16 באפריל 2017

הצרות של האנרגיה הגרעינית, ווסטיגהאוז.


האנרגיה הגרעינית היא מקור האנרגיה היחידי הקיים שהוא נטול פחם, כלומר – ללא פליטות פד"ח. כ 86% מהכמות האדירה של אנרגיה שהאנושות צורכת היום באים ממקורות פחמיים או מאובנים (פחם, נפט וגז), וזה יהיה, כנראה, המצב גם בעוד 20 או 30 שנה. אנרגיה גרעינית סיפקה כ 4% מצריכת האנרגיה (או 11% מצריכת החשמל) בעולם, ב 2015 וזה מה שיהיה  (בערך), לפי תחזית ה IEA, גם ב 2040. אנרגיה גרעינית היא מקור האנרגיה היחידי שמסוגל, מבחינה כמותית, ובתיאוריה, להחליף את הפחם, אם וכאשר המקורות הפחמיים יאזלו, אבל האנרגיה הגרעינית לא ממש מתקדמת, מאז 1980 בערך. יותר כורים קיימים (ישנים) ייסגרו בשנים הקרובות מאשר ייבנו חדשים. מזל שהמקורות הפחמיים לא אוזלים בקרוב. (מקורות האנרגיה האחרים הקיימים – שמש, רוח והידרו הם קטנים ושוליים מבחינה כמותית).

לאנרגיה גרעינית יש מתנגדים חריפים רבים, בייחוד בין האקטיביסטים הירוקים (למשל גרין-פיס). ארצות אחדות החליטו לסגור את הכורים הקיימים ולא לבנות חדשים (גרמניה, שוודיה, שוויץ, איטליה). בכול הארצות המפותחות אין בונים כורים חדשים, בין אם הכריזו במפורש על כך ובין אם לאו. בריטניה יוצאת דופן - היא היחידה שמתחילה לבנות כור חדש השנה – ספק אם הפרויקט (הינקלי) יגיע לסיום מוצלח. כורים חדשים נבנים בסין, הודו, קוריאה ומספר ארצות קטנות יותר (דובאי). מלבד הבעיה הבלתי פתורה של טיפול בפסולת רדיואקטיבית קיימת בעיה כלכלית: הכורים יקרים מאד, ואינם כדאיים.

לאחרונה נודע על פשיטת הרגל של חברת הענק ווסטינגהאוז, חלוצה ומומחית (אולי בלעדית בארה"ב) בכורים גרעיניים. זו חברה אמריקאית ותיקה (נוסדה ב 1886), שנרכשה ב 2006 על ידי טושיבה היפנית, וכעת אפילו טושיבה הענקית מתנודדת. הפסדי ענק נגרמו לווסטינגהאוז על ידי בניית 4 הכורים החדשים היחידים שנבנים כעת בארה"ב. ווסטינגהאוז תמשיך בעתיד להעניק שירותים, בעיקר בתחום הסגירה והניקוי decommissioning של תחנות גרעיניות ישנות, אבל לא תבנה יותר תחנות חדשות. פשיטת הרגל של ווסטינגהאוז היא הזדמנות להעלאת כמה הרהורים על אנרגיה גרעינית.

עידן הגרעין החל כמובן עם בניית פצצת האטום על ידי ממשלת ארה"ב  בזמן מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה חיפשה ממשלת ארה"ב ל"כפר" על "חטא" הפיתוח וההטלה של הפצצה הנוראית והגתה את התכנית "אטום למען השלום".  הסיסמה הייתה: "אטום זה דבר טוב, לא רק בשביל מלחמה – גם למטרות שלום". כך נבנתה צוללת בעלת מנוע גרעיני: נאוטיליוס (1953) אבל זה עדיין היה שימוש צבאי. בהמשך ממשלת ארה"ב גייסה תקציבים, והטילה על חברת ווסטינגהאוז לבנות תחנת כוח גרעינית (להפקת חשמל) תוך שימוש בטכנולוגיה שפותחה במעבדות הצבאיות. הטענה הייתה שאנרגיה גרעינית היא מקור שופע של אנרגיה זולה.

אבל פיתוח תחנות הכוח הגרעיניות לא נבע מצורך ממשי ודחוף של השוק האזרחי ולא נעשה על ידי יזמים, על בסיס כלכלי-מסחרי. אמנם אנרגיה היא צורך בסיסי, ואנרגיה זולה היא תמיד ברכה,  אבל לא היה מחסור באנרגיה או מקורות אנרגיה שדחף לפיתוח התחנות הגרעיניות. היה (ועדיין יש) שפע של פחם ונפט. אנרגיה גרעינית יכלה להביא תועלת לו יכלה להחליף את הפחם והנפט ולספק אנרגיה יותר זולה ונקייה, אבל לא זה היה הצורך או ההיגיון שהוביל לפיתוח האנרגיה הגרעינית.

האנרגיה הגרעינית פותחה על ידי הממשלה, בראש ובראשונה לצרכים צבאיים, לא בשביל חשמל. רק אח"כ חיפשו איך אפשר להפיק תועלת נוספת מההשקעה שנעשתה והמתקנים (הצבאיים) שהיו קיימים כבר, וכך הגיעו לחשמל.

המדינות בעלות הנשק הגרעיני (רוסיה, צרפת, ברה"מ ואח"כ סין) החלו לבנות תחנות כוח גרעיניות, לרוב באמצעות חברות ממשלתיות (בארה"ב – ווסטינגהאוז, שפעלה בשירות הממשלה), תוך שימוש בטכנולוגיה ובאמצעים של המתקנים הצבאיים, שהם גם הספקים של הדלק הגרעיני (אורניום מעושר, שחלקו בא מפצצות גרעיניות שפורקו). אנרגיה גרעינית מעולם לא היה עסק מסחרי רגיל ותמיד היה ה"בייבי" של הממשלות שדחפו אותה וסבסדו אותה.

היום, האנרגיה הגרעינית יקרה מאד, ומחירה עלה בהרבה בשנים האחרונות. ההשקעה הדרושה לבניית תחנת כוח גרעינית חדשה התנפחה מכ 2000 דולר לקילוואט ב 1998 לכ 5800 ב 2015. חלק מניפוח המחירים נובע מדרישות בטיחות שהן, אולי, מוגזמות ומהפחד (אולי לא לגמרי מוצדק) מפני הקרינה הרדיואקטיבית. התאונות הגרעיניות של צ'רנוביל ב 1986 ופוקושימה ב 2011 הגדילו את הפחד והדגישו את הסכנות והעלות את המחיר. היום – בניית תחנות כוח גרעיניות אינה כדאית מבחינה כלכלית.

פיתוח אנרגיה גרעינית הוא ללא ספק הישג מדעי ואנושי ממדרגה ראשונה – אבל אין הדבר אומר שדחוף לבנות עוד ועוד תחנות כוח גרעיניות יקרות כעת. מאידך גיסא – לפעילים הירוקים-חברתיים ששונאים שנאת מוות את האנרגיה הגרעינית – ניתן לאמור בוודאות: לא ניתן להחזיר את השד לבקבוק, ולהמשיך לחיות כאילו שהאנרגיה הגרעינית מעולם לא פותחה – כלומר לא ניתן לאסור שימוש באנרגיה גרעינית.
בניית תחנות כוח גרעיניות, היום, עדיין איננו עסק כלכלי רגיל. רוב התחנות שנבנות בסין, רוסיה, הודו או קוריאה נבנות על ידי הממשלות, לא על בסיס  כלכלי טהור, אלא מאינטרסים אחרים (ביטחוניים בעיקר), והתחנות שנבנות בארצות העולם השלישי (איראן, דובאי, טורקיה) נבנות על ידי חברות ממשלתיות (רוסיות, קוריאניות או אפילו צרפתיות), במעורבות ממשלתית כפולה (כולל של הקבלנים הבונים את התחנות). כלומר: השיקול איננו כלכלי טהור (אנרגיה זולה).

מה הסיכויים של האנרגיה הגרעינית לעתיד? במשך 20-30 השנים הקרובות לא יקרה שום דבר (גם לפי תחזית ה EIA). האנרגיה הגרעינית תמשיך להיות שחקן שולי וקטן מבחינת ההיקפים והכמויות כפי שהיא עכשיו. תחנות כוח חדשות אחדות תיבנינה (בטכנולוגיה הקיימת), ואחרות (רבות יותר) תיסגרנה. בעתיד הרחוק יותר סביר שתתרחש פריצת דרך. יש שני כיוונים מבטיחים: 1. כורים גרעינים קטנים, מודולריים. 2. היתוך גרעיני. המחקר הגרעיני להפקת אנרגיה חייב להימשך, ובצורה אינטנסיבית – כי אנו זקוקים לאנרגיה. האם תהיה פריצת דרך טכנולוגית, ומתי? אי אפשר לנבא.

יעקב


10 באפריל 2017

טמפרטורות מרץ: התקררות.

עם פרסום טמפרטורות חודש מרץ מסתבר שהעלייה שהייתה במשך השנים 2015-16 שנגרמה בגלל תופעת הניניו, שכחה והטמפרטורות חזרו לרמה ה"נורמלית" שלפני הניניו.



האנומליה (סטייה מהממוצע הרב שנתי) בחודש מרץ (לפי מדידות הלוויינים של UAH) הייתה 0.19 מעלות, ירידה ניכרת מהערך של 0.35 מעלות שהיה בפברואר.
יעקב

1 באפריל 2017

הקונצנזוס האקלימי אינו מדעי.

וועדת המדע של בית הנבחרים האמריקאי קיימה דיון על הנושא "מדע האקלים, הנחות, משמעויות והשיטה המדעית". בדיון מסרו עדות מספר מומחים שהוזמנו להעיד, ביניהם ד"ר ג'ודית' קורי, לשעבר ראש מחלקת חקר האקלים והאטמוספרה במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה. עדותה המלאה, בכתב, נמסרה לוועדה, ובנוסף העידה בעל פה, גרסה מקוצרת. הנה עדותה – הגרסה הקצרה: (צילום וידאו של הדיון – כאן).



"עד שנת 2010 הרגשתי שהעמדה האחראית היא לתמוך בקונצנזוס של ה IPCC על שינויי אקלים שהם תוצאה של מעשי אדם. הדבר השתנה, לדידי, בשנת 2009, בעקבות חשיפת האי-מיילים של שערוריית 'קליימטגייט' כאשר נחשף התהליך המלוכלך והכוחני שבעזרתו נבנה אותו קונצנזוס.

גברה בליבי ההכרה שנפלתי במלכודת של חשיבה קבוצתית כאשר תמכתי ב IPCC. ניגשתי לעשות הערכה אישית, עצמאית, של מדע האקלים הרלוונטי. הגעתי למסקנה שהרמה הגבוהה של וודאות של מסקנות ה IPCC  אינה מוצדקת, ויש שטחים של חוסר ידע ואי וודאות בהבנתנו את מערכת האקלים. הגעתי למסקנה שהקונצנזוס הבלתי מוצדק בדבר שינויי אקלים מעשה ידי אדם פוגע בקידום המדע בגלל השאלות שלא שואלים והנושאים שאותם לא חוקרים [בגלל שהם בניגוד לקונצנזוס]. לכן חסר לנו המידע שיאפשר לנו להבין יותר טוב את שינויי האקלים והפגיעות של החברה להם.

כתוצאה מהניתוחים המדעיים שלי שמטילים ספק במסקנות ה IPCC  כינו אותי 'מפיצה סדרתית של דיסאינפורמציה [שקרים], אנטי-מדע ו'מכחישה' {מכחיש של המדע] על ידי מדען אקלים ידוע. [הכוונה לד"ר מייקל מאן]. כוניתי 'מכחישה' באופן גלוי על ידי סנטור. הוטלו ספקות על המניעים שלי [על טוהר המידות] על ידי חבר בית הנבחרים, במכתב לנשיא הטכניון של ג'ורג'יה.

יש הרבה רעש בתקשורת ובבלוגים ובין קבוצות אקטיביסטים [הרבה השמצות], אך אני מודאגת בעיקר מההתנהגות של מדענים אחרים. תפקידו של מדען לבחון בהתמדה את האובייקטיביות של עמדותיו, שמא הוא סוטה ונוטה ונופל קורבן לדעות קדומות של עצמו. מדען צריך לשאול עצמו תמיד 'היכן אפשרי שאני שוגה?'. מדענים שעוסקים בהשמצת יריביהם [בעלי דעה שונה] מתנהגים בדרך שמנוגדת לשיטה המדעית. אלו הטקטיקות של קידום תיאוריה בלתי בשלה למטרות פוליטיות.

יש לחץ עצום על מדענים לישר קו עם הקונצנזוס (כביכול). הלחץ בא מסוכנויות מימון פדרליות [המחלקות מענקי מחקר], מהאוניברסיטאות, מאירגוני מקצוע מדעיים וממדענים עצמם. מחזקים את הקונצנזוס הזה גורמים כספיים, גורמי מוניטין וסמכות. בגלל לחצים אלה, ובגלל טקטיקה של ביבים של הוויכוח האקדמי על שינויי האקלים, נאלצתי להתפטר לאחרונה מעמדת הפרופסור [מינוי לכול החיים] בג'ורג'יה טק.
הפתולוגיה של השיח הציבורי והמדעי בנושא שינוי האקלים גרם לי לחקור את הפילוסופיה והסוציולוגיה של המדע, הפרספקטיבה החוקית (תחיקתית) ותהליך אימוץ המדיניות בתנאים של חוסר וודאות עמוקה. את עמדותיי בנושא ביטאתי בבלוג שלי ובעדות הכתובה (הארוכה).

המסובכות של בעיית האקלים משאירה מקום נרחב למחלוקת בין אנשים סבירים ומלומדים. למה יש מחלוקת על הסיבות לשינוי האקלים? בגלל שהנתונים ההיסטוריים הם מעטים ובלתי מספיקים. יש מחלוקת על הערך של סוגי נתונים שונים – בייחוד על הערך של מודלים אקלימיים [ממוחשבים] ושחזורים פלאו-אקלימיים [האקלים של העבר הרחוק]. יש מחלוקת על המסגרת הלוגית המתאימה של הבנה והערכת הנתונים הקיימים. יש מחלוקת על הערכת התחומים של אי וודאות וחוסר ידע.

קובעי המדיניות [מנהיגים פוליטיים] נושאים באחריות על ניסוח התפקיד שהם מטילים על ועדות ייעוץ מדעיות שהם מקימים. בנושא שינויי האקלים – ועדת האו"מ לשינוי האקלים IPCC  ניסחה את הבעיה בצורה צרה מדי [לחקור את השפעת האנושות על האקלים]. הניסוח הזה קבע בעצם מראש את המסקנות של תהליך ה IPCC.

יש דרכים יותר טובות להעריך את המדע עבור קובעי מדיניות מאשר תהליך יצירת הקונצנזוס מלאכותי שנועד לדכא דו שיח ודיון ענייני. פנלים של מומחים בעלי השקפות שונות ומגוונות צריכים לעסוק במחלוקות ולהעריך נכונה מה ידוע לנו, מהם תחומי חוסר הידע והיכן שטחי המחלוקת וחוסר הוודאות. בואו נחזיר את הדו-שיח על מדעי האקלים לגדולתו [רמז להסיסמה של הנשיא טראמפ]."

עד כאן עדותה של ד"ר ג'ודית' קורי בוועדת בית הנבחרים. (תרגום חופשי ופארפרזה, שלי, כולל שגיאות).
בקיצור נמרץ (ובעברית פשוטה) אומרת ג'ודי שה IPCC  מנסה לדחוף בכוח ובשיטות בלתי מדעיות מסקנות לא בהכרח נכונות, תוך התעלמות משטחי חוסר ידע וחוסר וודאות. בניסוח עוד יותר פשוט: נבואות הזעם על אסונות אקלימיים חסרות ביסוס מדעי מוצק.

יעקב