31 באוקטובר 2014

חוסר היעילות של האנרגיות המתחדשות.


ניתוח מפורט בודק את היעילות (עלות לעומת תועלת) ואת ההישגים (כלומר חוסר ההישגים) של ההשקעה הגדולה באנרגיות מתחדשות (להלן: ש"ר = שמש ורוח) ב 12 השנים האחרונות 2002-2013. אנו רגילים לשמוע ששמש ורוח הן אנרגיות מתחדשות שופעות, נקיות, חינמיות, אנרגיה של העתיד. אבל, מעבר לתיאורים רומנטיים אלו, יש מקום לבדוק מה התרחש במציאות, בכול העולם, בתחום זה. יש לבדוק נתוני אמת – מול הרגשת בטן.

ראשית – נבדוק את צריכת האנרגיה העולמית:  צריכת האנרגיה עלתה מ 16 (ומשהו) אלף טראוואט (ט"ו) ב 2002, ל 23 ומשהו אלף ב 2013, עלייה של 43% ב 12 שנים, שפירושו עלייה של בערך 3% לשנה.
הפילוג לפי מקורות: גרעין (נקי מפד"ח): ירד מ 16.5% ב 2002 ל 10.8% ב 2013. מאובנים (פחם, גז ונפט) עלו מ 65% ל 67.3%, הידרו (מים) ירד מ 16.7% ל 16.4%.

ההשקעה בש"ר (שמש ורוח) מפורטת בדו"ח זה שפורסם לאחרונה. ההשקעה הייתה כ 1700 מיליארד דולר, ס"ה בכול העולם, בין 2002 ל 2013. לזה יש להוסיף השקעה של כ 400 מיליארד בתשתיות (קווי הולכה, תחנות "כוננות" וכו') – ס"ה השקעה עולמית: 2100 מיליארד דולר.

החלק של ש"ר בהפקת האנרגיה עלה מ 1.6% ל 5.3% - עלייה ב 3.8% ב 12 שנה. הפירוט הוא: רוח עלתה מ 0.3 ל 2.7%, ביומסה (עצים) מ 0.9 ל 1.8%, שמש – מ 0 ל 0.5%.

הייצור הכולל של אנרגיות מתחדשות (הידרו + ש"ר) עלה מ 16.7+1.6 = 18.3% ב 2002, ל 16.4 + 5.3 = 21.7% ב 2013.
אנו רואים שהשקעה של 2100 מיליארד דולר, במשך 12 שנים, הניבה עליה של 3.8% בחלקה של האנרגיה המתחדשת. על פי הקצב של החדירה של ש"ר עד כה והמשך ההשקעות בשיעור הנוכחי, רואים שייקח הרבה עשורים עד שהאנרגיה המתחדשת תגיע לייצור אחוזים גבוהים מהצריכה. (אני חושב שחוץ מהחסם של השקעה וזמן, יש חסם טכני שמונע חדירה גבוהה של אנרגיות תזזיתיות, ש"ר, לרשת. אי אפשר לבסס מערכת אספקה אמינה על מקורות תזזיתיים)

ההשקעות בש"ר, לפי ארצות, היו כאלה (במיליארדי דולר):


אנו רואים שבמרבית הארצות (בייחוד אירופה) הייתה ירידה בהשקעה השנתית, בשלוש השנים האחרונות. הדבר נובע מהקושי להמשיך ולהגדיל את המעמסה הכלכלית של ההשקעה הזו. (יש שאומרים שהירידה נבעה גם מהוזלה של המתקנים ולא רק מירידה בכמות המתקנים).

כעת נראה מה קרה עם פליטות הפד"ח (כמו שכתבנו למעלה).  הפליטות עלו מ 22.7 מיליארד טון ב  1990 (שנת הבסיס של הסכם קיוטו) ל 36.9 (אומדן) ב 2014, שהם עלייה של 62%. בין 2002 ל 2013 העלייה הייתה "רק" של 43.8%.

מסקנות: ההשקעה האדירה בש"ר לא הובילה להפחתה משמעותית בפליטות הפד"ח. אין סיכוי להגיע להפחתות גדולות בפד"ח גם אם תימשך מדיניות ההשקעה הנוכחית, אבל הסימנים מעידים שיש עייפות מהנטל הכלכלי, וההשקעה תקטן בעתיד.

בהמשך ממליץ הכותב על תרופת פלא אחרת - יעילות אנרגטית, וחושב שהדרך הזו (בעיקר הטלת מיסים על מתקנים בזבזניים) יכולה להוביל לחסכון יותר גדול בפליטות. אני לא חושב שיש פוטנציאל גדול בשיטה זו (השקעה ביעילות אנרגטית), אבל לא אכנס לפירוט כאן.

בכול אופן העובדות ברורות: ההשקעה האדירה בש"ר, ב 12 השנים האחרונות , לא הניבה את הירידה בפליטות הדרושה.

יעקב


מי צריך בית זיקוק בישראל? כולנו.



קיבלנו את הפניה הבאה:

... מספר מתמודדים בבחירות הקרבות לעיריית חיפה מציעים להצר את צעדי המפעלים המזהמים במפרץ חיפה. רשימת הירוקים מציעה לבטל את התוכנית להרחבת בתי הזיקוק, וזאב סילס המתמודד לראשות העיריה מציע לשלול את רשיון העסק ממפעלים מזהמים. מה דעתכם בעניין?... כמו כן נשמח אם תוכלו להתייחס לדעות ..בנושא זה: [מי צריך בית זיקוק בישראל].
המאמר מציע לסגור את בתי הזיקוק בחיפה, ולעבור לייבוא של תזקיקי דלק (בנזין וסולר) במקום לייבא נפט גולמי ולזקק בארץ. הטענה היא שבתי הזיקוק גורמים לזיהום אוויר ונזקי בריאות, וגם שקיימת סכנה של פיצוץ החומרים הדליקים המאוכסנים שם.

אינני מומחה ולא מכיר מקרוב את הפרטים על הזיהום של המפעלים השונים במפרץ חיפה (או במקומות אחרים). אני לא יכול להתייחס ספציפית למפעל זה או אחר ולצעדים הספציפיים שדרושים. אני יכול רק לדבר בעקרונות כלליים. אני יכול לאמור שכול מפעל יוצר זיהום. אבל המפעלים קיימים כי הם מיצרים המוצרים שאנו צורכים וצריכים וגם מספקים פרנסה. לרוב התועלת רבה במידה רבה מהנזק שהזיהום גורם. ההנחה שהפתרון לבעיית הזיהום היא לסגור את המפעלים היא הנחה ילדותית. אין דבר כזה חיים ללא מפעלים, אין דבר כזה מפעלים ללא זיהום. בנושא זה אין דברים מוחלטים, יש רק trade offs – איזון בין צרכים שונים. מניעת הזיהום אינו ערך מוחלט, אלא רק אחד הצרכים שצריכים לאזן מול צרכים אחרים.

צריך להקטין את הזיהום ככול האפשר, ללא ספק. צריך להשתמש בכול האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כדי להפחית זיהום (למשל מסננים לגזי הפליטה, תהליכי טיהור לשפכים נוזליים וכו'). צריך לחייב את המפעלים להתקין את כול אמצעי הניקוי והטיהור של האוויר והפסולת האפשריים. למפעל אין תמריץ לטהר את מוצרי הפסולת שלו, כי הטיהור יקר, ויותר זול למפעל, מבחינה כלכלית, להפטר מהפסולת על ידי השלכתה לרשות הרבים (לאוויר או לנחלים). לכן, חוקים ותקנות בנושאי מניעת זיהום הסביבה הכרחיים.

מאידך – לא צריך להגזים בקטע הזה. אין כזה דבר "אפס זיהום" – זה לא אפשרי. לא צריך לשאוף לסגירת מפעלים – לא באמצעות צווי סגירה ישירים (או מניעת רישיון עסק) ולא באמצעות דרישות טיהור ותקנים מוגזמים שלא ניתן לעמוד בהם (אפס זיהום). היעד של חוקי הסביבה צריך להיות: מינימום זיהום אפשרי, מבלי לגרם לסגירת המפעל – אבל לא יעד של "אפס זיהום".

 עושה רושם שה "ארגונים הירוקים" למיניהם אימצו גישה אידיאולוגית, אבסולוטיסטית, קיצונית, של מניעת כול דבר, בפרינציפ. הם מתנגדים לכול תחנת כוח חדשה, לכול מפעל חדש, לכול שכונה חדשה (פוגע בדיונות), הם התנגדו לכביש 6, התנגדו לרכבת לירושלים, התנגדו להתפלת מי ים, מתנגדים למסופי הגז. הם מתנגדים לבחינת האפשרות להפקת נפט מפצלי שמן (והצליחו לחסום את הפרויקט) – כי נפט זה פויה. חלק לפחות מההתנגדות הזאת מוסברת בגישה  האידיאולוגית הכללית (השמאלית) שאינה קשורה לסביבה – הסביבה הופכת רק לתירוץ. ככה למשל דברי שמואל גלבהרט, ראש סיעת הירוקים בעיריית חיפה: "המשחק הוא שמירת המונופול של משפחת עופר". (ביחס לבתי הזיקוק). [ הוא שוכח שבתי הזיקוק הוקמו על ידי חברת "של" בימי הבריטים, ונוהלו מרבית השנים על ידי מדינת ישראל כמפעל ממשלתי.]

ספציפית לבתי הזיקוק: יש לנו מספיק קשיים בהקמת מפעלים, מספקי פרנסה, בישראל. ראו את הזעקה שקמה לאחרונה כאשר נסגר מפעל המגבות בערד. אז אם יש מפעל גדול, שקיים כבר ומרוויח יפה, מפרנס אלפי משפחות, וגם משמש בסיס לתעשייה פטרו-כימית גדולה – לא צריך לרוץ לסגור אותו. הירוקים לא ידועים בכישרון או יכולת גדולה להקים מפעלים ולספק פרנסה – רק ברצון העז לרוץ ולסגור כול מפעל תחת תירוץ זה או אחר (בייחוד תירוצים אידאולוגיים: בגלל שהוא כביכול שייך למשפחת עופר). קל לסגור מפעלים – קשה להקים אותם. אז, לא, לא צריך לסגור את בתי הזיקוק. צריך להקפיד על כללי בטיחות בטיפול בחומרים דליקים, צריך לטפל בזיהום האוויר והפסולת. אבל לא לסגור את המפעלים.

יעקב 

29 באוקטובר 2014

האם הופחתו הפליטות בעולם ?

קצת היסטוריה: בשנת 1992 הייתה וועידת האקלים הראשונה בריו דה ז'ניירו, וב 1997 נחתם הסכם קיוטו, בו התחייבו 37 המדינות המפותחות להקטין את הפליטות ב 5% עד 2012, לעומת הרמה של 1990. שאר המדינות לא התחייבו לכלום.

הנה העובדות: הפליטות ב 1990 היו 22.7 מ"ט (מיליארד טון פד"ח), וב 2012 – 34.5 מ"ט – עלייה של מעל 50%. בטבלה בהמשך אציין המצב לפי ארצות ואזורים. הנתונים מכאן. היחידות: מיליארד טון פד"ח.

ארץ
1990
2012
הפרש באחוזים
הערות
כול העולם
22.7
34.5
51%+

ארה"ב
4.99
5.19
4%+
עלייה קטנה בלבד, בזכות הגז, הנקי יחסית שהחליף חלקית את הפחם.
אירופה 15
3.33
3.66
10%+
ארצות אירופה הוותיקות באיחוד האירופי, המחויבות להפחתה לפי קיוטו. – לא הפחיתו כלום.
אירופה 12
1.0
0.74
26%-
ארצות אירופה המזרחית שהצטרפו לאיחוד. הפחיתו בזכות סגירת בתי החרושת הקומוניסטיים.
אירופה 27
4.32
3.74
13.5%-
הפחתה בעיקר בזכות סגירת בתי חרושת קומוניסטיים.
גרמניה
1.02
0.81
20.5%-
כולל במזרח גרמניה לשעבר.
ספרד
0.23
0.29
28%+
למרות התקנות נרחבות של רוח ושמש
אנגליה
0.59
0.49
17%-

יאפן
1.16
1.24
10%+
ב 2010, לפני סגירת התחנות הגרעיניות עקב פוקושימה, אחרי זה העלייה גדולה הרבה יותר.
רוסיה
2.44
1.77
27.5%-
סגירת בתי חרושת קומוניסטיים.
ברה"מ לשעבר וטורקיה
1.62
1.04
36%-
סגירת בתי חרושת קומוניסטיים בברה"מ לשעבר
סין
2.81
9.86
350%+
התוספת יותר גדולה מאשר כול ההפחתות בשאר העולם, יחד.
ארצות מתפתחות אחרות: ברזיל, הודו מקסיקו, אירן סעודיה, דרום אפריקה
1.83
4.11
225%+
לא מחויבים לקיוטו
מתפתחות אחרות, אסיה, טאיוון, אינדונזיה, תאילנד
2.31
5.22
225%+
לא מחויבים לקיוטו

פליטות הפד"ח נמשכות כרגיל. הסכם קיוטו לא השפיע. המדינות שטוענות שהפחיתו פליטות הפחיתו ב"זכות" סגירת בתי החרושת הישנים והמזהמים מהעידן הקומוניסטי, וב"זכות" המשבר הכלכלי של 2008, והגירת המפעלים הפולטים לסין. ההשקעה של מעל טריליארד דולר, בעשור האחרון, בעולם, בתחנות רוח ושמש לא הניבה כמעט שום הפחתה בפליטות. ה"יעדים" והכוונות הטובות לא עזרו.
יעקב


יעדי האנרגיה המתחדשת – הונאה עצמית

יעדי אנרגיה מתחדשת הם דבר אופנתי.  138 מדינות בעולם אימצו (או הכריזו על) יעדים. זה נוסח היעד: "עד שנת 20xx תופק yy% מהאנרגיה ממקורות מתחדשים".  היעד הזה הוא נפרד, ובנוסף, ליעד הראשי של הפחתת הפליטות. ככה למשל הכריז האיחוד האירופי על היעד שלו: עד 2030 תופק 27% מהאנרגיה ממקורות מתחדשים.

השאיפה לעבור לאנרגיה מתחדשת היא שאיפה טובה וראויה. השאלה היא האם הדבר אפשרי? האם זה ריאלי? שאלה קשה... שאלה אחרת היא "מה המחיר?" או "האם בכול מחיר?" -  אבל לא אעסוק כאן בשאלה הפעוטה של המחיר, אלא רק בשאלה הגדולה אם זה אפשרי בכלל. האם ההכרזה של יעד היא פעולה סמלית, ערטילאית, בעלת ערך של חזון, השראה ומוטיבציה ושירה, או האם זה יעד מעשי?
התשובה הסטנדרטית היא: מה הבעיה? עד כה כבר מפיקים נניח 20% - 15% מהאנרגיה ממקורות מתחדשים. עוד מאמץ קטן ונגיע בקלות ליעד של 27%. מרבית הירוקים, ורבים אחרים (למשל ממשלת גרמניה), אומרים שהיעד נמוך מדי ושהיה צריך לקבוע יעד של 40% לשנת 2030. בריטניה, למשל, קבעה בחוק (משנת 2008) יעד של 35% מתחדשים עד 2030.
אז, בואו ונראה מה המצב היום. (הקליקו להגדיל).

מהטבלה רואים (מי שיש לו משקפיים טובים) שמדינות אירופה (כולן ביחד) הפיקו בשנת 2012, 11% מהאנרגיה ממקורות מתחדשים. (זה 11% מהאנרגיה הכוללת, לא מהחשמל). מדינות אחדות הפיקו אחוזים הרבה יותר גבוהים – למשל: דנמרק – 23%, לטביה 36%, אוסטריה ופינלנד 30%,  שוודיה 37%. יפה לא? אז מה הבעיה? אפשר, לכאורה, להגיע לאחוזים גבוהים של אנרגיה מתחדשת.

עכשיו נסתכל על הפילוג לפי סוגי ה"מתחדשים". כ 7% מתוך ה 11 (כ 65%) הופקו מ"ביומסה ופסולת מתחדשת". בתרגום לעברית: מעצים.  עצים זה מקור מצוין לאנרגיה (והוא גם מתחדש), האנושות השתמשה בעצים משחר ההיסטוריה. בהרבה מדינות עדיין משמשים העצים כדלק עיקרי לחימום בתים בחורף. השימוש בעצים מסביר את האחוז הגבוה של האנרגיה המתחדשת בארצות רחבות שטחים ודלות אוכלוסייה כמו שוודיה, פינלנד, לטביה ונורבגיה. בשאר ארצות אירופה הצפופות כבר כרתו את מרבית העצים. גם אם נגלח את מעט היערות שנשארו – לא נגיע רחוק. העצים הם מקור אנרגיה טוב, במקום שהם מצויים, אבל איננו מקור שיש בו פוטנציאל של גידול. העצים היו בשימוש תמיד, והם לא הישג של מדיניות עידוד האנרגיה המתחדשת, או היעדים.

מקור אחר שמספק אחוז ניכר של אנרגיה מתחדשת ( כ 15%) הם סכרים – מים או הידרו בקיצור. הם מקור לאחוז המתחדשים הגבוה בשוודיה ובנורבגיה (יחד עם העצים) וגם באוסטריה, שוויץ ורומניה – ארצות הרריות. סכרים הם מקור טוב מאד לאנרגיה אמינה, זמינה וזולה. גם הם נבנו, באירופה, הרבה לפני אופנת המתחדשים. הבעיות עם סכרים הן שתיים: 1. אפשר לבנות סכרים רק באתרים מתאימים, ומספר האתרים האלה מוגבל. באירופה כנראה מוצו מרבית האתרים. 2. הם גורמים נזקים סביבתיים ניכרים. גם המקור הנהדר הזה לאנרגיה מתחדשת אין בו פוטנציאל לגידול עתידי. (יש פוטנציאל לגידול בארצות פחות מפותחות שבהן עדיין לא נוצלו כול האתרים המתאימים. יש תנופה בבניית סכרים בעולם).

המקור העיקרי שבו יש פוטנציאל לגידול (לכאורה) הם השמש והרוח. השמש והרוח הפיקו ביחד, פחות מ 2% מצרכי האנרגיה (כול האנרגיה, לא החשמל) של אירופה בשנת 2012. אז, אם רוצים להשיג יעדים של אנרגיה  מתחדשת – אפשר לעשות זאת רק באמצעות שמש ורוח. ה 2% שהושגו ב 2012, הושגו לאחר עשור לפחות של מאמץ מרוכז בעידוד והקמה של מתקני רוח ושמש. המאמץ הזה עלה מעל לטריליארד דולר (הוצאה כלל עולמית). עשרות אלפי טורבינות רוח ומיליוני פאנלים סולריים הותקנו. התוצאה: רק 2% (אולי קצת יותר ב 2013-14). האם אפשר להגיע באמצעות שמש ורוח ל 15-20% (מה שצריך כדי לעמוד ביעדים) ? הניסיון עד כה מלמד שלא.

אז, היעדים הם בגדר פעולת עידוד ומוטיבציה, שירה ומליצה, חסרי משמעות מעשית. ואם כך – מדוע הסתפקו ב 27%? יכלו, בשביל אותו כסף, לקבוע 35% או 40% או 50%, כול מספר טוב לצורך העלאת המורל, וחסר משמעות מבחינה מעשית.


יעקב