זו הכותרת של מאמר בניו
יורק טיימס (עיתון חממיסט ואבא
של כול התקינות פוליטית), היא מבוססת על ניתוח
מעמיק של שוק החשמל שנעשה
על ידי בלומברג והתפרסם באתר "קידמה סביבתית" (עוד אתר
"מתקדם").
הסיפור הוא פשוט – זה הסיפור של המאבק הירוק נגד תחנות כוח רגילות: גרעיניות
(המפיקות חשמל נטול פליטות פד"ח), והתחנות הפחמיות. מדיניות הסבסוד והעידוד
של אנרגיה "מתחדשת" (שמש ורוח) הורסת את הבסיס הכלכלי של תחנות כוח
אחרות (פחמיות וגרעיניות) ומביאה לסגירתן. "זה יופי! מה הבעיה?" יגידו
הירוקים. סגירת התחנות הכוח הפחמיות והגרעיניות זה החלום הרטוב שלהם, והיעד של כול
מאבקיהם. אלא שמישהו צריך לספק חשמל כאשר השמש לא זורחת והרוח לא נושבת (בערך 80%
מהזמן) , ותחנות כוח סגורות לא מסוגלות לספק חשמל.
המצב היום הוא שהשמש והרוח מקבלות מחיר מינימום מובטח מראש על ידי
הממשלה (תעריף הזנה מובטח) או סכום קבוע על קוט"ש מסופק ( PTC – בארה"ב). המחיר הזה הוא לעיתים פי 2 או 3 או 4 ממחיר של
חשמל ממקורות אחרים. הדבר מאפשר להם למכור חשמל רוחני או סולארי לרשת במחירים
נמוכים ביותר (ואף מחיר שלילי) באותן שעות שהשמש זורחת או הרוח נושבת, הדבר מקטין
את המחיר שהמקורות האחרים (גרעין ופחם) מקבלים עבור החשמל שלהן, וגורם להם להפסדים
היות והם לא מסובסדים. (היצרנים הירוקים מקבלים הכנסתם מהסובסידיות ורווחיותם לא
תלויה במחיר מכירת חשמל לרשת).
בנוסף לזה – קיימים מנדטים: הממשלה מחייבת את חברות החשמל לקנות את
כול החשמל ה"ירוק" שמיוצר לפני החשמל הרגיל. בנוסף היא מחייבת את חברות
החשמל לרכוש כמות הולכת וגדלה של חשמל ירוק בשיטת "יעלה כמה שיעלה".
היצרנים הרגילים (גרעין ופחם) מוצאים עצמם מוכרים פחות ופחות חשמל לרשת (פחות
שעות) – אבל הם לא יכולים לכבות את התחנות, וההוצאות שלהם לא קטנות. התוצאה היא
שתחנות כוח רגילות פועלות, רובן, בהפסד. הפסדים אלה גרמו, ויגרמו לסגירה הדרגתית
של תחנות הכוח הרגילות. הדבר יגרום למחסור בכושר ייצור כאשר הרוח לא נושבת והשמש
לא זורחת – ופירושו ניתוקי זרם.
באנגליה וגרמניה כבר הבחינו בבעיה ויצאו במרכזי "זמינות" –
ישלמו לתחנות כוח (פחמיות או גזיות) כדי לכסות הפסדיהן ולמנוע סגירתן, כך שתהיינה
זמינות בעת הצורך, ויבטיחו הספקת חשמל סדירה. כלומר – חוץ מהמחיר (המופרז) שמובטח
מראש ליצרני רוח ושמש, צריכה הממשלה גם להוציא הוצאות זמינות, לתחנות רגילות בלי
קשר לחשמל שהן מייצרות ומספקות לרשת. והתחנות הפחמיות צריכות להישאר
ב"כוננות" עם דוודים דולקים וקיטור חם, ושריפת דלק רציפה (כלומר –
פליטות ללא ייצור חשמל) כדי שהחשמל שלהן יהיה זמין בעת הצורך.
בנוסף ישנו פרדוקס: עם גידול כושר הייצור הירוק נוצרים מצבים שכאשר
הרוח נושבת והשמש זורחת, הם מייצרים יותר מדי חשמל – יותר מאשר הרשת מסוגלת לקלוט,
ומתחרים ביניהם בהורדת מחירים. פירוש הדבר שככול שיש יותר כושר ייצור מתחדש יש
פחות רווחיות בהפעלת המתקנים האלה – ונחוצות יותר סובסידיות. חלק מהזמן נאלצים
לנתק את היצרנים הירוקים מהרשת, כדי למנוע קריסת הרשת, ופירושו – לשלם להם מחיר
מלא עבור חשמל שלא צריך אותו ולא משתמשים בו.
מה שמטריד את כותבי הניתוחים האלה הם ה"יעדים" הקדושים
להפחתת פליטות. תחנות הכוח הגרעיניות עדיין מספקות קרוב ל 20% מהחשמל בארה"ב,
ואם תיסגרנה (והן הולכות ונסגרות) יעלו הפליטות וה"יעדים" לא יושגו –
בדיוק כמו שהפליטות עולות בגרמניה. הם מציעים לשלם סובסידיות לתחנות גרעיניות כדי
למנוע סגירתן, וליהנות מהחשמל נטול הפליטות שלהן.
אבל, מעבר לרדיפת הסובסידיות של היצרנים הגרעיניים, ולמודאגות
האקלימית (כביכול) שלהם – עובדה אחת מזדקרת בבירור – אבל התקינות הפוליטית אוסרת
על הבעתה בפה מלא: המקורות הירוקים (שמש ורוח) אינם מסוגלים לספק את צרכינו.
יעקב