הקרנה לחיטוי מזון

קיים תהליך של חיטוי מזון באמצעות קרינה מייננת (דוגמת קרני X ). התהליך לא חדש, הוא נמצא בשימוש נרחב לפחות מאז 1990 . אחוז ניכר ממוצרי הבשר התעשייתיים (המבורגרים, עוף) עוברים הקרנה. ההמבורגרים מהווים 50% מכמות בשר הבקר שנצרך בארה"ב. ההקרנה משמידה בקטריות מזיקות דוגמת הא-קולי או סלמונלה. גם פירות טרופיים המובאים לארה"ב מחויבים לעבור הקרנה לצורך חיטוי והשמדת מזיקים. כול המוצרים שעברו הקרנה מסומנים, לפי חוקי ארה"ב בתוויות בולטות, כדי שמתנגדי ההקרנות יוכלו להמנע ממוצרים אלה.

Radura symbol used for irradiated food in the United States

.תוצאת לוואי של ההקרנה היא הארכת חיי המדף של הפירות, כי חלק מהמזיקים שגורמים לקילקול הפרי מושמד

כמובן שהארגונים הירוקים, שבמהותם הם ארגונים אנטי טכנולוגיים, מזועזעים מתהליך זה, ומתנגדים בתוקף להקרנות.

מסתבר שהמגפה של זיהום הא-קולי שפרצה בגרמניה ניתן היה למנוע אותה לו עברו הירקות חיטוי בהקרנה. אבל הירקות היו אורגניים – הס מלהזכיר הקרנה ואורגני בנשימה אחת.  

יעקב

המכונית החשמלית לא כול כך ירוקה

המכוניות החשמליות אינן כה ירוקות כמו שחשבנו, מגלה מחקר שמתפרסם בבריטניה.  המחקר מחשב את כול הפליטות לאורך חיי המכונית כולל הפליטות שנוצרות בתהליך הפקת החשמל, וגם את הפליטות של תהליך ייצור הבטריות ומיחזורן. לפי המחקר המכונית חייבת לנסוע כ 129 אלף מייל עד שמאזן הפליטות משתווה למכניות בנזין, ורק אחרי 160 אלף מייל  מתחיל החסכון להיות מורגש. רוב המכוניות לא מגיעות לגיל מופלג כזה.

הבעיה עם המכונית החשמלית היא ייצור הבטריה. במכוניות חדשות הבטריה היא ליטיום-יון. בטריה אחת של מכונית חשמלית מכילה משהו כמו 3000 תאים של בטריות  בסדר גודל של סללה של מחשב נייד. 3000 עד 6000 (תלוי בדגם) סוללות של נייד במכונית אחת! הפקת הליטיום היא תהליך מסובך ועתיר אנרגיה, החל מכרייתו במכרות, דרך הפקת החומר (וגם יסודות נדירים אחרים הדרושים), וכלה בתהליך הייצור של הבטריה ואח"כ המיחזור שלה. יש גם להניח שכול מכונית תצטרך להחליף בטריות לפחות פעם בחיים שלה, כלומר כול מכונית צורכת שני סטים של בטריות. הליטיום הוא יסוד די נדיר, שעלול לאזול עד שנת 2050 אם יתחילו להשתמש בו בהיקף נרחב.

הרבה אנשים מאמינים שהעתיד שייך למכונית החשמלית. זה אופנתי לחשוב ככה. ממשלות בעולם נותנות סובסידיות גדולות לרוכשי המכונית החשמלית, כדי לעודד את הפצתה. אבל אופנות חשיבה משתנות, ומה שזקוק לסובסידיות בדרך כלל נכשל. אני אינני מוכן לחתום על הנבואה הזו. המכונית החשמלית אינה מעשית כרגע, וכדי שתהפוך למעשית וכדאית חייבות להתרחש כמה פריצות דרך טכנולוגיות. השאלה אם, ומתי, יומצאו ההמצאות החדשות בתחום זה היא שאלה שאין לה תשובה. דווקא הטכנולוגיה נוהגת להפתיע, ופתרונות צצים בכיוונים שאיש לא חושב עליהם. משום כך אני נוטה להאמין שאם כולם מנבאים דבר אחד, קרוב לוודאי שמה שיתרחש יהיה דבר אחר.

התמונה של היגואר החשמלית, מתערוכת לוס אנג'לס, 2010 היא תמונה יפה, בלי קשר לשאלה של עתיד המכונית החשמלית.

יעקב

גונדרסון על לקחי פוקושימה

ארנולד גונדרסן הוא מבקר חריף של תחנות כוח גרעיניות, לא מהיום, והוא מצביע על בעיות וסיכונים, וגם על כשלים ברגולציה הבטיחותית של הכורים.

הוא מסכם כמה מלקחי פוקושימה בנאום זה, באתר שלו (וידיאו + טקסט).

ראשית הוא טוען שכור מס 1 ומס 4 בפוקושימה נפגעו ברעידת האדמה עצמה, ולא רק מהצונאמי שלאחריה, והוא טוען שהרבה תחנות כוח גרעיניות בעולם פגיעות באותה צורה לרעשי אדמה חזקים. התכנונים ההנדסיים שאמורים היו להבטיח חסינות מפני פגיעה של רעידת אדמה לא הוכיחו עצמם.

אני אינני יודע על סמך מה טוען גונדרסן טענה זו, ואינני בטוח שהיא נכונה, אבל זה אפשרי.

בעיה שנייה היא הצונאמי. ברור שההגנה בגובה של 7 מטר שהייתה קיימת בפוקושימה לא הייתה מספיקה, ודרושה הייתה הגנה בגובה 15 מ'. מאידך – אומרים שהצונאמי האחרון היה משהו שקורה פעם ב 1000 שנה. בכול אופן גונדרסון טוען שתחנות כוח בארה"ב הבנויות על חופי האוקיינוסים אינן מוגנות מספיק מפני צונאמי.

עוד טוען גונדרסן שיש בעיה עם מיקום מספר כורים גרעיניים באותו אתר. תאונה באחד מהם פוגעת גם באחרים ומונעת פעולות מניע והצלה נחוצות. זה קרה בפוקושימה ונראה לי שהטענה נכונה. ההצטופפות של כורים אחדים בכול אתר נובעת מהתנגדות הציבור (והירוקים) להקצאת אתרים חדשים לכורים. כך למשל מתכננים באנגליה להקים עוד 10 כורים באתרים של כורים קיימים, כי הם זקוקים לחשמל בדחיפות, ואישור אתר חדש הוא תהליך שנמשך אינסוף זמן, ולא ברור אם אפשרי בכלל.

טענה נוספת היא שהביטוח שהתחנות משלמות לכיסוי נזקים של תאונה רחוק מלהספיק. הם מכינים קרן של 10 מיליארד דולר, אך הנזק של פוקושימה עלול להיות 200 מיליארד דולר (דברי גונדרסן), והוא נופל על משלמי המיסים.

לגונדרסן עוד הרבה טענות נגד תחנות הכוח הגרעיניות, והוא נוטה להגזמות. התרחישים הקיצוניים מאד כמו רעידת אדמה גדולה ממש, וצונאמי גדול ממש הם נדירים ביותר. ברור שאסונות טבע למיניהם הם אפשריים. רעידת האדמה והצונאמי ביפאן גבו 25,000 קורבנות (בלי קשר לתקלה בתחנות הכוח בפוקושימה, שעדיין לא גרמה אבידות בנפש). בסך הכול – רקורד הבטיחות של תחנות הכוח הגרעיניות שכבר פועלות כ 40 שנה הוא מצוין. אני מביא את טענות גונדרסן כמשקל נגד להשקפה של מצדדי התחנות הגרעיניות ושל דוברי התחנה בפוקושימה. אני מתרשם שגונדרסן הוא איש מקצוע שיודע מה הוא מדבר, ויחד עם זאת, הוא גם אקטיביסט אנטי גרעיני, הנוטה להגזמות.

אני, אישית, ובאופן חובבני (בלי ידע עמוק), חושב שיש הרבה מה לשפר בכורים גרעיניים, ואולי לא צריך לרוץ להקים כורים חדשים בטכנולוגיה הקיימת, אלא לפתח טכנולוגיה חדשה, יותר בטיחותית. אבל איני חושב שצריך לזנוח כליל את הרעיון של הגרעין כמקור אנרגיה.

יעקב

מה קורה בפוקושימה ? המשך.

יש פרשנים שאינם מקבלים את הגירסה הרשמית על מה שקורה בפוקושימה. למשל, ארני גונדרסן, מהנדס גרעין מארה"ב בעל ניסיון בניהול תחנות כוח גרעיניות, כרגע יועץ לענייני אנרגיה גרעינית. השקפתו פסימית, לדעתו המצב גרוע מאשר מודיעים. הוא טוען שהדלק הגרעיני שהותך פרץ דרך התחתית של מיכל הלחץ מפלדה של ליבת הכור, ונמצא כעת על רצפת מבנה המעטפת, מבטון. לדעתו גוש הדלק המותך פולט יותר חום מאשר דלק בתהליך כיבוי כלומר יותר מאשר שאריות חום (residual heat). כלומר – הוא טוען – שמדי פעם מתרחשת ריאקציית שרשרת גרעינית, לזמן קצר, בתוך גוש הדלק המותך. הדבר אמור לגבי שלושת הכורים, 1, 2, ו3, ושקשה לקרר את הגוש כי אין גישה אל הפנים שלו.

לדעתי זו ספקולציה או ניחוש, לא ממש ידע, אבל ידע של ממש לא קיים (גם לא אצל מפעילי הכור), כי אין גישה לכור בשל הקרינה הגבוהה שבו. מה שגונדרסן אומר אפשרי.

לא ברור כיצד, ומתי יצליחו להביא את הכורים לסגירה קרה. התכנית, והתחזית של טפקו, שהדבר יושג עד ינואר הם אופטימיים.

בכור מס' 4 – הבעיה היא הבריכה המכילה כמות גדולה של מוטות דלק משומשים. בריכה זו גלויה לאוויר, בחלק העליון של מבנה הכור. מוטות אלה חייבים להיות מכוסים כול העת במים. הסכנה כאן היא רעשי משנה. באינדונזיה, למשל, היה רעש אדמה משני בעוצמה 8.6 בסולם ריכטר שלושה חודשים אחרי הרעש ההרסני של 9.5, בחג המולד של שנת 2004. רעש משנה בעוצמה כזו בפוקושימה עלול למוטט את בריכת הקירור של מס' 4 ולפזר את המוטות תוך חשיפתם, ואז האסון יהיה גדול. גם למבנים של הכורים 1, 2 ו3 יכול להיגרם נזק נוסף אם יתרחש רעש משנה כזה.

בנוסף מדגיש גונדרסון את הבעיה עם כמויות מים אדירות, בעלי רדיואקטיביות גבוהה המצטברים בכורים ועלולים לדלוף לאוקיינוס. בעיה קשה אחרת היא הקרינה הגבוהה שבתוך הכורים הפגועים המקשה מאד על העבודה של התקנת מערכת קירור קבועה במעגל סגור.

לדעתי – גונדרסן מדגיש את כול הדברים הגרועים ביותר שעלולים לקרות, ולא דווקא מה שצפוי לקרות. דעתו היא ספקולציה, אבל ספקולציה סבירה, כלומר אי אפשר לטעון בבטחון שמה שהוא אומר לא יכול לקרות.

בכול אופן – המצב בפוקושימה לגמרה לא פשוט, ולא קרוב בכלל ל"פתרון" או למצב יציב ובלתי מסוכן. הסכנה נמשכת.

יעקב

הגז ירוק יותר

זהו שם של מאמר בניו יורק טיימס המסביר את הבעיות החמורות של ביזבוז קרקע ומשאבים שנובעות מ"אנרגיה מתחדשת". בהרבה מדינות (29 ממדינות ארה"ב) יש מנדטים – או חוקים – המחייבים את חברות החשמל להפיק אחוז כלשהו מהחשמל ממקורות מתחדשים. במקרה של קליפורניה החוק אומר 30% חשמל ירוק עד 2020. אלצנו הייתה החלטה (לא חוק) המדברת על 10%. כמובן שזו טיפשות אדירה למלא את ספר החוקים במשאלות לב מנותקות מהמציאות. אבל – מעבר לזה, אומר המאמר, זה פוגע בסביבה.

למשל – הפרוייקט הסולארי אייבנפה במדבר מוג'בה בקליפורניה שהקמתו עומדת להתחיל, יתפרש על פני 14,400 דונאם ויספק 370 מגאווט חשמל (רק כאשר השמש זורחת). כדי לספק 30% מהחשמל של קליפורניה, מחציתם – מהשמש, ידרשו לפחות 23 פרוייקטים כאלה, שיתפרשו על פני 129 מייל מרובע, יותר מאשר פי 5 משטחה של מנהטן. במדבריות קליפורניה יש שטח פנוי, אבל גם שם אנו רוצים לשמור על הטבע ואיננו רוצים לרצף את כול המדבר בפאנלים ודרכים. במקומות אחרים לא תמצא שטחים פנויים בסדרי גודל כאלה. השטח הנדרש עבור תחנות רוח כדי להשלים את המכסה ה"מתחדשת" הוא פי 14 יותר גדול – כ70 פעם שטחה של מנהטן. חוץ מזה – כול אחת מאלפי הטורבינות, עם המגדל שלה דורשת 200 טון פלדה – כדי להפיק כמויות כאלה של פלדה צריך להפעיל מכרות ברזל, ופחם ומפעלי התכה – וכול זה מבזבז אנרגיה ומזהם. בנוסף לזה דרושים קווי ממסר לחשמל – עוד עמודים לאורך אלפי קילומטרים, ופריצת דרכים בשמורות טבע.

אירגונים לשמירת הטבע מתנגדים לתופעה זו של פרישת מתקנים תעשייתיים על פני שטחים נרחבים. האירגון Nature Conservancy מצא לזה שם: energy sprawl – התפשטות מתקני אנרגיה לכיסוי שטחי טבע. אצלנו התנגדו הירוקים בזמנו להקצאה זמנית של 5 דונם לצורך חיפושי נפט במדבר יהודה, וטענו שזה פוגע "במרקם העדין של הטבע במדבר". מעניין איך לדעתם משפיע פיזור של אלפים רבים של דונאמים של מתקנים סולאריים תעשייתיים על "המרקם העדין"...

הכלכלן א.פ. שומאכר טבע לפני 40 שנה את הביטוי small is beautiful – קטן הוא יפה. המתקנים הסולאריים והרוחניים הם גדולים מאד ומכוערים מאד, ההיפך מאידיאל השימור.

מה שכותב המאמר שכח לציין הוא שהמקורות האלה מפיקים חשמל רק לפעמים, כאשר השמש זורחת והרוח נושבת. בקיצור – הם אינם מפיקים חשמל ממש, ולא ניתן לסמוך עליהם. החוקים האלה (מכסות מתחדשות) הם טירוף מוחלט. שורפים כסף, משחיתים את הטבע, מזהמים, ומפיקים מהם אפס תועלת.

יעקב

היתוך- meltdown- בפוקושימה.

אורי ירון מפנה את תשומת ליבנו לדיווחים על היתוך - meltdown – של מוטות הדלק בשלושת הכורים הפגועים בפוקושימה, שהתרחש כנראה תוך שעות מהצונאמי של 11 במרס 2011 . כעת מתברר שאכן מוטות הדלק ומוטות הבלימה שהוכנסו ביניהם, נותרו גלויים, דהיינו בלתי מכוסים במים, ולכן הותכו והחומר שקע לבריכת המים שבריצפת מעטפת הכור.

המצב בפוקושימה אכן יותר חמור מאשר חשבו בתחילה, ואנו דיווחנו על כך. בכול זאת יש משהו חמור שלא התרחש שם - criticality - פירושו הצטברות מספיק דלק גרעיני כדי להגיע למסה קריטית, ולהמשך הריאקציה הגרעינית בצורה בלתי מבוקרת

אילו התרחש הדבר היו נוצרות טמפרטורות של אלפי מעלות בכור, שהיו גורמות להמסת המעטפת החיצונית. זה לא קרה. הטמפרטורות בכורים הפגועים הן כ 120-130 מעלות צלסיוס, והקירור באמצעות הזרמת המים מצליח למנוע עלייה של הטמפרטורות, דבר שמלמד שיש התפרקות של שאריות חומרים גרעיניים residual heath אבל אין ריאקציה גרעינית מתמשכת.

המעטפת החיצונית דולפת אך לא נפרצה לגמרה. אין פליטה חופשית של קרינה לאטמוספירה, הסכנה העיקרית כעת היא זרימת מי קירור מזוהמים לים.

תהליך הזרמת מי הקירור נמשך, עד לדעיכה הסופית "cold closedown", ויכול לקחת עוד כמה חודשים. כרגע לא נראה שיש המשך פליטה של חומרים רדיואקטיביים לסביבה, חוץ מאולי, מים שעלולים להישפך לים.

עד עתה פונו כ 80 אלף תושבים מבתיהם, ברדיוס 20 ק"מ מהכור, לא נראה שיהיו עוד פינויים בקנה מידה גדול, מצד שני, כנראה הפינוי של ה 80 אלף הוא להרבה זמן, ולא זמני, עד שיתברר המצב.

דרך אגב – היתוך –meltdown -  התרחש גם בתאונה באי שלושת המיילים בארה"ב. גם שם ניתך הדלק אך נבלם בתוך המעטפת, ולא פרץ החוצה. התאונה ההיא נגרמה ללא אבידות וללא פינויים ארוכים. בפוקושימה המצב יותר חמור מפני שהמעטפת אינה שלמה לגמרה, היא דולפת. למרות הגילויים החדשים על מה שהתרחש בחודש מרץ, נראה שהבעיה הולכת ודועכת, ולא הולכת ומחמירה.

יעקב  

הוויכוח על האנרגיה הגרעינית – אידאולוגי.

בפאריס תיערך פגישה של כמה שרים מהאיחוד האירופי בשאלה איך להגביר את הבטיחות של תחנות הכוח הגרעיניות בעקבות לקחי פוקושימה. הפגישה חשובה מפני שאירופה מיושבת בצפיפות, ותחנות גרעיניות בארץ אחת אינן מרוחקות מארץ אחרת. כך למשל יש תחנת כוח גרעינית בצרפת המרוחקת 40 ק"מ מגבול שוויץ. אם תהיה בה תקלה ייפגעו גם השוויצרים.

שוויץ וגרמניה הודיעו לאחרונה על סגירה הדרגתית של כול תחנות הכוח הגרעיניות שלהם. מאידך – צרפת מפעילה 58 תחנות כוח גרעיניות, ובונה תחנות נוספות. צרפת החליטה מזמן (ומקיימת) שהגרעין הוא מרכיב עיקרי באספקת האנרגיה שלה, ואינה חושבת אפילו לרגע לוותר עליו.

הנושא של הפגישה היה אמור להיות "הגברת הבטיחות" של הכורים, אבל השרה הגרמניה, ממשרד איכות הסביבה, מדברת בטון אחר. לא מעניינת אותה הבטיחות, היא רוצה סגירת כורים, כמו בגרמניה, והנימוק הוא אידאולוגי: "חשוב מאד לסגור את התחנות הגרעיניות ולהתקדם במהירות באנרגיה 'מתחדשת'."

היא מאמינה, כמו מרבית הירוקים, בפנטזיות, בחלומות מעולם אחר, של אנרגיה מתחדשת, שלא קיימת כעת. היא רוצה להאיץ את סגירת התחנות הגרעיניות, כדי שיווצר מחסור חמור בחשמל, ואנשים יישבו בחושך, ואז, לדעתה, הדבר ידרבן פיתוח אנרגיה ירוקה, בלית ברירה. הרעיון הזה הוא כמו הרעיון של העגלון שנתן לסוס שלו לאכול כול פעם פחות קש, כדי שהסוס יתרגל לחיות עם פחות, ואולי ימצא מזון חליפי. האפשרות שהסוס הולך למות לא עלתה בדעתו.

צרפת, בינתיים, מייצאת 18% מהחשמל שהיא מייצרת לארצות שכנות שבנו אנרגיה ירוקה, במקום לבנות תחנות כוח. אנגליה, גרמניה ואיטליה קונות כמויות גדולות של חשמל מצרפת, דבר שדוחה לעת עתה את המצב של ישיבה בחושך. צרפת מצאה ענף כלכלי שמניב הכנסות נאות – חשמל, המופק מאנרגיה גרעינית.

יש בהחלט מה לעשות בנושא הפקת הלקחים מפוקושימה והגברת הבטיחות. כמו בכול נושא, האבולוציה מתרחשת על ידי למידה מהנסיון, והתקדמות מתמדת. בייחוד חשוב להתקדם בפיתוח סוגים חדשים של תחנות כוח גרעיניות. מדברים על שני סוגים – כורי טוריום, וכורים שנקראים "מצע חלוקי נחל" (pebble bed)– שני הסוגים אמורים להיות חסינים מפני התפוצצות בלתי מבוקרת, אך הם נמצאים עדיין בשלבי מחקר. המחקר הזה הופסק בארה"ב בשנות ה 1980, בעת שהפסיקו לבנות תחנות גרעיניות. כעת המחקר הזה החל מחדש בהודו וסין. אולם הירוקים, בגישתם האנטי טכנולוגית, לא רוצים מחקר גרעיני. הם רוצים לבטל את הנושא, לשכוח ממנו, ולחזור לימים הטובים של העבר כאשר שסודות הגרעין עדיין לא היו ידועים. אלו ריאקציונרים אמיתיים. ואנו לא מדברים על קבוצות שוליים אקטיביסטיות (כמו גרין-פיס), אנו מדברים על ממשלת גרמניה.

יעקב

אנרגיה גרעינית בשוויץ – הסוף.

שבוע לפני ההחלטה על הפסקת השימוש באנרגיה גרעינית בגרמניה, התקבלה החלטה דומה על ידי ממשלת שוויץ.

לשוויץ יש 5 כורים גרעיניים ב 4 אתרים. הם מפיקים כ 40% מהחשמל של שוויץ, 55% מהחשמל מופק מאנרגיה הידרו – מפלי מים, שבהם התברכה שוויץ. רק כ 5% מתחנות כוח רגילות, פחמיות.

לפני התקלה בפוקושימה הוגשו 3 בקשות חדשות להקמת תחנות כוח גרעיניות נוספות, בשנת 2008. ממשלת שוויץ החליטה השנה, אחרי פוקושימה, להקפיא את תהליכי הרישוי. עכשיו היא החליטה לא לחדש את הרישיונות של התחנות הקיימות, ולסגור אותן כאשר יגיעו לגיל 40 וכמה שנה ויפוג תוקף הרישיון המקורי.

ההחלטה התקבלה בממשלת שוויץ, בה יש 7 שרים, 4 נשים ו 3 גברים. 4 הנשים הצביעו בעד הסגירה, 3 הגברים נגד. ההחלטה עדיין זקוקה לאישור הפרלמנט וכנראה תעמוד למבחן של משאל עם. בשוויץ נוהגים לקיים משאלי עם בכול נושא, מקטן ועד גדול. כבר היו  6 משאלי עם, במרוצת השנים, על נושא האנרגיה הגרעינית. מתנגדי הגרעין העלו פעם אחרי פעם הצעות לסגירת התחנות, ופעם אחרי פעם הן נדחו, ברוב של 55-45% או 65-35% .

הסגירה של התחנה האחרונה אמורה להתרחש בשנת 2033, עד אז יזרמו עוד הרבה מים בריין.

יעקב

קיוטו – הונאה עצמית.

הסכם קיוטו, שהתקבל בקול תרועה גדולה בוועידת האקלים בקיוטו (יפאן) בהשתתפות עשרות אלפי נציגים מ 197 מדינות, לא היה מלכתחילה אלא הונאה עצמית גדולה אחת. ההסכם היה מבוסס על רעיון היעדים – הרעיון שאם מציבים יעדים, מצליחים להשיג אותם – בלי להתייחס לשאלות מעשיות וטכניות – כיצד בדיוק ניתן לבצע את הנדרש בפועל.

ההסכם חייב את המדינות המפותחות (ורק אותן) להוריד את פליטות הפד"ח שלהם בכ 5.2% עד שנת 2012, מתחת לרמה שהיו ב 1990. למה נבחרה שנת 1990 כשנת בסיס? הנה הונאה ראשונה: בגלל שאחרי 1990 (ולפני 1997) נסגרו בתי חרושת מזהמים רבים בארצות הקומוניסטיות לשעבר, בגלל שהיו בלתי כלכליים. כלומר אחוז ההפחתה שהתחייבו עליו כלל הפחתה שכבר הייתה מסיבות בלתי קשורות. 

המדינות המתפתחות (סין, הודו, ברזיל) סירבו להתחייב לשום דבר, ולא התחייבו. מדינות אירופה, קנדה ואוסטרליה אשררו את הסכם קיוטו והתאמצו באמת ובתמים לקיים אותו. (ארה"ב לא אשררה). מדינות אירופה הוציאו הון עתק על תחנות רוח וקולטי שמש, וגם התחייבו ל 20 שנה – כלומר – הוצאותיהן הגדולות תימשכנה. האם הייתה הפחתה בפליטות ? לא ממש. הן טוענות שהייתה הפחתה כלשהי, אבל ההפחתה היא יותר טריקים חשבוניים מאשר הפחתה של ממש. הטריק הגדול ביותר הוא כמובן, חישוב הפליטות שנחסכו כתוצאה מסגירת המפעלים במזרח אירופה.

מחקר שמתפרסם כעת שופך אור על הטריק הגדול מכולם: הטריק של ייצוא בתי החרושת (ופליטות) לסין. באירופה (ובארה"ב) סגרו הרבה בתי חרושת, בייחוד של תעשייה כבדה, והעבירו את הייצור לסין וארצות אחרות במזרח הרחוק. הדבר נעשה מסיבות כלכליות, לא בגלל הפליטות, אבל מאחר ואת הפליטות סופרים לפי השטח הגיאוגרפי של המדינה – יצא שמדינות אירופה הפחיתו פליטות, על ידי זה שהעבירו אותן לסין. זו כמובן הונאה עצמית, לכדור הארץ זה לא משנה אם הפליטות באירופה או בסין.

המחקר מחשב את הפליטות על פי המוצרים שנצרכו, ולא רק לפי הפליטות בטריטוריה של המדינה. לפי חישוב זה – אף מדינה לא הפחיתה את הפליטות, אדרבא, כולן הגדילו אותן במידה ניכרת. כול ההוצאה של ממשלות אירופה על "אנרגיה ירוקה" לא הועילו בכלום. הפליטות של הארצות המפותחות גדלו ב 7% מעל לרמת 1990, ואם מורידים את ירידת הפליטות של רוסיה ואוקראינה (בגלל נפילת הקומוניזם) – אז עליית הפליטות של הארצות המפותחות היא 12%.

כול בן אדם שפוי, עם מינימום של הבנה בתהליכים תעשייתיים והנדסיים, יכול היה לספר לבאי וועידת קיוטו ששאיפותיהם הן בלתי מעשיות ובלתי ניתנות להגשמה. אבל הירוקים לא אוהבים שיגידו להם מה אפשר ומה אי אפשר. הם אוהבים לחלום.

יעקב

הפסקות חשמל בקיץ.

הפסקות חשמל כבר כאן, איתנו. לעת עתה בסין, דרום אפריקה ויפאן. בארצות אלו צפויות הפסקות חשמל הקיץ, החמורות ביותר זה 7 שנים.

ה OECD ניבאו הגברת הפעילות הכלכלית בעולם בשנה זו ובשנה הבאה. יש שמטילים ספק בתחזית זו. אחת הסיבות לספק היא הפסקות החשמל הצפויות. הפסקות אלה עלולות לגרום להפסקות בפעולות של מפעלים גדולים הצורכים הרבה חשמל, כמו למשל – בתי התכה לאלומיניום או ניקל בסין. כך עלול להיווצר מחסור בחומרי גלם חיוניים שיפגע גם בייצור של מוצרים אחרים. ייתכן שמפעלים יותר קטנים יפעילו דיזל-גנראטורים פרטיים כדי להמשיך ולייצר.

ברוכים הבאים לעולם החדש, עולם הצנע והמחסור בחשמל. הצנע והמחסור ילכו ויחריפו, בגלל מלחמתם של הירוקים נגד האנרגיה, ונגד התיעוש, ובגלל ההצלחות התעמולה הירוקה.

ואצלנו? אינני יודע. צריך להתפלל לקיץ קריר (כמו שהיה האביב), ולניסים, כלומר שלא יהיו קלקולים בלתי צפויים בתחנות הכוח.

יעקב