קליפורניה סבלה מכמה
שנות בצורת די חריפה, עד 2015. קליפורניה שוכנת על גבול המדבר (כמו ישראל)
והיא, כללית, ארץ "יבשה" – כלומר לא עשירה במים (בניגוד
לאנגליה). גם בקליפורניה יש חקלאות רבת היקף, מבוססת
השקיה, הצורכת הרבה מאד מים. לכן, גם שם בוכים על "התייבשות" (בכי
אופנתי). מדובר על דרום קליפורניה, בה מתרכזת מרבית האוכלוסייה, בעוד בחצי הצפוני של המדינה יש מים בשפע...
כרגיל, כולם בוכים בכי אופנתי על
"שינויי אקלים". אלא שאין (כמעט) שינויי אקלים, וממוצע המשקעים
בקליפורניה לא ירד לאורך זמן. אז מה הבעיה? הבעיה היא – כרגיל – גידול האוכלוסייה
ועלייה ברמת החיים, המביאה עלייה בצריכת המים. היום מתקלחים פעמיים שלוש ביום ולא
פעם בשבוע כמו בעבר הרחוק...יש גם ריכוז של אוכלוסייה בערים, וגם גידול בחקלאות
בהשקייה. הדברים האלה מחייבים בנייה של תשתיות נרחבות לאספקת מים. כבר אי אפשר,
כמו בעבר, לקדוח באר בחצר האחורית ולשאוב ממנה כול מה שצריכים. כעת צריך לבנות
סכרים, מאגרים ענקיים, מערכת שאיבה, צנרת הולכה ומכוני טיהור. העדר, או פיגור, בתשתיות היא הבעיה בתחום המים,
ולא האקלים...
יש בקליפורניה הרבה נהרות, וגם כמות גדולה
של מים הנוצרת מהפשרת השלגים, הבעיה העיקרית היא שכול המים האלה נשפכים לים. מה
שנחוץ הוא לבנות סכרים ומאגרים ללכידת המים לצורך ניצולם לאורך כול השנה, לפני שהם
נשפכים לים.
עד שנות ה 1960 ידעו בקליפורניה לבנות סכרים
ומאגרים. כך נבנה, למשל, מאגר סט-לואיס, המכיל כ 2.5
מיליארד מ"ק מים, תוך חמש שנים, בין 1963-68. היום הדבר לא אפשרי. הרגולציה
הסביבתית המקיפה חוסמת כול אפשרות של בניית סכרים ומאגרים. לכול פרויקט נדרשים
אינסוף דוחות על השפעה על הסביבה, שלוקחים שנים להשלמה, אח"כ יש תהליך הבדיקה
והנפקת האישורים (שלא מנפיקים), ולבסוף תביעות משפטיות על כול צעד ושעל נגד כול
התקדמות. בקיצור: הרגולציה הכבדה, הבירוקרטיה, וקיצוניות סביבתית חוסמים כל פרויקט
אגירה גדול.
כעת יש הצעות לשני מאגרים גדולים (ועוד
קטנים יותר), אחד הוא מאגר סייטס ממערב לנהר הסקרמנטו, בעל קיבולת של כ 2.4
מיליארד מ"ק, והאחר – הרחבה של מאגר בעמק סן-ג'ואכין בקיבול כ 1.5 מיליארד
מ"ק. כדי להעריך את הגודל – שני המאגרים האלה לבד מסוגלים לספק חלק גדול מכול
צריכת המים הביתית של כול תושבי קליפורניה, שהיא בערך 5 מיליארד מ"ק לשנה.
אבל, בגלל התסבוכת בתהליך האישורים מעריכים מגישי ההצעות שניתן יהיה להשלים את המאגרים
רק בין השנים 2029-33 (11 עד 15 שנה מהיום – בדרך כלל, במציאות, הזמן הזה מתארך פי
שניים). גם העלויות עולות בהתאם. מעריכים שעלות הפרויקטים החדשים תהיה גדולה פי 7
מעלות של מאגר סט-לואיס שהושלם ב1968 וגודלו דומה.
לפני כמה שנים העבירו תושבי קליפורניה
המודאגים חוק, במשאל עם, המחייב את ממשלת קליפורניה לבנות מאגרי מים. ממשלת
קליפורניה התעלמה ממשאל העם ולא בנתה דבר, עד היום. הקמה של סכרים ומאגרים גדולים
הפכה לבלתי אפשרית בשל עודף רגולציה והתנגדות של ארגוני הסביבה, המתנגדים נמרצות
לכול פרויקט פיתוח גדול בכול תחום (כבישים, בתי זיקוק, מפעלים, שכונות חדשות
וכו'). אין בקליפורניה בעיה של מחסור במים, יש בעיה של שיתוק מוחין רגולטיבי שלא
מאפשר בניית תשתיות נחוצות.
גם אצלנו אין בעיה של מחסור במים, אומר צור שיזף. כמות המשקעים בארץ לא קטנה בשנים
האחרונות. יורדים בארץ מספיק גשמים, כדי לספק כול צריכתנו ויותר. הבעיה, גם כאן,
שהמים נשפכים לים. צריך ללכוד אותם ולצבור אותם במאגרי המים הטבעיים, התת קרקעיים
(האקוויפרים), הקיימים. דרושים פרויקטים ללכידת מי שיטפונות והחדרתם לתוך המאגרים
תת קרקעיים. מאגרים עיליים פחות יעילים בגלל ההתאדות הגדולה באקלים שלנו. בקיצור:
אין בעיה של מחסור במים – יש בעיה של מחסור בתשתיות הנדסיות לניצול המים הקיימים.
גם אצלנו מצאו שקל לצאת במסע יחסי ציבור עם שלטי חוצות ותקציבים למשרדי פרסום
מקורבים לפוליטיקאים. אז, במקום לבנות תשתיות – מתבכיינים על "שינויי
האקלים" (שאין בהם ממש) ועוסקים בהטפת מוסר ("חסכו במים!").
יעקב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה