הוויכוח האקלימי – תמונה עדכנית

ד"ר ג'ודי קורי הכינה סיכום טוב של מצב הוויכוח האקלימי, אותו היא הולכת להציג בדיון פומבי בנושא בהשתתפות מדענים חממיסטים (ביניהם מייקל מאן). הנה תמצית התמצית שלה:

א. ההסכמה - נקודות שכולם (כמעט) מסכימים: 

1. הייתה התחממות גלובאלית מאז 1880.

2. בני אדם פולטים פד"ח (פחמן דו חמצני) לאטמוספרה. 

3. לפד"ח וגזי חממה אחרים יש השפעה מחממת על האקלים.

ב. המחלוקת - נושאים חשובים בהם יש מחלוקת: 

1. האם ההתחממות נשלטת (או נגרמת בעיקר) על ידי בני האדם (לעומת גורמים טבעיים). 

2. מה שיעור ההתחממות הצפוי במאה ה 21? 

3. האם ההתחממות תהיה מסוכנת? 

4. מה צריך לעשות? כיצד לטפל בבעיה (אם יש)?

אין שום דבר יוצא דופן או פסול במחלוקת מדעית. אדרבא – מחלוקת מדעית מתרחשת כאשר הידע לוקה בחסר, והיא גורם מדרבן להגברת המחקר וצבירת ידע להבהרת המצב.

הסיבות לשינויי האקלים: החממיסטים מניחים שמערכת האקלים היא סטטית ויציבה ומשתנה רק בהשפעת גורמים חיצוניים – במקרה זה הפד"ח. הספקנים חושבים שהאקלים הוא מערכת דינמית מסובכת והשינויים הם בעיקר תוצאה מתופעות מחזוריות טבעיות. שתי הגישות לא בהכרח סותרות. החממיסטים מודים ששינויים טבעיים מתרחשים, הם רק טוענים שהשינויים הטבעיים לכאן ולכאן מתאפסים בסופו של דבר והשפעתם בטלה. חסידי השינוי הטבעי מודים שלפד"ח השפעה מחממת, אבל חושבים ששיעור ההשפעה זעיר ביחס לשינויים הטבעיים.

המחלוקת בין המחנות מתבטאת במסקנה הסופית: הראשונים חושבים שניתן לשלוט על האקלים על ידי שליטה בריכוז הפד"ח, המחנה השני טוען שבני האדם לא יכולים לשלוט ולכוון את האקלים, כלומר הקטנת פליטות הפד"ח תשפיע מעט מאד, אם בכלל, על האקלים.

ד"ר קורי מספרת על עמדתה, שעד שנת 2010 הייתה כעמדת ה"רוב" – כלומר ה IPCC  (פנל בין-ממשלתי לשינויי האקלים בחסות האו"מ), אולם אחרי שטרחה לבדוק את הפרטים בעצמה הפכה לספקנית. ה IPCC  הוקם, והסכמי אקלים נחתמו לפני שהיה ידע מדעי המצדיק זאת. היה לחץ פוליטי כבד על ה IPCC  למצוא צידוק לפעילות האקלימית, ובדוחות שלו משנים 1990, 1995 ו 2001 הוא דיווח על יותר ויותר השפעה של בני אדם על האקלים ללא בסיס מדעי מוצק – אלא ממניעים פוליטיים.

נושא אחר הוא עליית פני האוקיינוסים – שזה הנזק העיקרי שהחממיסטים מתריעים מפניו.

רואים בגרף שעליית פני האוקיינוסים החלה בערך ב 1860 (הרבה לפני שהחלו פליטות הפד"ח האנושיות להיות משמעותיות), שהעלייה היא בערך כ 20 ס"מ למאה שנה, כמו שהיה במאה השנים האחרונות, והעלייה הגדולה בפליטות בין 1950-80 לא גרמה להגברה בקצב עליית פני הים. כלומר: עד כה לא רואים קשר ברור בין עליית פני הים ופליטות הפד"ח.

השאלה העיקרית: באיזו מידה גורמות הפליטות של בני האדם לשינויי האקלים? התשובה הקצרה: "איננו יודעים" כי לא ניתן להפריד בין השפעת הפד"ח לגורמים טבעיים. לדעת ד"ר קורי יש סיכוי כ 50% שפליטות הפד"ח תרמו פחות מ 50% להתחממות שהייתה. (כלומר: איננו יודעים, כול האחוזים האלה הם ניחושים על בסיס הרגשת הבטן).

האם כדאי להקטין את פליטות הפד"ח? בהחלט. למה לא? אבל בלי היסטריה ובלי לגרום נזקים אחרים, שעלולים להיות גרועים מהמחלה. צריך להקטין ככול האפשר את זיהום האוויר (שאיננו פד"ח), צריך להגביר את העמידות שלנו (resilience), כלומר היכולת להסתגל שתלויה בכלכלה חזקה ועשירה. חשוב להבטיח שלכול אחד תהיה גישה לאנרגיה. (מחסור באנרגיה פירושו עוני, סבל ורמת סיכון גבוהה).

לבסוף מתריעה ד"ר קורי נגד "אפקט בית המשוגעים" שנגרם על ידי הוויכוח האקלימי. הוא נגרם על ידי: 

1. בטחון יתר בתיאוריה פשטנית של שינוי האקלים (קרי על ידי פד"ח). 

2. הניסיון לכפות "קונצנזוס" באמצעים פוליטיים ולא מדעיים. 

3. ניסיון להשתיק הבעת דעות שונות בתחום המדע והצעדים הדרושים. 

4. התקפות אישיות לא ענייניות נגד מתנגדי הקונצנזוס.

 ד"ר קורי עצמה אולצה להתפטר ממשרתה כפרופסור (לאקלים) באקדמיה (משרה שנחשבת למשרה לכול החיים) בשל דעותיה הספקניות בנושא האקלים.

עד כאן ד"ר קורי, שדעותיי הושפעו רבות מדעותיה. אני הייתי מסכם כך:

1. אין ביסוס מדעי לנבואות על אסונות אקלימיים בגלל הפד"ח. ההיסטריה האקלימית היא על בסיס רגשי ואידאולוגי, לא מדעי.

2. גם לו היה ממש בנבואות האסון – ה"פתרון" המוצע – לוחות שמש ותחנות רוח – אינו פותר כלום, וההשקעה האדירה בהם היא בזבוז כסף לריק (הגברת העוני) וגם פגיעה בסביבה ובבני האדם.

יעקב

שגעון ההתייבשות הגיע גם לקליפורניה

קליפורניה סבלה מכמה שנות בצורת די חריפה, עד 2015. קליפורניה שוכנת על גבול המדבר (כמו ישראל) והיא, כללית, ארץ "יבשה" – כלומר לא עשירה במים (בניגוד לאנגליה). גם בקליפורניה יש חקלאות רבת היקף, מבוססת השקיה, הצורכת הרבה מאד מים. לכן, גם שם בוכים על "התייבשות" (בכי אופנתי). מדובר על דרום קליפורניה, בה מתרכזת מרבית האוכלוסייה, בעוד  בחצי הצפוני של המדינה יש מים בשפע...

כרגיל, כולם בוכים בכי אופנתי על "שינויי אקלים". אלא שאין (כמעט) שינויי אקלים, וממוצע המשקעים בקליפורניה לא ירד לאורך זמן. אז מה הבעיה? הבעיה היא – כרגיל – גידול האוכלוסייה ועלייה ברמת החיים, המביאה עלייה בצריכת המים. היום מתקלחים פעמיים שלוש ביום ולא פעם בשבוע כמו בעבר הרחוק...יש גם ריכוז של אוכלוסייה בערים, וגם גידול בחקלאות בהשקייה. הדברים האלה מחייבים בנייה של תשתיות נרחבות לאספקת מים. כבר אי אפשר, כמו בעבר, לקדוח באר בחצר האחורית ולשאוב ממנה כול מה שצריכים. כעת צריך לבנות סכרים, מאגרים ענקיים, מערכת שאיבה, צנרת הולכה ומכוני טיהור.  העדר, או פיגור, בתשתיות היא הבעיה בתחום המים, ולא האקלים...

יש בקליפורניה הרבה נהרות, וגם כמות גדולה של מים הנוצרת מהפשרת השלגים, הבעיה העיקרית היא שכול המים האלה נשפכים לים. מה שנחוץ הוא לבנות סכרים ומאגרים ללכידת המים לצורך ניצולם לאורך כול השנה, לפני שהם נשפכים לים.

עד שנות ה 1960 ידעו בקליפורניה לבנות סכרים ומאגרים. כך נבנה, למשל, מאגר סט-לואיס, המכיל כ 2.5 מיליארד מ"ק מים, תוך חמש שנים, בין 1963-68. היום הדבר לא אפשרי. הרגולציה הסביבתית המקיפה חוסמת כול אפשרות של בניית סכרים ומאגרים. לכול פרויקט נדרשים אינסוף דוחות על השפעה על הסביבה, שלוקחים שנים להשלמה, אח"כ יש תהליך הבדיקה והנפקת האישורים (שלא מנפיקים), ולבסוף תביעות משפטיות על כול צעד ושעל נגד כול התקדמות. בקיצור: הרגולציה הכבדה, הבירוקרטיה, וקיצוניות סביבתית חוסמים כל פרויקט אגירה גדול.

כעת יש הצעות לשני מאגרים גדולים (ועוד קטנים יותר), אחד הוא מאגר סייטס ממערב לנהר הסקרמנטו, בעל קיבולת של כ 2.4 מיליארד מ"ק, והאחר – הרחבה של מאגר בעמק סן-ג'ואכין בקיבול כ 1.5 מיליארד מ"ק. כדי להעריך את הגודל – שני המאגרים האלה לבד מסוגלים לספק חלק גדול מכול צריכת המים הביתית של כול תושבי קליפורניה, שהיא בערך 5 מיליארד מ"ק לשנה. אבל, בגלל התסבוכת בתהליך האישורים מעריכים מגישי ההצעות שניתן יהיה להשלים את המאגרים רק בין השנים 2029-33 (11 עד 15 שנה מהיום – בדרך כלל, במציאות, הזמן הזה מתארך פי שניים). גם העלויות עולות בהתאם. מעריכים שעלות הפרויקטים החדשים תהיה גדולה פי 7 מעלות של מאגר סט-לואיס שהושלם ב1968 וגודלו דומה.

לפני כמה שנים העבירו תושבי קליפורניה המודאגים חוק, במשאל עם, המחייב את ממשלת קליפורניה לבנות מאגרי מים. ממשלת קליפורניה התעלמה ממשאל העם ולא בנתה דבר, עד היום. הקמה של סכרים ומאגרים גדולים הפכה לבלתי אפשרית בשל עודף רגולציה והתנגדות של ארגוני הסביבה, המתנגדים נמרצות לכול פרויקט פיתוח גדול בכול תחום (כבישים, בתי זיקוק, מפעלים, שכונות חדשות וכו'). אין בקליפורניה בעיה של מחסור במים, יש בעיה של שיתוק מוחין רגולטיבי שלא מאפשר בניית תשתיות נחוצות.

גם אצלנו אין בעיה של מחסור במים, אומר צור שיזף. כמות המשקעים בארץ לא קטנה בשנים האחרונות. יורדים בארץ מספיק גשמים, כדי לספק כול צריכתנו ויותר. הבעיה, גם כאן, שהמים נשפכים לים. צריך ללכוד אותם ולצבור אותם במאגרי המים הטבעיים, התת קרקעיים (האקוויפרים), הקיימים. דרושים פרויקטים ללכידת מי שיטפונות והחדרתם לתוך המאגרים תת קרקעיים. מאגרים עיליים פחות יעילים בגלל ההתאדות הגדולה באקלים שלנו. בקיצור: אין בעיה של מחסור במים – יש בעיה של מחסור בתשתיות הנדסיות לניצול המים הקיימים. גם אצלנו מצאו שקל לצאת במסע יחסי ציבור עם שלטי חוצות ותקציבים למשרדי פרסום מקורבים לפוליטיקאים. אז, במקום לבנות תשתיות – מתבכיינים על "שינויי האקלים" (שאין בהם ממש) ועוסקים בהטפת מוסר ("חסכו במים!").

יעקב