ירה והחטיא

בוב דנטון כותב מאמר ביקורת מרתק על וועדת ראסל מויר, הועדה שבדקה את עניין קליימט-גייט ולא מצא שום ממצא מדאיג. השורה התחתונה: "הוועדה מעלה בשליחותה ביודעין".

הוא מסביר בעזרת משל: נניח שאדם יורה בשכנו אבל מחטיא. האם הוא אשם ברצח בכוונה תחילה ? רצח אומנם לא היה אבל כוונה לרצוח הייתה גם הייתה. בדומה – וועדת ראסל מויר קובעת שלא היו ניסיונות הונאה. וההוכחה: ההונאה לא התרחשה, כי האמת התגלתה. הניסיונות סוכלו – אבל זה לא אומר שלא היו ניסיונות, וזה תקין, מבחינה מדעית, לעשות ניסיונות להונות על ידי הסתרת נתונים, והצגה מטעה שלהם וחסימת מאמרי ביקורת. אולי לא היה רצח, אבל הייתה ירייה, אבל הוועדה לא רצתה לשמוע אותה.

דוגמה נוספת: באחד הא-מיילים שנחשפו מבקש ג'ונס מחבריו למחוק א-מיילים בהם דנו בינם לבין עצמם איך לנסח את הדו"ח של ה IPCC, ואומר שהוא עצמו גם הולך למחוק א-מיילים. בא-מייל נוסף הוא מודיע שאכן מחק א-מיילים רבים. הסיבה לדרישה למחוק, כפי שג'ונס כותב – "כדי שלא יפלו בידי ה'אוייב' אשר פתח דרישה לפי חוק חופש האינפורמציה FOI . מחיקת א-מיילים, בשלב זה, הייתה לא רק "מעשה התגוננות בלתי תקין" אלא ממש עבירה על חוק חופש האינפורמציה, האוסר, בצורה מפורשת, להשמיד את האינפורמציה שנדרשה. הא-מייל של ג'ונס, המבקש למחוק א-מיילים נשלח אחרי שהתקבלה הדרישה לחשיפת מידע באמצעות FOI . בכול זאת הוועדה לא מצאה לנכון לשאול אותו את השאלה הישירה: "האם מחקת א-מיילים?", וגם לא מצאה לנחוץ לחפש בשרתים של האוניברסיטה UEA אם אכן נמחקו א-מיילים. בכול זאת היא קבעה: "אין ראיות שנמחקו א-מיילים או נעשה משהו לא תקין". זאת המסקנה, המוכנה מראש, שלשמה כונסה הוועדה.

כמובן, כול החממיסטים שמחים וצוהלים – ארבע וועדות חקירה ניקו אותם מכול אשמה. פיל ג'ונס חזר וקיבל תפקיד של ממונה על המחקר באונ' מזרח אנגליה UEA .

66 הקומנטס שאחרי הפוסט הם מאלפים ומרתקים ואני ממליץ לקורא אותם.

יעקב

מנוע חדש.

חברת אקומוטורס מפתחת מנוע בעירה פנימי חדש. כללית – המונעים של היום, במכוניות, הם מנועים שפותחו במאה ה 19 ולא השתנו, עקרונית, מאז.

המנוע של חברת אקומוטורס הוא עדיין מנוע בעירה פנימי, אבל, לטענתם, בעל משקל יותר קטן, עם יותר הספק ביחס למשקל, וגם יותר חסכוני. הנצילות שלו יותר גבוהה, הוא מנצל חלק גדול יותר מהאנרגיה הגלומה בדלק, ולכן הוא יותר חסכוני. מטרתם לפתח מכונית שתגיע ל 100 מייל לגאלון על הכביש, כלומר – 40 ק"מ לליטר.

המנוע בנוי משני זוגות של בוכנות, הנעות זו מול זו – ראה ציור.

רעיון מאד מעניין, והם הצליחו לגייס השקעות מוינוד קושלה ומביל גייטס.

אם הם יצליחו – ואני מאמין שכן, ייתכן ומנוע זה יחליף את המנועים הקיימים במרבית כלי הרכב, תוך זמן לא רב.

יעקב

דובי הקוטב שרדו.

ד"ר ואלט מאיר, מהמרכז לחקר קרח בארה"ב National Snow and Ice Data Center, אמר שלפי ממצאים של משקעים שונים הייתה תקופה של עונות קיץ ללא קרח, או כמעט ללא קרח, בכול הקוטב הצפוני. המצב הזה (הפשרה גמורה של הקרח) נמשך לפחות במשך זמן מה, בתקופה שבין 5000 לבין 15000 שנה לפני זמננו.

הדבר מעניין משתי בחינות.

דוב הקוטב (הדוב הלבן) התפתח לפני כ 150,000 שנה לפחות, ולכן הוא שרד בעבר תקופות חופשיות מקרח בקוטב הצפוני. כלומר – אפילו יפשיר הקרח, הדבר אינו מסכן את הדוב. הדוב הלבן חי ומתרבה ביבשה, בצפון קנדה, אלסקה וסיביר, אך יוצא לציד בים ובקרח הצף.

הדוב הלבן הוכרז לפני כשנתיים כמין חי הנתון בסכנת הכחדה, הרבה חושבים שללא הצדקה. בכול אופן – הקיטון באוכלוסיית הדובים נגרמת בעיקר על ידי מפגש עם בני אדם וצייד – זאת הסכנה המרחפת עליהם, ולא ההתחממות. התמונה של הדוב הפכה לסמל שנועד להמחיש את סכנות ההתחממות הגלובאלית, כי הדובים חמודים (מרחוק) ופוטוגניים. אבל – לא דובים ולא יער. אין התחממות ואין סכנה לדובים מכיוון ההתחממות. ובטח שאין יער... הכול תעמולת שקר.

זו התמונה המפורסמת, המזויפת, שנועדה להראות כמה שדוב הקוטב סובל.

נקודה מעניינת שנייה היא שבתקופה האמורה, לפני 5000-15000 שנה, היה ריכוז פד"ח באטמוספרה נמוך בהרבה מהיום. כלומר – הפשרת הקרח הצפוני לא הייתה קשורה לעליית ריכוז הפד"ח (גזי החממה). מאידך, לפני כ 450 מיליון שנה, היה מצב של ריכוז פד"ח גבוה פי 10 ובכול זאת כול כדור הארץ היה מכוסה קרח – עוד אינדיקציה שאין קשר בין הריכוז לכמות הקרח.

לכן, אפילו יתרחש קיטון גדול בהיקף הקרח הצפוני, עד היעלמו המוחלט בקיץ, אין אינדיקציה שהדבר קשור לגזי חממה (או שהוא מסכן את הדובים). אבל בינתיים גם אין אינדיקציה להפשרה יוצאת דופן של הקרח הצפוני. כול הנבואות בנידון היו בהחלט מוגזמות.

יעקב

דובי הקוטב שרדו

ד"ר ואלט מאיר, מהמרכז לחקר קרח בארה"ב National Snow and Ice Data Center, אמר שלפי ממצאים של משקעים שונים הייתה תקופה של עונות קיץ ללא קרח, או כמעט ללא קרח, בכול הקוטב הצפוני. המצב הזה (הפשרה גמורה של הקרח) נמשך לפחות במשך זמן מה, בתקופה שבין 5000 לבין 15000 שנה לפני זמננו.

הדבר מעניין משתי בחינות.

דוב הקוטב (הדוב הלבן) התפתח לפני כ 150,000 שנה לפחות, ולכן הוא שרד בעבר תקופות חופשיות מקרח בקוטב הצפוני. כלומר – אפילו יפשיר הקרח, הדבר אינו מסכן את הדוב. הדוב הלבן חי ומתרבה ביבשה, בצפון קנדה, אלסקה וסיביר, אך יוצא לציד בים ובקרח הצף. 

הדוב הלבן הוכרז לפני כשנתיים כמין חי הנתון בסכנת הכחדה, הרבה חושבים שללא הצדקה. בכול אופן – הקיטון באוכלוסיית הדובים נגרמת בעיקר על ידי מפגש עם בני אדם וצייד – זאת הסכנה המרחפת עליהם, ולא ההתחממות. התמונה של הדוב הפכה לסמל שנועד להמחיש את סכנות ההתחממות הגלובאלית, כי הדובים חמודים (מרחוק) ופוטוגניים. אבל – לא דובים ולא יער. אין התחממות ואין סכנה לדובים מכיוון ההתחממות. ובטח שאין יער... הכול תעמולת שקר.

זו התמונה המפורסמת, המזויפת, שנועדה להראות כמה שדוב הקוטב סובל.

נקודה מעניינת שנייה היא שבתקופה האמורה, לפני 5000-15000 שנה, היה ריכוז פד"ח באטמוספרה נמוך בהרבה מהיום. כלומר – הפשרת הקרח הצפוני לא הייתה קשורה לעליית ריכוז הפד"ח (גזי החממה). מאידך, לפני כ 450 מיליון שנה, היה מצב של ריכוז פד"ח גבוה פי 10 ובכול זאת כול כדור הארץ היה מכוסה קרח – עוד אינדיקציה שאין קשר בין הריכוז לכמות הקרח.

לכן, אפילו יתרחש קיטון גדול בהיקף הקרח הצפוני, עד היעלמו המוחלט בקיץ, אין אינדיקציה שהדבר קשור לגזי חממה (או שהוא מסכן את הדובים). אבל בינתיים גם אין אינדיקציה להפשרה יוצאת דופן של הקרח הצפוני. כול הנבואות בנידון היו בהחלט מוגזמות.

יעקב

צרות של עשירים.

בניו יורק (ומקומות אחרים) יש בעיה – בעיה של עשירים. בפארקים ושטחים פתוחים רבים יש התרבות יתר של אווזי בר, מהסוג של "אווז קנדי".

האווזים הם שרצים, הם מלכלכים את הפארק, אוכלים את הדשא וגרוע מכול – מסכנים את רבבות המטוסים שמשתמשים בשלושת נמלי התעופה של ניו יורק. בשנה שעברה נאלץ מטוס לנחות נחיתת חירום בנהר ההאדסון בגלל שברווזים נכנסו לו למנוע ושיתקו אותו.

אז מה עושים עם האווזים ? רשות הגנים מצאה פתרון "מקורי" – המיתו כמה עשרות מהם בגז. גם כן פתרון...

אני בטוח, ויודע, שבארצות עניות אין בעיה של מגפת אווזים. בהודו, אפריקה, דרום אמריקה הבעיה לא קיימת. כל אווז שנקלע לשם בטעות מוצא את דרכו, מיד, לצלחת של אדם רעב.

אני מציע לייבא כמה אפריקאים או תאילנדים לניו יורק, כדי שילמדו את האמריקאים המפונקים איך אוכלים אווזים. בשר אווז הוא טעים מאד. צריך אולי גם לשחרר את ההומלסים לפארקים, שיאכלו את האווזים, וימכרו את העודפים למסעדות יוקרה. פתרונות לא חסר, הרעיון להמית אותם בגז הוא רעיון מאד עקום.

בעיה דומה יש במקומות רבים עם צבאים (במבי). גם הם מגיפה, וגם הם מפיצים מחלות. האדם המודרני התרחק מאד מהטבע ושכח לצוד...

יעקב 

לא כשר, אבל לא מסריח.

זו אחת הקביעות של וועדת ראסל מויר (ראשי התיבות ICCER  ). הנה:

• Likewise, the ICCER agrees that the CRU should have disclosed “an unambiguous list of the stations used in each of the versions” of their global temperature products, and their refusal to do so was “unhelpful and defensive” (p. 51 para. 32). This adds to the Science and Technology Committee’s criticism of the CRU for their secrecy and failure to attain good scientific practice.

ראסל מויר קובעים שה CRU (אונ' מזרח אנגליה – UEA ) – היו צריכים לפרסם רשימה ברורה וחד משמעית של התחנות (הנתונים) ששימשו אותם בחישוב מוצרי הטמפרטורות הגלובאליות. ההימנעות שלהם מפרסום הנתונים הייתה "לא מועילה, ומתגוננת". זה היה גם הממצא של ועדת החקירה הפרלמנטארית – שאי פרסום הנתונים לא תקין מבחינה מדעית. הממצא החשוב הוא ששתי הועדות מסכימות שהיה "אי פרסום הנתונים".

כלומר: היה כאן משהו לא בסדר (הסתרת נתונים), משהו לא כשר, כך קבעה הוועדה. בכול זאת המדענים נוקו מכול אשמה. כלומר: לא כשר, אבל לא נורא, אין אשמה. פשע ללא עבריינים.

הנתונים בשלמותם לא פורסמו עד עצם היום הזה, וכנראה לא יפורסמו לעולם, כי ד"ר פיל ג'ונס טוען שהוא איבד אותם. בהעדר נתונים לעולם לא נדע אם הממצאים (הטמפרטורות העולמיות) תקינים או מזויפים. אבל הועדה קבעה שאין הוכחה לזיוף. בוודאי שאין הוכחה – כי העלימו (איבדו) את הנתונים. אז הם זכאים "מחמת הספק". אלא שמדע אינו משפט פלילי. חובת ההוכחה "מעבר לספק סביר" מוטלת על זה שמביא תיאוריה מדעית חדשה. גרפים של הטמפרטורות של CRU אינם שווים שום דבר ללא הנתונים שעליהם הם מבוססים (אלה שאבדו).

באופן כללי – כול מדען מעוניין שכמה שיותר מדענים אחרים ישחזרו את הניסויים והחישובים שלו ויאמתו אותם. בכך מושגות שתי מטרות: גדל הביטחון שהטענה המדעית נכונה, וגדלה היוקרה והמוניטין האישיים של המדען. לכן מדענים נוהגים לשתף פעולה עם העמיתים הבודקים אותם, ולספק להם את כול הנתונים האינפורמציה הדרושים לשחזור החישובים (למשל קוד מחשב ששימש לחישובים).

לא כך עם "מדעני" האקלים. הם זוכים לתהילת עולם, למשרות נחשקות ותקציבי מחקר אדירים ברגע שפרסמו את המחקר שלהם "למש ההוקי סטיק). הם זוכים לתהילה לא על בסיס בדיקות נכונות של המחקר. איש לא בדק מחקרים אלה כלל. הם זוכים לתהילת עולם בגלל שהמסקנות שלהם "נכונות" (מבחינה אידיאולוגית). עובדה היא שאיש לא בדק ולא שיחזר את החישובים שלהם (לפני שבאו ה"ספקנים"). במצב זה – כאשר פנו הספקנים וביקשו עזרה לשחזור החישובים – כלומר – את הנתונים, את קוד המחשב, ואת תוצאות הביניים – נענו בשלילה מוחלטת. מדעני האקלים אמרו (אמרו ממש, בא-מיילים) – "למה שנשתף פעולה איתכם אם כול מטרתכם היא להפריך את המחקר שלנו?". כלומר: הם זכו לתהילת עולם ללא בדיקה – אז בשביל מה להם בדיקות? שיגלו שחישוביהם לא נכונים? (כפי שהם בוודאי חשדו עמוק בליבם, כי הם ידעו מה הם עשו). אז הם נקטו בכול טקטיקת התחמקות אפשרת. "הנתונים לא שלנו", "אנו לא רשאים לגלות", "אנו מגלים רק לחוקרים מהאקדמיה, ולא לכול דכפין", "אני לא חייבים לגלות, אין נוהג כזה", ולבסוף התירוץ האבסולוטי: "הנתונים אבדו".

אבל וועדת ראסל מויר לא מצאה שום דבר מסריח בהתנהלות זו, שהם עצמם מודים שהייתה.

יעקב 

ועדת מריחה נוספת.

וועדת הבדיקה האחרונה (מ 4 ) לנושא השערוריות המדעיות של קליימטגייט, וועדת ראסל מויר, הגישה את ממצאיה. ניתן לסכם אותם במשפט אחד: מריחה וטיוח טוטאלי. באנגלית: exoneration – זיכוי מוחלט של המדענים שנחקרו על התנהגות לא תקינה ו "השבת כבודם האבוד" (תרגום המילה מאנגלית).

אם מישהו קיווה שהאוניברסיטאות, והאקדמיה ינסו באמת ובתמים ל"נקות את האורוות", לתקן את הקלקולים במדע, ולחזור לשיטות מדעיות תקינות ואמינות – הרי שהוא קיווה לשווא. כול מה שמעניין אותם הוא כיסוי התחת, הצלת "שמם הטוב" (שלא ניתן להצלה), וטיוח והתעלמות מהאמת.

הוועדה פעלה בשיטת חקירה מוזרה – שבה מתעלמים מהצד המאשים, וחוקרים רק את הנאשם. שואלים אותו: "האם הפרת את הכללים?" וכאשר הוא אומר "לא" – קובעים שלא הייתה עבירה. היא גם מתעלמת מהעובדות.

על האופי האבסורדי, השיקרי של החקירה הזו אפשר לקרוא באריכות באתר של קליימט-אאודיט (של סטיב מקאינטייר) – בכמה וכמה פוסטים.

 הנה דוגמיות מעטות.

אחת הטענות היא שבחיבור הדו"ח של ה IPCC – מחבר אחד הפרקים, קית בריפה, מאונ' מזרח אנגליה (UEA) התייעץ עם חברו וואהל בקשר לניסוח הפרק. על פי הכללים כול התייעצות חייבת להיות גלויה לכול – אבל הם הסתירו את ההתייעצות ביניהם באמצעות א-מיילים. כאשר חוקר אחר, דוד הולנד, הגיש דרישה לפי חוק חופש האינפורמציה, לחשיפת ההתכתבות הזאת ביקש ג'ונס (בשמו של חברו בריפה) מכול הצדדים למחוק את כול הא-מיילים הרלוונטיים, כדי שלא ייחשפו. הא-מייל של ג'ונס המבקש זאת הוא חלק מהחומר של קליימטגייט. מחיקה של חומר שהוא נושא לבקשת חופש אינפורמציה היא עבירה על החוק. ועדת ראסל מויר קבעה שאין הוכחה שנמחקו א-מיילים. בוודאי שאין הוכחה – אם אתה לא מחפש הוכחה – אז אין הוכחה. הם אפילו לא שאלו את ג'ונס ישירות "האם מחקת א-מיילים?". הם לא רצו להביך אותו.

נושא אחר הוא ה"טריק", ו"החבא את הירידה" (hide the decline).

כזכור באחד המחקרים על שיחזור טמפרטורות העבר על פי טבעות העצים הראו הטבעות ירידה חדה בטמפרטורות אחרי 1960 , דבר שלא מתיישב עם תיאורית ההתחממות הגלובאלית. מה עושים עם הנתונים ה"בעייתיים" האלה? מעלימים אותם – כלומר מציירים את הגרף רק עד שנת 1960, ומעלימים את הקטע האחרון (עד 1980) הנמצא בירידה. זהו hide the decline . אח"כ מדביקים לזנב של הגרף נתונים אחרים (של טמפרטורות שנמדדות בטרמומטרים) שמראה קפיצה נאה כלפי מעלה, כלומר – מה שרוצים להראות. זהו ה"טריק" החכם של מייקל מאן.

וועדת ראסל מויר מצאה שתצוגת הגרף בצורה זו הייתה בלתי תקינה ומטעה... בסדר... בכול זאת ממצאיה היו exoneration – כלומר – זה לא תקין, אבל אינו מעיד על התנהגות לא הולמת של המדענים, שכבודם הוחזר למקומו. כלומר: הצגה של גרפים מטעים אינה מהווה מעשה פסול מבחינה מדעית... כנראה שכול מה שמשרת את המטרה הנעלה לא יכול היות פסול...

אני נוהג לחזור על המשפט "המדע מקולקל". זה משפט מטעה. המדע לא מקולקל, אי אפשר לקלקל את המדע. הכוונה הייתה: מוסדות המחקר (חלק מהם), והמדענים בהם (חלק מהם), המחקרים המתפרסמים -  הם מקולקלים מאד. הרבה מאד ממה שמתפרסם כ"מדעי האקלים" אינו עומד בנורמות מדעיות, ואינו מדע כלל. המוסדות (האוניברסיטאות ומוסדות המחקר הממשלתיים) שאמורים לשמור על הסטנדרטים של המדע אינם עושים זאת.

המימסד המדעי מקולקל.

יעקב

גל חום "חסר תקדים".

גל חום עומד לפקוד אותנו בשבוע הבא.

בחוף המזרחי, בארה"ב היה גל חום גדול בשבוע הזה. בפילדלפיה נרשמה טמפרטורת שיא של 40 מעלות (צלסיוס).

טמפרטורות דומות היו ב 1918, 1936 ו 1966....

אולם בפילדלפיה חי אדם שרשם את הטמפרטורות בצורה מפורטת בין השנים 1790 ו 1847. גל חום דומה לגל הנוכחי היה גם בשנת 1830, לפני ההתחממות הגלובאלית.

עובדה מעניינת במקצת היא השינוי במנטאליות או בחשיבה של אנשים: סוכנות הידיעות AP מסרה דיווח על גל החום מבלי להזכיר כלל את המילים "התחממות גלובאלית". יש התקדמות.

יעקב

מדריך לניהול וועדת חקירה.

אונ' פנסילבניה פרסמה את הדו"ח של וועדת הבדיקה שהתמנתה כדי לבדוק האם ד"ר מיכאל מאן לא חרג מנורמות המדעיות המקובלות באקדמיה בנושא מחקריו האקלימיים. ליתר דיוק – היא חקרה האם יש בא-מיילים של קליימטגייט ראיות להתנהגות בלתי אקדמית של ד"ר מיכאל מאן. היא לא חקרה את הנכונות או הסבירות המדעית של המחקרים שלו, אלא רק אם לא היו חריגות מנהלים כגון: זיופים, פלגיאריסם, הסתרת מידע והשפעה לא תקינה על תהליך ביקורת עמיתים של מאמרים מדעיים.

עבודתה של ועדה זו מאלפת. היא צריכה להוות חומר לימוד חובה לכול ממשלות ישראל והעולם. זהו מקרה קלסי ומובהק של וועדת טיוח וכיסוי תחת. כול וועדות החקירה בעולם חייבות ללמוד את הדוגמה הנאה הזאת.

זה מתחיל מזה שה"חוקרים" (חברי הוועדה) היו כולם מאונ' פנסילבניה (האונ' של מיכאל מאן), והיה להם אינטרס מראש לא למצוא שום דבר לא תקין חו"ח.

זהו כלל ראשון בוועדות חקירה: אתה רוצה להימנע מסיבוכים? דאג שכול חברי וועדת החקירה יהיו מאנשי שלומנו.

אח"כ בחר שיטות חקירה מתאימות. חברי הוועדה קראו את הא-מיילים של קליימטגייט (כך הם טוענים) אבל לא שום חומר רקע אחר הקשור לפרשה, כגון הטענות של מקאינטייר ומדענים אחרים שנתקלו בסירובים והתעלמות כאשר ניסו ליצור קשר עם מיכאל מאן לצורך הבהרת מחקריו. הכלל הוא אם כן אל תקרא חומר שלא נעים לקרוא, ואל תזמן עדים שלא נעים לשמוע את עדותם, ואל תלמד את הנושא לעומק, אין בזה תועלת, מאחר והמסקנות ידועות מראש.

כלל שלישי: זמן את הנאשם (מיכאל מאן) ותן לו חופש דיבור. הסתמך במסקנותיך על עדותו הבלעדית של הנאשם. שאל: "האם נהגת כשורה?" תשובתו: "כן". בזה תמה החקירה, והמסקנה ברורה ומוצקה.

כלל רביעי – זמן כמה עדים נוספים, למראית עין בלבד, אך אל תיתן להם לדבר יותר מדי – תגביל אותם לשאלות ספציפיות מונחות. תדאג שגם עדים אלה יהיו כולם מהקהל האוהד, חוץ מאחד, לרפואה ולמראית עין.

לסיום: פרסם דו"ח חגיגי ובו נאמר מה שרצית לאמור מראש – את הממצאים שלשם פרסומם כינסת את הוועדה.

מיותר לציין שד"ר מיכאל מאן יצא נקי מרבב.

הוא לא העלים נתונים, לא הטעה בפרסום אותם נתונים שכן פרסם, לא הערים קשיים על מי שניסה לבקר ולשחזר מחקריו, לא קשר קשר עם חבריו לדעה כדי להעביר "ביקורת עמיתים" אוהדת את המחקרים שהוא וחבריו פרסמו בספרות המקצועית, ולא ניסה, יחד עם חבריו, לאיים על עורכי מגזינים שלא יפרסמו מחקרים של המחנה הנגדי, לא עשה "טריקים" (ככתוב בא-מיילים).

כול הא-מיילים של קליימטגייט הם סתם... אל תתייחסו אליהם... כנ"ל הטענות של "יריביו" (שביקשו לשווא לברר היכן התפרסמו הנתונים הרלוונטיים למחקריו).

זה לא רק ד"ר מיכאל מאן טוען כך. וועדת החקירה של אונ' פנסילבניה (בה הוא עובד) קבעה כך, ונתנה גיבוי מלא להתנהגותו.

מי שחושב שאני כותב פרודיות שיקרא את דו"ח וועדת החקירה שבקישורית.

מי שיש לו כבוד כולשהו למוסדות אקדמיים, בתור נאמנים על תקינות המחקר והנורמות המדעיות – שיקרא את הדו"ח שבקישורית.

יעקב.

שאלות נוקבות על התנהלות מדעי האקלים.

פרד פירס הוא כתב וותיק לענייני מדע והסביבה בעיתון היוקרתי גרדיאן הבריטי ("הארץ" של בריטניה). הוא מאמין ותיק ונלהב בתיאורית ההתחממות הגלובאלית.

הוא פרסם ספר בשם The climate files  - על משמעות הא-מיילים של קליימטגייט.

הנה משפטים אחדים מספרו:

The evidence of scientists cutting corners, playing down uncertainties in their calculations and then covering their tracks by being secretive with data and suppressing dissent suggests a systemic problem of scientific sloppiness, collusion and endemic conflicts of interest, but not of outright fraud. (p. 241)

"הראיות של מדענים המחליקים פינות, מתעלמים מאי-ודאויות ומסתירים עקבותיהם על ידי הסתרת נתונים ודיכוי של הביקורת מלמדות על בעיה שיטתית של רשלנות מדעית, קשירת קשר, ניגודי אינטרסים, אך לא של רמאות של ממש".

הבנתם את זה? הם "מחליקים פינות" מסתירים אי ודאויות" "מעלימים נתונים" ו"חוסמים ביקורת" – אבל הם לא רמאים. הכול תלוי מהו המובן של המילה is...

עוד:

These back channel communications between the paper’s authors [Wahl] and IPCC authors [Briffa], including early versions of the paper, seemed a direct subversion of the spirit of openness intended when the IPCC decided to put its internal reviews online. p. 101

בריפה היה מחבר פרק בדו"ח ה , IPCC  וואהל היה המחבר של אחד המחקרים שעליהם הסתמך הפרק.

תרגום: "הערוץ הנסתר של תקשורת בין בריפה וואהל הוא הפרה ישירה של רוח השקיפות שהתכוונו אליה כאשר ה IPCC פרסם את הערות הביקורת הפנימיות".

ה IPCC מתהדר ברוח השקיפות (שחייבת לשרור במדע), והם מפרסמים לא רק את הדו"ח אלא גם את תהליך הביקורת הפנימית. כול הערות המבקרים לטיוטת הדו"ח צריכות להתפרסם, וכן התשובות של מחברי הפרקים. במקרה זה בריפה התייעץ באופן פרטי עם חברו וואהל, וכתב מה שכתב בדו"ח בלי להעמיד את הנוסח החדש לביקורת כמתחייב. המקרה הזה הוליד את הא-מייל שבו הם כתבו "תמחקו את כול הא-מיילים" – כמו הגנב שעל ראשו בוער הכובע.

עוד הערה מהספר, מתייחסת לעדותו של ד"ר פיל ג'ונס בפני וועדת החקירה הפרלמנטרית:

Jones was asked how often scientists reviewing his papers for probity before publication had requested to see details of his raw data, methodology and computer codes. ‘they’ve never asked’, he said. The rigour of peer review came crashing down before our eyes. p. 217

תרגום: "ג'ונס נשאל באיזו תדירות ביקשו המדענים, שהעבירו ביקורת עמיתים למחקרים שלו לפני פרסום, לראות את הנתונים הגולמיים שלו, שיטות החישוב שלו, וקוד המחשב של חישוביו. ג'ונס ענה: לעולם לא ביקשו זאת. הערך המיוחס לתהליך ביקורת העמיתים התמוטט כליל אחרי הודאה זו."

לעומת הספר של פירס, החקירות של לורד אוקסבורג ושל אונ' פנסילבניה לא הצליחו למצוא שום פגמים בהתנהלות מדעני האקלים.

הגרדיאן מארגן סימפוזיון לדיון על הספר, פירס הציע שיזמינו את מקאינטייר אבל הגרדיאן טען שאין להם כסף לשלם עבור נסיעתו. מקאינטייר החליט לנסוע על חשבונו, וקוראיו קפצו ותרמו לו את הכסף הדרוש. יהיה מעניין לראות אם הגרדיאן אכן יזמין אותו להיות בפאנל של הסימפוזיון. מקאינטייר מתכוון בכול מקרה להיות נוכח באולם, ובטח יהיו לו שאלות.

קראו את הקטע באתר של מקאינטייר, ואת כול הקומנטס שלו, זה קטע מאלף ומרגש.

יעקב