

התוכנית קובעת כי תיבחן אפשרות הקמת של רשות פסולת לאומית, אשר תתווה קווים לניהול משק הפסולת כמשק כספים סגור, תטפל בכשלי השוק הגורמים לכניסת גורמים עברייניים לענף ולשריפות הפסולת הגדולות במדינה.

למצער, בעוד שארגוני הסביבה עותרים כנגד המדינה בגין חוק האקלים הקיים, אין אנו שומעים כל קול שנועד לתמוך בתוכנית המונחת כעת לאישור הכנסת. אני סבור כי מוטב להשתחרר מתפיסות מקובעות לפיהן התעשייה היצרנית היא שורש כל רע וכי יש להציב את הטיפול בפסולת בראש סדר העדיפות.  אני קורא איפה בזאת לשנס מותניים ולתמוך בתוכנית, אשר יש בה משום פוטנציאל לצמצם ב-10% את פליטות גזי החממה ובכ-80% את פליטת החומרים המסרטנים לסביבה הישראלית (ככל שתטופל גם הפסולת החקלאית).

--------

מחבר המאמר, ברוך ובר, הינו יועץ סביבתי. עד לפני כשנתיים שימש במגוון תפקידים במשרד להגנת הסביבה: מנהל מחוז דרום, מנהל מחוז תל אביב, ראש אגף שפכי תעשייה, קרקעות מזוהמות ודלקים ועוד