תחנות רוח אינן מצמצמות את פליטות הפד"ח.

הנה מחקר מפורט, שבדק נתוני אמת על ייצור חשמל על ידי תחנות רוח בהולנד. המסקנה העיקרית היא שהחיסכון בפליטות פד"ח (שהיא המטרה של הקמת המפלצות) הוא מזערי, ובתנאים מסוימים אפילו שלילי (כלומר יותר פליטות בגלל תחנות רוח. (תמצית המחקר כאן, המחקר המלא כאן).

הנה המספרים: אם אתה מקים חוות טורבינות בהספק נומינאלי של 100 MW – הייצור בפועל הוא רק 23 MW – כי רק כ 23% מהזמן נושבת הרוח ונוצר החשמל. ההספק הנומינאלי הוא ההספק שהטורבינה יכולה להפיק כאשר הרוח נושבת במהירות האופטימאלית, זה ההספק שאוהבי המפלצות אוהבים לציין (למשל: בשנה שעברה הותקנו 10 GW חשמל רוחני). ההספק בפועל הוא מה שהטורבינות הפיקו בפועל, לאורך 10 שנים, על פי דו"ח רשות החשמל של הולנד.

למעשה, רק כ 38% מהאנרגיה המיוצרת בפועל החליף אנרגיה פחמית (כלומר שימש לקיטון השימוש בדלק פחמי). מאידך – יש לקחת בחשבון את האנרגיה שהושקעה בייצור והתקנה של הטורבינה, שמוערכת בכ 20% מהאנרגיה שהיא מפיקה לאורך חייה.

שורה תחתונה: החיסכון בפליטות פד"ח בהולנד היה רק כ 4% מהערך הנומינאלי של הספק הטורבינה. הקמת תחנות הרוח הוא בזבוז כסף אדיר, שהתועלת שלצידו (במונחים של הפחתת פליטות) אפסית. זו לא הצהרה אידיאולוגית. זו מסקנה אחרי שנבדקו בקפדנות כול המספרים על היקף ייצור החשמל שהיה בפועל.

יתירה מזו. בשתי מדינות אחרות, דנמרק ואירלנד, בהן הרוח מפיקה כ 20% מהחשמל, החיסכון הוא שלילי – כלומר המשך הגדלת מספר הטורבינות גורם להגדלה בפליטות הפד"ח. הסיבה לכך היא שיש צורך להפעיל טורבינות גז בלתי יעילות כגיבוי למצבים בהם אין רוח (75% מהזמן) והטורבינות האלה שורפות יותר דלק מאשר תחנות כוח משולבות, יעילות יותר. לא ניתן להשתמש בתחנות משולבות לגיבוי הרוח, כי לא ניתן להדליק ולכבות אותן במהירות הדרושה כדי לעמוד בקפריזות של הרוח. כלומר השימוש ברוח להפקת חשמל מחייב שימוש בטורבינות גז לגיבוי, ששורפות יותר גז (יעילותן נמוכה יותר) מתחנות רגילות, ופולטות יותר פליטות.

בנוסף לכך – הטורבינות שאינן מסתובבות בגלל חוסר רוח או אינן מסתובבות בגלל רוח חזקה מדי (75% מהזמן לפחות) – צורכות חשמל כלומר – מבזבזות חשמל, כי מנגנון הבקרה שלהן מוזן בחשמל חיצוני, כול הזמן.

העובדה ש כ 60,000 טורבינות רוח הותקנו בעולם עד כה (בעיקר באירופה), בהשקעה כוללת של בסביבות 160 מיליארד אירו, מבלי שהביאו שום תועלת, ורק נזקים ניכרים מאד לאדם ולטבע, היא ממש בלתי שפויה. כנ"ל האמונה והתכניות של מנהיגים, למשל בבריטניה וגרמניה, להשתית את עיקר אספקת החשמל במדינותיהם על טורבינות רוח.

אפשר להתווכח אם מתרחשת התחממות גלובאלית הרת אסון או לא. אי אפשר להתווכח עם המספרים הברורים אודות התפוקה של תחנות רוח. לא ראיתי אף נייר שבדק ומצא ליקויים בחישובים אלה או אף חישוב אחר שמגיע למסקנות אחרות. עשרות אלפי תחנות רוח נבנו בלי שום חישוב הנדסי של התפוקה והתועלת שלהם – רק מתוך אמונת בטן שאנרגיה המתחדשת זה "טוב" מבחינה מוסרית.

העולם השתגע.

יותר ויותר ארגונים בעולם, כולל ארגונים של שומרי הסביבה, נוקטים בפעולות התנגדות לזוועות אלה.

יעקב

גז-פחם – מקור אנרגיה חדש - ישן.

ההתפתחויות הטכנולוגיות מאפשרות להקים לתחייה מקור אנרגיה ישן, שלא השתמשו בו עד כה בגלל המחיר: גז פחמן – או גז שמקורו בפחם.

פחם הוא מקור האנגריה השופע (או המצוי בשפע) ביותר בטבע. מדובר בהפיכה של הפחם לגז, בתהליך שמתרחש מתחת לפני הקרקע, בתוך מרבצי הפחם תת-קרקעיים.

התהליך הזה ידוע מזמן, כבר בשנות ה 1860 הוא פותח על ידי סיר וויליאם סימנס, לצורך תאורת הרחוב בלונדון (לפני שהיה חשמל). הנושא נזנח מפני שהאלטרנטיבות – תאורה חשמלית וגז טבעי – היו יותר זולות ויעילות. כעת, עם פיתוח הטכנולוגיה של קידוח מדויק לעומק, וקידוח אופקי – הטכנולוגיה של מהפכת גז הצפחה shale – הועלה רעיון שאותה טכנולוגיה יכולה לעזור להפקת גז ממרבצי פחם.

זה עובד ככה: קודחים לתוך מרבץ פחם תת קרקעי, ומציתים (מבעירים) את הפחם מתחת לקרקע. הגז נפלט החוצה בצנרת, ויכול לשמש להפעלת תחנות כוח או כחומר גלם לתעשייה הפטרו-כימית. ניתן לשלוט על עוצמת הבעירה התת קרקעית על ידי וויסות אספקת החמצן. הגז המופק הוא נקי יחסית, חומרי הלוואי המזהמים שבפחם כמו גופרית, עופרת או כספית נשארים מתחת לקרקע ואינם כלולים בגז שיוצא.

A Siemens coal gasifier

יתרון אחד של גז הפחמן הוא שהוא מאפשר להפיק את האנרגיה מהפחם מבלי לכרות אותו, מבלי לפתוח מכרה עם מחילות תת קרקעיות, מבלי לסכן כורים מתחת לפני האדמה, וגם – מבלי לזהם את הסביבה או לגלח הרים – כמו שקורה בשיטות כריית פחם רגילות. השימוש בגז-פחם הוא הרבה יותר ידידותי לסביבה ולאדם מאשר כריית הפחם עצמו.

יתרון גדול (עצום, ענק) אחר של שיטה זו הוא שהיא מאפשרת לנצל מרבצי פחם המצויים בעומק רב באדמה, במקומות שלא היו נגישים קודם. עד עכשיו ספרו את רזרבות הפחם לפי המצוי בעומקים שמהם ניתן היה עד עכשיו לכרותו. כעת אנו מסוגלים להגיע לעומקים הרבה יותר גדולים, כלומר הכמות הניתנת לניצול היא גדולה פי כמה. חוקרים מעריכים שהתהליך הזה עשוי להגדיל למעשה את רזרבות הפחם של ארה"ב פי חמש (לא שהיה חסר שם פחם עד כה).

הפיתוח של גז הפחם נעשה במקומות בהם הגז הטבעי יקר, והפחם מצוי בעומק רב, כמו קנדה, ניו זילנד, דרום אפריקה וסין. המחיר הנמוך של הגז הטבעי בארה"ב (בזכות גז הצפחה) הופך שם את גז הפחם לבלתי כדאי בינתיים.

שני מפעלים נמצאים כעת בשלב הקמה. אחד מהם בקנדה, שם בונים תחנת כוח בהספק 300 MW שתהיה מונעת על ידי גז ממרבץ פחם בעומק 1400 מטר. ההשקעה היא 1.5 מיליארד דולר, וההערכה היא שמחיר החשמל יהיה יותר נמוך מתחנה פחמית. המפעל השני הוא מפעל הדגמה של חברה אוסטרלית, שהקימה שותפות עם חברה סינית להקמת תחנות כוח חדשות בשיטה זו.

ארגונים ירוקים מסכימים שהפגיעה בסביבה מהגז הפחמי היא יותר נמוכה מהפגיעה של מכרה פחם. יש שמעריכים שבהדרגה יעברו לניצול הפחם בשיטה זו, ומכרות הפחם יסגרו ויעלמו.

כתבתי שיש בעולם אינסוף אנרגיה ממאובנים. מסתבר שיש אינסוף בריבוע.

יעקב

הקרח הארקטי נמס.

הקרח הארקטי (באוקיינוס הארקטי, הצפוני) נמס השנה יותר מאשר בשנים הקודמות והגיע לשיא (שלילי) בשטחו – כלומר השטח הקרח נמוך השנה יותר מאשר ב 33 השנים האחרונות – מאז תחילת מדידות הלוויין. (4.1 מיליון קמ"ר לעומת שיא שלילי קודם 4.17 קמ"ר).

נותרו עוד מספר ימים עד לתאריך (תחילת ספטמבר) שבו בדרך כלל נפסקת ההפשרה של הקיץ ומתחילה הקפיאה של החורף.

מה משמעות הדבר ?

החשודים הרגילים מכריזים שזה סוף העולם כפי שאנו מכירים אותו ושגורלו של כדור הארץ נגזר. למשל – מונביוט. הוא נתקף ברוח שירה ואומר:

Our pretensions to peace, prosperity and progress are likely to follow.

"התקוות שלנו (או השאיפות שלנו) לשלום, שגשוג וקידמה [ימסו כמו הקרח הצפוני]."

הוא צודק שהתקוות של אירופה לשגשוג וקידמה הולכות ונעלמות, אבל זה לא קשור לקרח הצפוני אלא לבזבוזי סרק של הכסף שלהם.

מונביוט מוכיח את הממשלות על שהן לא עושות כלום כדי להציל את הקרח... טוב, אני מציע שיעבירו חוק להצלת הקרח הצפוני, האוסר עליו להתמוסס, ו/או, שיכריזו על "יעד" חדש: הגדלת שטח הקרח הצפוני ל 5 מיליון קמ"ר מינימום.

ג'ודי קורי מסבירה שהייתה ירידה תלולה בהיקף הקרח עקב סופת ציקלון גדולה שהתרחשה בשבועיים הראשונים של אוגוסט, ש"העיפה" את הקרח.

וואטס מנסה לערער על הנתון, ואומר שמקורות אחרים, המודדים את הקרח בדרכים שונות, לא מצאו ירידה מתחת למינימום. אני לא חושב שיש טעם בוויכוח הזה, הקרח אכן נמס, ובשנים האחרונות היקפו הוא, באופן קבוע, כ 30% פחות מהממוצע 1979-2000 . לא משנה אם היקף ההמסה השנה הוא קצת יותר גדול או קצת יותר קטן.

קינת סוף העולם של מונביוט (וכול שאר מקהלת החממיסטים) היא קצת משונה, כי לא התרחש השנה שום דבר מיוחד. אבל – גם הקינה שלהם לא חדשה, הם כבר מתריעים על סוף העולם כבר יותר מ 30 שנה (לפחות).

יעקב

עוד על האבסורד של תחנות הרוח בגרמניה

מחירי החשמל בגרמניה – כ 23.5 סנט לקוט"ש (כשקל לקוט"ש), הכי יקר באירופה (יחד עם דנמרק). בשנה הבאה המחיר יעלה ל 25 סנט. להשוואה: מחירי החשמל בממוצע בארה"ב 10-12 סנט לקוט"ש, דומה למחיר שלנו – כ 50 אג. הגרמנים עוד רחוקים מלהשיג את ה"יעדים" – הם ממשיכים להתקין תחנות רוח ופאנלים סולאריים, כלומר המחירים עולים עוד, כול שנה...

ממשלת גרמניה שילמה בשנת 2011 כ 16 מיליארד אירו לקניית חשמל ירוק במחיר הגבוה המובטח (feed in tariffs), השנה צפויה להוציא 20 מיליארד אירו, ובכול שנה בהמשך הסכום עוד יעלה. כול זה בהתחייבות ל 20 שנה ! לצורך אספקת חשמל בטוחה הם בונים, איך לא, תחנות פחמיות. תחנת הרוח הן רק תרגיל צבוע בהונאה עצמית והרגשת בטן ירוקה.

מעל לכול: תחנות הרוח כמעט לא חוסכות פליטות פד"ח בכלל (פרטים על מחקרים שמוכיחים זאת בפוסט נפרד) – כלומר – ממש אין בהן תועלת למטרה שלשמה נבנו. אבל נזק יש גם יש, מעבר לנזק הכספי. הן מכוערות, משחיתות את הנוף, מרעישות (מהוות מטרד רעש) וקוטלות ציפורים.

יעקב

תחנת כוח פחמית חדשה בגרמניה.

היום נחנכה תחנת כוח פחמית גדולה (2.2GW ) חדשה בגרמניה. היא מופעלת בפחם מסוג ליגניט, הפחם הכי מזהם שיש, שהיתרון שלו הוא שהוא מופק בגרמניה והוא הכי זול. החברה שמפעילה את התחנה, ,RWE מצאה שיותר כדאי לה להפעילה בפחם, כי גז יקר הרבה יותר, ואפילו אחרי שהיא קונה "זכויות פחם*" עדיין הפחם יותר זול בהרבה מגז.

מאז שמרקל הכריזה, לפני יותר משנה, על סגירת תחנות הכוח הגרעיניות עלה השימוש בפחם ב 4.9% בגרמניה. אין ברירה – הישיבה בחושך אינה אופציה, והחשמל הירוק הוא רק חלום, לא מציאות.

התחנה החדשה, כמו כול תחנה מודרנית, היא הרבה יותר יעילה (יעילות של 43%) ומזהמת הרבה פחות, הודות לאמצעי סינון מודרניים.

כמו שדיווחנו קודם, יש כעת 23 תחנות כוח פחמיות בשלבי בנייה בגרמניה.

פליטות הפד"ח של האיחוד האירופי צפויות לעלות ב 43 מיליון טון השנה. זאת – לעומת ירידה של 7.5% בפליטות בארה"ב (כ 350 מיליון טון), בזכות השימוש בגז. אירופה – אגב – אוסרת על שימוש בטכנולוגיית הפראקינג החדישה, ולכן אין באירופה גז זול, אלא רק גז יקר, המיובא ברובו מרוסיה.

כמות הפחם ששורפים בעולם עלתה ב 5.3% בשנה שעברה, והפחם מספק כ 30% מהצריכה העולמית, החלק הגדול ביותר מאז 1969.

יעקב

*זכויות פחם – carbon credits – זה מה שכול מפעל שפולט פד"ח חייב לקנות בשוק המלאכותי של סחר במכסות פד"ח שהאיחוד האירופי יצר. מחיר השוק של זכויות פליטת פד"ח הוא מאד נמוך היום.

אנרגיה גיאו-תרמית

התחום האחד שבו קיימת אפשרות טכנית ומעשית להפיק אנרגיה מתחדשת בכמויות גדולות הוא האנרגיה הגיאו-תרמית.

ליבת כדור הארץ מורכבת ממאגמה – כלומר מסלע מותך בטמפרטורות בין 600-1300 מעלות, צלסיוס. תכולת האנרגיה במאגמה היא עצומה. לו הצלחנו לנצל אפילו חלק קטן מאנרגיה זו היינו מספקים חלק גדול מצרכי האנרגיה של האנושות. הבעיה היא טכנית-הנדסית: כיצד חודרים לעומק, עד למאגמה, וכיצד מוציאים משם את האנרגיה.

 תמונה: מאגמה זורמת בהוואי (ויקיפדיה)

במקומות מסוימים כבר מנצלים אנרגיה זו. במקומות אלה יש מאגרי מים תת קרקעיים בלחץ וטמפרטורה גבוהים בתוך שכבת סלע חמה. חלק מהמים מוצאים דרכם למעלה דרך סדקים בסלע ויוצרים את הגייזרים הידועים בפארק יוסמיטי, בצפון קליפורניה, ארה"ב. מספר חברות קדחו קידוחים אל מאגרי מים אלה, ודרך הקדחים מתפרץ קיטור, המניע טורבינות ומפיק חשמל. מספר תחנות כוח גיאו-תרמיות כבר פועלות בצפון קליפורניה (ואולי בעוד מספר מקומות) ומפיקות חשמל בכמות של 1300 MW . זאת אנרגיה מתחדשת, נקייה מזיהום וזולה מאד.

הבעיה היא שמספר המקומות בעולם בו קיימים מאגרי מים תת קרקעיים בתוך סלע לוהט והמתאימים לכן, להקמת תחנות כוח אלה, הוא קטן מאד, ולכן כמות האנרגיה הניתנת להפקה קטנה. בנוסף – אורך החיים של התחנות קטן, כי המים במארגים שנפרצו אוזלים בהדרגה, והקידוח מפסיק לייצר קיטור אחרי מספר שנים.

המאמר הזה מספר על פיתוח טכנולוגיה חדשה, בעזרת הפראקינג (כן, אותו פראקינג שהכרנו ממהפכת הפקת הגז מסלע צפחה), להפקת אנרגיה גיאו-תרמית בכמויות גדולות בהרבה. גיאולוגים מכירים מזמן שכבות של סלע חם (בטמפרטורה של כמה מאות מעלות צלסיוס) הנמצאות קרוב יחסית לפני השטח, במקומות רבים בעולם. הבעיה היא שהסלע החם יבש, אין בו מים, ולכן לא נוצר קיטור שיכול לעלות למעלה. הרעיון של הפראקינג הוא לרסק או לסדק את הסלע, וליצור חללים שלתוכם מחדירים מים מלמעלה. המים מתחממים ורותחים ואז מתפרץ הקיטור שיכול להניע טורבינות.

שש חברות שונות פועלות במקומות שונים בארה"ב (אורגון, אלסקה, נבדה, קליפורניה ואיידהו) כדי להקים מפעלים ניסיוניים להפקת חשמל בשיטות אלה. החברות קיבלו מענקים ממשרד האנרגיה בארה"ב למטרה זו, בסכומים די צנועים (מיליונים בודדים או עשרות מיליונים מעטים*), וגם גייסו הון מקרנות הון סיכון.

הקידוחים נמצאים בשלבי מימוש שונים, לרוב בשלב של השגת רישיונות פעולה. מנהל המקרקעין האמריקאי, BML, ערך סקר השפעה סביבתי ומצא ושאין פגיעה בסביבה. בכול זאת, גופי סביבה, כדרכם בקודש, מערימים קשיים ויוצרים התנגדויות. הדבר כמובן לא הגיוני, כי האנרגיה הגיאו-תרמית היא התקווה הגדולה והממשית ביותר להפקה של אנרגיה נקייה ומתחדשת בכמויות רציניות.

כבר הוכח שניתן, בעזרת הפראקינג, להגביר את התפוקה של האנרגיה מקדחים גיאו-תרמיים ישנים, שתפוקתם הלכה וירדה בגלל המים שאזלו. הטכנולוגיה החדשה הזו, לניצול האנרגיה הגיאו-תרמית, מנצלת את הידע והטכנולוגיה שפותחו לצורך הפקת גז ונפט בשיטות של קידוח לעומק ופראקינג.

בניגוד למקורות "אנרגיה מתחדשת" הנוכחיים – בעיקר שמש ורוח, האנרגיה הגיאו-תרמית מבטיחה מאד. אין בה בעיה של חוסר רציפות וחוסר אמינות (כלומר חוסר שליטה בהפקה). המרכיבים הטכנולוגיים (קידוח ופראקינג) פשוטים יחסית, והם כבר נוסו ופועלים בנסיבות דומות (הפקת הגז). כמויות האנרגיה הזמינות (כמות השכבות של סלע חם) הן אדירות. המחיר גם הוא נמוך. אם הניסויים הנערכים עתה יוכתרו בהצלחה (יש סיכוי טוב) זו תהיה מהפכה של ממש בהפקת אנרגיה.

אינני יודע בדיוק מה המצב בארץ, מבחינה גיאולוגית, אבל, מאחר ואנו נמצאים באזור בעל פעילות געשית, מן הסתם יש גם אצלנו שכבות סלע חם המתאימות להפקת אנרגיה גיאו-תרמית. צריך להיות ערניים ולהביא את הטכנולוגיה לארץ, מיד לכשיוכח שהיא פועלת.

אם יש תקווה למקור חדש של אנרגיה מתחדשת ונקייה, זו האנרגיה הגיאו-תרמית, ולא תחנות הרוח המגוחכות, או הפאנלים הסולאריים הפרימיטיביים.

יעקב

*הערה שולית: תשוו את המענקים הזעירים האלה למענקים בסך מאות מיליוני דולרים שניתנו לחברות הפאנלים הסולאריים שפשטו את הרגל, או לחברות מכוניות החשמליות שהולכות באותו כיוון....

האקטיביסט הירוק שהתפכח.

ג'ורג' מונביוט הוא עיתונאי וותיק ומכובד בגרדיאן ואקטיביסט של השמאל הירוק (כמו כול עיתונאי הגרדיאן). כמו הרבה פעילים הוא האמין וקידם את תיאוריית ה"פיק אויל" (הנפט אוזל).

במאמר חדש הוא מודה "טעיתי" – "העובדות השתנו, אני חייב להשתנות איתן". יש מספיק נפט, יש נפט בלי סוף. הוא אומר שהוא האמין עד כה לשורה ארוכה של גיאולוגים ומומחי נפט שטענו שהנפט אוזל – והוא מצטט אותם ואת נבואותיהם. כול הנבואות האלה לא התגשמו עד כה, והמחקר החדש של מאוגרי שכנע אותו סופית שלא חסר ולא יחסר נפט.

כמובן, אנשים רבים לא האמינו לטענות של פיק-אויל גם קודם. מונביוט האמין וקידם את רעיון הפיק-אויל לא בגלל שהוא נכון, אלא בגלל שתאם את האידיאולוגיה שלו, ואת רצונו לדחוף אנרגיה מתחדשת. הטענה הייתה שאנרגיה מתחדשת, הדרושה כדי להציל את כדור הארץ מההתחממות הנוראית, דרושה גם בגלל שהנפט אוזל וזהו נימוק חזק נוסף להשקעה באנרגיה מתחדשת, נימוק שמדבר גם לספקנים. מתברר שהנימוק הזה לא נכון.

כתב אחר בגרדיאן, ג'רמי לגט, לא מסכים  וטוען שהנפט בכול זאת אוזל. (האיש הזה הוא בעל חברה להפצת פאנלים סולאריים).

יש להזכיר שמונביוט התנגד בעבר בחריפות לאנרגיה גרעינית לפי הקו של הממסד הירוק, אבל שינה דעתו גם בנושא זה, והוא מכיר בכך שאנרגיה גרעינית נחוצה – גם כדי להקטין את פליטות הפד"ח.

מונביוט התייאש מהמצב. הוא אומר: "יש מספיק נפט כדי לצלות את כדור הארץ". "20 שנים של ניסיון למנוע את האסון של ההתחממות על ידי הטפת מוסר נכשלו, עם כשלון וועידת ריו". "אני לא אוהב להתריע על בעיות כאשר איני יכול להצביע על פתרון" – אומר מונביוט אבל מתריע בכול זאת.

שפע של נפט זה חדשות רעות בשביל הפעילים הירוקים הרגילים, הרומנטיים, כי מסתבר שהציוויליזציה התעשייתית שהם כול כך שונאים לא עומדת להיכחד בגלל מחסור בנפט, כמו שהם קיוו.

בקומנטס אומר איש אחד: "העובדות לא השתנו, רק ההבנה שלך השתנתה. האם יש עוד משהו שייתכן ואתה טועה לגביו?"

יעקב

ההתחממות הגלובלית גורמת למוות מרעב! (בערך)

בהמשך לראיון שהוענק לערוץ 1 לפני מספר ימים מציג עוזי, מצוות החברים בבלוג את סיפורם של 6 גרפים. אם למישהו עדיין יש ספק בכך שההתחממות הגלובלית גורמת למוות המוני, הנה הגרפים שימחישו זאת:

כולנו שומעים, ובקרוב נרגיש, על עליית מחירי המזון בארץ. אם נתייחס לעיתונות נגלה מספר אשמים – עליית המע"מ, עליית מחיר הדלק ובעיקר הבצורת הממושכת שפוקדת את ארה"ב כבר 4 שנים. ניתן, כמובן, למצוא גם סיבה לבצורת הזו – ההתחממות הגלובלית (הכתבה בה מגלה ה"טוש" את נייר התעמולה של האנסן ומעמיד לו את שופר התעמולה המקומי). עם כזו ראיה משמעותית אולי כדאי שנחשוב שוב על הנושא הזה, אולי אנחנו טועים ובאמת ההתחממות הגלובלית מעשה ידי אדם היא הגורם לרעב הנוראי כל כך? (אל תשכחו שכשאצלנו הקוטג' מתייקר באפריקה אנשים מתים מרעב.)

נעקוב אחרי הנתונים של 2 סוגי דגנים חשובים, החיטה (מחיר הלחם) והתירס (בערך כל דבר אחר, כולל מחירי החלב, הבשר והביצים, כיוון שהוא משמש להאכלת חיות משק שונות). כל הנתונים גלויים במשרדי האנרגיה והחקלאות האמריקאיים.

נתחיל מבחינת המחירים שלהם:

איור 1: מחירי החיטה והתירס בדולר אמריקאי לבושל (יחידת מידה מקובלת לתוצרת חקלאית)

כן, באמת שהמחירים זינקו שניהם מאז 2005 בערך. ההיגיון אומר שאם יש בצורת מהתחממות גלובלית אז ההיצע נמוך – אם מייצרים פחות תירס וחיטה אז המחירים יעלו. נראה אם זה קרה:

איור 2: כמות החיטב והתירס המיוצרים בארה"ב בשנה ביחידות של בושל (שימו לב לביליון הקטן ליד הציר...)

רק רגע! כמות החיטה ירדה רק מעט בשלושים השנים האחרונות וכמות התירס ממש בזינוק, אפילו מאז 2005. איך זה קרה? נראה מה החקלאים מגדלים בארה"ב:

איור 3: השטח שעליו גידלו בארה"ב חיטה ותירס באקר

טוב. לפני 95 השטח שעליו גידלו חיטה ותירס היה בערך זהה. מאז 95 גידלו פחות חיטה אבל שטח הגידול של התירס לא ירד ומאז 2005 בערך שטח הגידול של התירס זינק. חקלאי ארצות הברית בוחרים לגדל יותר תירס ופחות חיטה. אז למה, אם מגדלים יותר תירס ומייצרים יותר תירס, מחיר התירס לא יורד בעולם? האם מדובר על שילוב של התחממות גלובלית עם כשל שוק ברמה עצומה שגורם לרעב במדינות העניות? לא ממש. הנה המקום אליו הולך כל אותו תירס:

איור 4: תירס המשמש לייצור אתנול לתחבורה בארה"ב

מאז 2005 כמויות עצומות של תירס משמשות לייצור אתנול לתחבורה בארה"ב. התעשייה העצומה הזו נתמכת בסובסידיות מהממשל הפדראלי ומביאה לשריפה של כמעט מחצית (!) מכמות התירס המיוצר בארה"ב כיום במנועי מכוניות. כמובן שכל העניין התחיל בסביבות 2004 עם תחילת הסובסידיות המטורפות שגרמו לחלק ניכר מהחקלאים לעבור לגידול תירס לא למאכל.

אז למה הם עושים את זה? אולי זה מוביל לעליה ברמת החיים האמריקאית או למשהו טוב אחר? התשובה היא שהמרת תירס לאתנול היא תהליך די גרוע מבחינה אנרגטית ובהחלט לא כלכלי, כך שאם כבר אז כל העסק מוריד את רמת החיים בארה"ב. הסיבה היחידה לדבר המטורף הזה היא השליטה של קנאי האקלים בממשל ובשיח הציבורי האמריקאי. ההיסטריה מהתחממות גלובלית מעשה ידי אדם גובה קורבנות אדם ראשונים (שזה כמעט מה שכתבתי בכותרת...).

לסיום, שני גרפים עצובים ומדאיגים. מה כבר ההשפעה העולמית של החלטות אמריקאיות מטופשות?

איור 5: יצור התירס העולמי, אחוז התירס העולמי שהופך לאתנול בארה"ב וייצור התירס העולמי ללא התירס המדובר.

שני דברים ברורים מהגרף הזה: כמות התירס בעולם עולה בצורה יפה, אך עם התחשבות בתירס ששורפים בארה"ב מאז 2005 אין גידול בייצור התירס העולמי. דבר שני – כ-15% מהתירס המגודל בעולם הופך לאתנול בארה"ב!

והגרף העצוב מכל:

איור 6: בושל תירס לאדם בעולם, עם וללא התחשבות בתירס ההופך לאתנול.

כמות התירס לאדם עד לשנת 2005 עלתה בממוצע, כאשר המשמעות היא ביטחון תזונתי הולך ועולה בעולם ופחות רעב. מאז 2005, למרות שנוצר יותר ויותר תירס לאדם, יש פחות ופחות תירס לתעשיית המזון לאדם. התיאוריות והנבואות השחורות התחילו להוביל את האנושות לאחור בקצב מתגבר וזה בזמן שעוד קיימים מקומות בעולם שבהם רמת החיים נמדדת בקלוריות ליום...

אז הנה, חובבי צדק חברתי ושוק חופשי כאחד צריכים להתנגד להתערבות הנוראית של ממשלים בכלכלה אשר מובילה לרעב, ירידה ברמת החיים ובאופן כללי – לרע בלבד. האם אבירי האקולוגיה לא רואים למה הם גורמים? האם יש איזושהי קנוניה עולמית להרעיב את ההמונים? אני לא חושב כך, אבל על זה אולי בפעם אחרת.

עוזי

כישלון המכונית החשמלית

בהמשך לסיקור אודות עלילותיו של שי אגסי, יזם ייחסי הציבור המבריק בארץ הפנטזיות הירוקות, אנו שמחים לארח מאמר שפורסם באתר "המשק". לקוראינו נמליץ לבקר ולקרוא על מגוון הנושאים והניתוחים המוצגים באתר. המאמר במקור מסביר כיצד הצליח האוצר לגבות קרוב למיליארד שקלים נוספים בזכות הכישלון של המכונית החשמלית.

בראיון ב-2009, עליו מדווח גלובס, חזה שי אגאסי כי מאמצע שנת 2011 תמכור בטר-פלייס כ-1,000 מכוניות בחודש וכי החברה תגיע לרווח תפעולי באמצע 2012. כעת מתברר, לפי דניאל שמיל ב"טוש," כי אחרי שמאות מיליוני דולרים שנשטפו אל תוך המיזם של אגאסי מסרה (מסרה!) החברה בפועל 304 מכוניות חשמליות. טוטאל, כאשר "כשליש מהם לעובדי החברה."

שמיל שוחח עם סמנכ"ל המכירות של החברה, זוהר באלי, שחשף את המספרים והרשמים העגומים מאחורי פיאסקו הרכב החשמלי:

1. המכונית המשומשת הראשונה של החברה נמכרה לאחרונה בהנחה של 10% ממחיר המחירון, 109,000 ש"ח, לאחר שבעליה הלך לעולמו.

2. כדי לפתות אנשים לעבור לרנו פלואנס החשמלית מציעה החברה מסלול "Pay as you go," המאפשר נסיעה בתשלום של 65 אגורות לקילומטר, ללא התחייבות לחבילה. אם יבחרו הלקוחות לרכוש רנו פלואנס המונעת בבנזין והנוסעת (על־פי נתוני היצרן) כ-13.3 קילומטרים, יגיע התשלום שלהם לכ-62 אגורות לקילומטר, וגם זאת בהנחה כי מחירו של ליטר בנזין ינסוק בספטמבר ל-8.25 ש"ח. המשפחתית החסכונית ביותר אגב היא טויוטה פריוס שגומאת (נתוני יצרן) כ-25.6 קילומטרים על־כל ליטר, מה שמביא את העלות לליטר ל-32 אגורות. מחצית מזו של בטר פלייס.

3. לפי באלי, "החשש העיקרי הוא מהראשוניות… הכשרנו את צוותי המכירות שלנו לא להילחם בתחושה הזאת, אלא רק לנסות לזהות את הסיבה שדחפה את הלקוח להגיע אלינו מלכתחילה – הראשוניות, המחויבות הסביבתית והגיאופוליטיקה (ביסוס העצמאות האנרגטית של ישראל)"

4. לחברה 1,500 הזמנות מציי רכב, ו-100 הזמנות מלקוחות פרטיים. היעד ליולי 2013 (עוד עשרה חודשים) הוא מכירת 4,000 מכוניות, אלא שעד כה הזמינה החברה 100,000 מכוניות. בקצב המוכתב על־ידי היעדים הנוכחיים תימכרנה המכוניות בתוך כעשרים שנה.

5. בשנים 2010 ו-2011 עמדו הוצאות בטר-פלייס על 348 מיליון דולר – למעלה ממיליון דולר לכל מכונית שנמסרה עד כה.

אי העמידה של בטר פלייס ביעדים אותם הציב אגאסי בשנת 2009, סייעה לאזרחי ישראל להימנע מגירעון תקציבי גדול יותר. הסיבה: בזכות רפורמת מיסוי ירוק נהנית המכונית החשמלית של בטר פלייס ממס קנייה של 10 אחוז בלבד, בהשוואה למסי קנייה של יותר מ-80 אחוז המושתים על רוב דגמי כלי־הרכב הנמכרים בישראל.

אם הייתה בטר פלייס מצליחה למכור אלף מכוניות בחודש במהלך 2011 ו-2012, היה אוצר המדינה מאבד למעלה מ-400 מיליון שקלים במס קנייה שלא נגבה, ועשרות מיליוני שקלים נוספים על אובדן מס הבלו על הבנזין. צידו השני של מטבע אובדן ההכנסות הפוטנציאלי היה הכנסות שמנות לאגאסי ושותפיו. אולי זו סיבה לחוש כי נפילתו של הרכב החשמלי אינה כואבת כל כך.

לומבורג בראיון: מדוע התכניות העולמיות להפחתת פליטות נכשלות

ביורן לומבורג, כלכלן דני ידוע, עליו כתבנו בעבר (כאן), מתראיין לביזנס ספקטטור. ביורן לומבורג אינו דן באספקט המדעי של בעיות ההתחממות, ואינו מסתייג מהתחזיות של ה IPCC אלא מקבל אותן כנתון. הוא מצביע, בהרצאות, מאמרים וספרים, על חוסר ההיגיון הכלכלי והמעשי של צעדים שמנסים להקטין בדרכים מנהליות ומייד את פליטת דו תחמוצת הפחמן – או את ייצור האנרגיה (שזה היינו הך).

פוליטיקאים מדברים על הבעיות שמצליחות להיכנס לעיתונות אך מאבדים את הפרופורציות בשל כך. זה הגורם לכך שהבעיות מנופחות ומוגזמות ומשום כך בעיית ההתחממות הגלובלית שאמורה להשפיע עלינו בהידף של 1-2 אחוזים מכלל הבעיות שלנו תופסת כזה מקום מוגזם ויוצאת מהפרופורציות.

חלם זה (גם) כאן...

A view of a coolant-producing factory in Jiangsu Province, China. Some manufacturers of gases used in air-conditioning and refrigeration have earned millions by accumulating emissions credits from the destruction of an obscure waste gas normally released 

as a byproduct. The credits are then resold on international markets.

בפוסט וותיק משנת 2010 סיפרנו כיצד התחכמו ספקי אנרגיה סולרית בספרד כאשר הצליחו לייצר אותה גם בלילה... בעזרת גנרטורים עם דיזל... היום מספרים במדור "ירוק" ב-YNET, כי בארצות מתפתחות לקחו את הפרוייקט הירוק הזה צעד אחד גדול קדימה...

"התוכנית לצמצום פליטת גזי החממה - מובילה מפעלים שמייצרים גז למזגנים ולקירור בהודו ובסין, דווקא להגדיל את הייצור שלהם. הסיבה: התשלום שהם מקבלים עבור הטיפול בפחמן הדו חמצני שמשתחרר כתוצר לוואי בתהליכי הייצור, גבוה יותר ממניעת פליטת הגז מלכתחילה. כך על פי דיווח של הניו יורק טיימס."

 המאמר המקורי מופיע בניו יורק טיימס מפרט כי 19 מפעלים שרובם נמצאים בהודו וסין לא רק הגבירו את פליטות המזהמים שלהם על מנת לזכות בקרדיטים במסגרת תכניות הסיוע של האו"ם אלא אף הגבירו את הייצור של פליטות מזהמות במיוחד שעבור הטיפול בהם מתקבלים יותר קרדיטים. הקרדיטים הללו נמכרים לחברות במערבה המשלמות עבור הקלות במדיניות הפליטה המושתת עליהם באירופה. כל אחד מן המפעלים הללו הרוויח עשרות מיליוני דולרים עבור הטיפול בפליטות המזהמות. 

בקיצור... אם אתה משלם עבור טיפול במזהמים זה כנראה מה שתקבל (גם אם זה אומר שהמטפלים ייצרו יותר מזהמים). לפי הניו יורק טיימס, המפעלים הללו עברו לייצר מזהמים ולעיתים כמחצית מהכנסותיהם נובעת מהעיסוק ה"ירוק" הזה המדגים היטב את חוק התוצאות הבלתי צפויות בעבודה. בבורסת הקרדיטים המחיר נע בין 9 דולר ל-40 דולר לקרדיט וחלק מן המפעלים גם סוחרים בקרדיטים עתידיים בהנחה.

המפעלים שקמו בעצם הוקמו למסחר בקרדיטים ומוכרת התופעה בה מפעל הפולט מזהמים שהגיע לסף כמות המסחר המותרת לו בשנה פשוט נסגר  ונפתח מחדש בשנה הבאה. פרופ' מיכאל וורה העוסק בתחום המשפט בסטנפורד חישב כי בשנים בהם קרדיטים נסחרו במחירים גבוהים הרוויחו החברות כמעט כפול מהם מאשר מעסקיהם הרגילים.

"איש לא העלה בדעתו שדבר כזה יקרה", אומר דיויד דוניגר, שהיה אחראי על משאים ומתנים בתחום הקרדיטים עבור פליטות, "מסתבר שאתה מקבל פי 100 יותר מאשר עולה לעשות זאת בתכנית הטיפול בפליטות... זה הופך את כל המדיניות הכלכלית של העסק על ראשה".

המפעלים שגילו עסק יוקרתי אינם מתכוונים לוותר עליו בקרוב ומאיימים כי אם יפסקו התשלומים הם יפלטו את כל המזהמים לאוויר ומפעילים לוביסטים הפועלים להמשכיות הזרמת הסובסידיות הירוקות.

לא ברור מה יעלה בתכנית הקרדיטים הזאת של האו"ם, אך אם לשפוט לפי ירידת ערכם בבורסת הסחורות והנסיונות של בנקים המחזיקים בהם להפטר מהסחורה, יתכן והתכנית מתקרבת לנפיחת נשמתה הפחמנית האחרונה...

תוספת: בצד השני יש את מי שצריך לשלם עבור התעלולים של בורסת המסחר בפליטות והתרגילים המלוכלכלים של מפעלים בעולם השלישי. אתר רוייטרס מדווח כי בקליפורניה מודאגים מנטישת המפעלים בשל עומס התקנות הסביבתיות המוטל עליהם ומחפשים את הדרך להעניק להם הקלות במכסות הפליטה...

אהבת? שתפ/י את החברים בפייסבוק - כאן!

פיניציה ישראל גם היא קורבן לבועה הסולארית.

לפני מספר ימים סיקרנו את פשיטת הרגל של מפעל פניציה ישראל הזועק לאספקת גז זול על מנת להימנע מהפסדים. המפעל העומד לפטר 400 עובדים הציג תחשיבים על פיהם אספקת גז המבושש לבוא תציל את המפעל היות והיא תחסוך כ-60 מיליון ש"ח בשנה ותהווה ההבדל שבין מפעל מפסיד לרווחי (שכן כיום המפעל מפסיד בין 40-50 מיליון ש"ח בשנה). 

אולם עדיין משהו לא הסתדר בפאזל... האם לא היה ברור למשקיעים וליזמים כי הגז, אם וכאשר יגיע לא יהיה זמין בכל מקרה לפני 2013?

חיפוש זריז באינטרנט מגלה לנו את הסיפור שמאחורי הסיפור... פיניציה ישראל הינה אחת הקורבנות של הבועה הסולארית ומגפה הסובסדיות והמענקים הממשלתיים המתפקעת בכל העולם...

תמונה וכיתוב מאתר משרד המסחר התעשייה והתעסוקה: המשקיע ביל דווידסון  מתכוון להשקיע בשלוש השנים הקרובות סך של 50 מיליון דולר בהקמתו מחדש של מפעל פניציה אמריקה ישראל בציפורי שבגליל. (אוקטובר 2006).

על פי הדיווחים משנת 2006 באתר משרד המסחר, התעשייה והתעסוקה נערך טקס חגיגי בהשתתפות סגן ראש הממשלה ושר התמ"ת אלי ישי במסגרתו הוכרזו הכרזות חגיגיות המתוארות באתר המשרד: 

"התקיים היום טקס בלשכת שר האוצר בהשתתפות שר האוצר, אברהם הירשזון, סגן רוה"מ ושר התמ"ת  אלי ישי , המשקיע ביל דיוידסון ומנהל חברת פניציה אמריקה ישראל עודד טירה. ביל דיוידסון מתכוון להשקיע בשלוש השנים הקרובות סך של 50 מיליון דולר בהקמתו מחדש של מפעל פניציה  אמריקה ישראל בציפורי שבגליל....  ...ביל דיוידסון ועודד טירה אמרו במהלך הטקס כי הכוונה להקים מפעל חדש בגליל שיתמקד במוצרים חדשניים בתחום הסולרי, בתחום המיגון ובציפויים חדישים. טכנולוגיית הייצור תהיה המתקדמת בעולם ותאפשר, בשילוב רשת השיווק של גארדיאן, שבבעלותו של ביל דיוידון, ייצור ומכירה של המוצרים החדשים. מחזור המכירות יהיה כ-120 מיליון דולר בשנה וכ-90% מהמכירות ייוצאו לרחבי העולם. המפעל החדש יעסיק 340 עובדים- רובם תושבי הגליל, יהודים וערבים. 

מנהל מרכז השקעות במשרד התמ"ת רו"ח חזי צאייג מסר כי עם קבלת בקשות החברות יפעל מרכז השקעות ויסייע בכל הכלים העומדים לרשותו."

עם טקסים כאלו מתחיל להתברר מה שמסופר בבדיחה על בעל מפעל שתיאר את הקו הרווחי ביותר שיש לו במפעל: "הקו לירושלים".... לא ברור מה קרה להשקעות של 50 מיליון הדולר  של דיוידסון, מה שברור הוא שהמפעל בנה תוכניות על בסיס מענקים וכסף ציבורי (מה שמסביר את נוכחות מנהל מרכז ההשקעות בתמונה) גם לא ברור מה בדיוק הובטח בחילופי הדברים ולא הופיע בהודעות המשרד הרשמיות, אך בדיעבד התברר כי היזמים פנו בבקשה לקבל מאות מיליוני שקלים ציבוריים  ושמרכז ההשקעות דחה את בקשת החברה למענק של 50 מיליון דולר בשנת 2008 בעקבות הקפי בקשות לתמיכות שהצטברו עד כדי 12 מיליארד ש"ח.

מה שעוד ברור הוא שמה שהרג את המפעל היה התכנון למכור זכוכית לפאנלים סולריים בהיקפים משמעותיים של עשרות מיליוני דולר בשנה בכל העולם בעת שהשוק צנח עם התפקעות הבועה הסולרית.... הסיפור האמיתי מאחורי הקריסה של פיניציה הוא כנראה הסתמכותה על מענקים וסובסידיות ממשלתיות ושוק שקיים רק בחלומות הירוקים אך לא במציאות הכלכלית טכנולוגית.

הגז, כשיגיע, אולי יכול להציל את המפעל ולהחיות קווי מוצרים חדשים... אבל את המודל העיסקי הסולרי עליו הסתמך המפעל אפילו הגז (שהגעתו נדחתה גם בזכות המטיפים לאנרגיה סולרית) לא יוכל להציל.

אהבתם את המאמר? כנסו לדף הבלוג הירוק בפייסבוק ובצעו Share עם החברים!

תמונה מאתר פיניציה - קו מוצרי הסולאר המתקדם של החברה אמור היה להפוך למנוע הצמיחה הרווחי