דפים

9 באוגוסט 2012

האידיאולוגיה של זריעת הפחד.

Cassandra by Evelyn De Morgan (1898, London); 
Cassandra in front of the burning city of Troy at the peak of her insanity. Photo: Wikipedia.

אגב פסקל. הכותרת שייכת למאמר של הפילוסוף המפורסם של "הגל החדש" בצרפת – פסקל ברוקנר. הנה קטעים מהמאמר:

בקטע של הסדרה המצוירת המפורסמת "טינטין" מופיעה הדמות של הפרופסור פיליפוס שמתריע: "האסון המתקרב הוא עונש על חטאיכם, חיזרו בתשובה, כי סוף העולם קרוב". הקטע פורסם בבלגיה ב 1941. אך פרופסור פיליפוס פופולארי ורלוונטי מתמיד, הוא השיג עמדה של כוח בממשלות, בעיתונות ובכול המקומות הגבוהים. 
כול הזמן הוא זורע פחד: פחד מהקדמה, מהמדע, מהדמוגרפיה, מההתחממות הגלובאלית, מהטכנולוגיה, מהמזון. בעוד חמש שנים או 10 הטמפרטורות יעלו, אסונות טבע יתרבו, שינויי האקלים יגרמו למלחמות, תחנות כוח גרעיניות יתפוצצו, וכדור הארץ יהפוך לגיהינום. האדם חטא ביהירות, הוא הרס את הסביבה, ופגע בכדור הארץ, הוא חייב לכפר עבור עוונותיו.

אני לא מתכוון לזלזל בסכנות (אומר ברוקנר), אני רק רוצה להבין מה גורם למנהיגים שלנו, למדענים ולאינטלקטואלים להתנהג כמו דמויות בסרטי אסון הוליוודיים מסוג ב'.

בחצי המאה האחרונה האינטלקטואלים של המשאל [שם תואר מיותר] זיהו שני שעירים לעזאזל, האחראים לכול הצרות בעולם: ראשית המרקסיזם הצביע על הקפיטליזם כאחראי לסבל האנושי, שנית – האידיאולוגיה של "העולם השלישי" הטילה את האחריות על המערב, האחראי, לכאורה, לעבדות, קולוניאליזם ואימפריאליזם.

השעיר לעזאזל, שהתנועות הסביבתיות מאשימות כעת, הוא האנושות כולה – זה למעשה שילוב של שני הקודמים – הקפיטליזם, שהומצא במערב, מדכא עמים והורס את כדור הארץ. כך למשל אומר נשיא בוליביה, אוו מורלס: "או שהקפיטליזם ימות, או שתמות אימא אדמה". דמות פחות שולית – ז'אק שיראק בעת שכיהן כנשיא צרפת אמר: "הבית שלנו נשרף ואנו לא שמים לב". סיר מרטין ריס, לשעבר נשיא הרויאל סוסיאטי נותן לאנושות רק סיכוי של 50% לשרוד מעבר למאה ה 21. אפשר להמשיך בציטוטים עד אינסוף. הפחד שהאינטלקטואלים זורעים הוא כמו חיידק רעבתן, הוא בולע הפחדה אחת, מתנפח, וממשיך הלאה לחפש אסונות חדשים. פעם זה פוקושימה, פעם מגיפת שפעת העופות, מחסור במזון, התמוססות הקרח, קרינה מטלפונים סלולאריים.
ככה למשל – ציטוט מהפרסומת לסרטו של אל גור: "האנושות יושבת על פצצת זמן... יש לנו רק עשר שנים כדי למנוע אסון אקלימי נוראי, משהו שמעולם לא התנסינו בו, משהו שהוא מעשה ידינו.." אחרי ההפחדה הנוראית הזו – הם מציעים לנו פתח של תקווה: תעשו מה שאנחנו אומרים לכם, והישועה אפשרית. השתמשו בנורות חסכוניות, סעו פחות במכוניות, בדקו לחץ אוויר בצמיגים, מחזרו אשפה, כוונו את התרמוסטט, שתלו עץ, כבו מכשירי חשמל שלא בשימוש... אנו ניצבים (לדבריהם) בפני אסון עולמי, אבל פעולות אלה מספקות אשליה של הצלה. ראשית האידיאולוגיה של האסון מפחידה אותנו פחד מוות, אחר כך מציעה טכסים סמליים של אנימיזם (פולחן של עצמים) פוסט-טכנולוגי.

בואו נדבר ברורות: אסון קוסמי אינו ניתן לביטול על ידי בדיקת לחץ אוויר בצמיגים או מיון האשפה.
אבל, לאט, לאט, אנו נעשים אדישים להגזמות האלה. אנו מתחילים לחשוד שנביאי האסון (הקאסאנדרות) אינם מתכוונים להזהיר אותנו אלא להוכיח אותנו. כמו נביאי הזעם הקדומים הם מייחלים לאסון שהם טוענים שהם מזהירים מפניו. "מגיע לכם!" זוהי משאלת המוות ששונאי האנושות מכוונים כלפינו. אלה לא נשמות גדולות שמתריעות מפני צרות, אלא אנשים קטנים שרוצים שנסבול בגלל שיש לנו החוצפה להתעלם מהם. האסון הוא לא הפחד שלהם, אלא השמחה שלהם.

תוצאה אחרת של נבואות הזעם היא שהן משתקות אותנו, אנו נעשים אדישים, וגם חסרי אונים. זו אולי גם המטרה של זריעת הפאניקה הרעשנית – להממם אותנו כדי לעשותנו כנועים.  האידיאולוגיה של האסון הופכת למכשיר של כניעה פוליטית ופילוסופית.

קראו את המאמר של ברוקנר כאן, וראיון נוסף, ארוך יותר ומפורט יותר, כאן.

יעקב





אין תגובות: