יפן – תחנות כוח גרעיניות נפסלו.

דיווחנו שביפן ניתן אישור לאחרונה לפתיחה מחדש של שתי תחנות כוח גרעיניות. האישור ניתן על ידי וועדה חדשה לאנרגיה אטומית – הגוף הממשלתי המפקח על תחנות הכוח הגרעיניות. האישור ניתן לאחר שהתחנות שופצו, ועמדו בדרישות בטיחות חדשות. עוד דיווחנו שביפן מקווים לפתוח בהדרגה 10-12 מ כ 50 תחנות כוח גרעיניות שנסגרו אחרי התאונה בפוקושימה.

אולם, ביפן יש התנגדות ציבורית חזקה להפעלה של תחנות כוח גרעיניות. מתנגדי התחנות עתרו לבג"ץ היפני (לבתי המשפט) ושופט הוציא פסק דין המבטל את האישור לפתיחת שתי התחנות בטענה שאפילו תנאי הבטיחות החדשים שבהם עומדות שתי תחנות אלה לא מספיקים.

בקיצור – שום דבר לא מספיק – לא רוצים גרעין, ודי. עכשיו ספק גדול אם יפתחו אי פעם את תחנות הכוח הגרעיניות הסגורות. פירושו, כמובן, יותר תחנות כוח פחמיות.

יעקב

43 תחנות כוח פחמיות חדשות ביפן.

ליפן יש 43 תחנות כוח פחמיות חדשות בשלבי תכנון או הקמה. חלק מהתחנות האלה מיועדות להחליף תחנות כוח ישנות לעבדו על נפט או פחם, אבל הרוב מיועדות לתת מענה לביקוש החשמל של יפן, נוכח סגירת תחנות הכוח הגרעיניות.   הדבר מתברר תוך הצגה של תכנית ממשלתית חדשה לאספקת אנרגיה ביפן.

עם סגירת כ 50 התחנות כוח גרעיניות, עקב התאונה בפוקושימה נוצר "חור" גדול בהספקת החשמל ביפן. ה"חור" נסגר בחיפזון, בעיקר על ידי הפעלה מחדש של תחנות כוח ישנות שעבדו על פחם ונפט. אבל יש צורך להבטיח אספקת חשמל סדירה, לאורך זמן, ולהחליף את התחנות הישנות. לכן – השטף הגדול של תחנות פחם חדשות המתוכננות.

בנושא הגרעין: מתכננים להפעיל מחדש 4 מתחנות הכוח הגרעיניות במרוצת שנה זו. זאת, לאחר שהייתה תקינה חדשה, המשפרת את הבטיחות, ונעשו שיפוצים נרחבים בתחנות הגרעיניות. האם זה יקרה באמת? נחיה ונראה. מעריכים שאולי 10-12 מ 50 תחנות הכוח הגרעיניות שפעלו לפני 2011 יופעלו מחדש במרוצת השנים הקרובות, אבל בכול מקרה, התחנות יגיעו לגיל בלייה עד 2040, ולא יוכלו לפעול מעבר לכך.

לפני פוקושימה, מנע משרד הסביבה בממשלת יפן הקמה של תחנות כוח פחמיות חדשות כדי לעמוד ביעדי הסכם קיוטו להפחתת הפליטות. אולם כעת, הם מבינים שלשבת בחושך, ללא חשמל, לא בא בחשבון, ולכן – אין ברירה אלא להקים תחנות כוח פחמיות שיבטיחו אספקת חשמל סדירה לאורך זמן. הפחם הוא גם הדלק הזול ביותר. התחנות החדשות תהינה, כמובן, בעלות טכנולוגיה חדשה, יעילה יותר (פחות פליטות פד"ח) וגם בעלות מתקני סינון מודרניים שמקטינים ביותר מ 90% את פליטת המזהמים לאוויר.

מיותר לציין שהתחנות החדשות יגדילו את פליטות הפד"ח של יפן בלפחות 10%. והתחנות תהינה פעילות לפחות 40 שנה, כלומר הרבה מעבר לשנת 2050. יפן אימצה, בזמנו, את ה"יעדים" היפים של הקטנת הפליטות ב 80% עד 2050. אז אימצה. להגשים זאת זה, כמובן, בלתי אפשרי. היעדים הם סתם דיבורי סרק, ותמיד היו.

יעקב

מאגרי נפט חדשים בבריטניה

נפט בכמויות גדולות התגלה בדרום אנגליה, בחבל סוסקס. הקידוח הניסיוני נעשה כ ק"מ וחצי מדרום לשדה התעופה בגייטוויק, מדרום ללונדון, והנפט התגלה בעומק כ 1000 מ'.

הכמות הפוטנציאלית היא מאה מיליארד חביות, כמות אדירה, אך יש שמזהירים שרק חלק קטן מהכמות הזאת ניתן יהיה להפיק בפועל. אבל, גם אם נניח שרק 15 מיליארד חביות יופקו, שווי הנפט, לפי המחירים הנמוכים של היום, עשוי להגיע ל 500 מיליארד דולר. השדה הזה עשוי לספק כ 1/3 מהצריכה של בריטניה, בעתיד. התוצאות מבוססות על בדיקות מעבדה של דגימות שנלקחו בקידוח נסיוני. הלשב הבא יהיה קידוח הפקה נסיוני, ורק קידוח זה יוכל לאשר סופית את כושר ההפקה של המרבץ.

בריטניה צורכת כמיליון וחצי חביות נפט גולמי ליום, כמחצית מזה מהפקה עצמית (מהים הצפוני) והשאר מיובא.

יעקב

הבצורת בקליפורניה – בעיה כלכלית, לא אקלימית

הבצורת בקליפורניה, "הגרועה בהיסטוריה", נמשכת, כמובן, ואתה כתבות הקינה וההפחדה היומיות על גורלנו המר הצפוי בעתיד בגלל ההתחממות הגלובאלית הנוראית. למשל: כה כותב העיתונאי אדוארדו פורטר בניו יורק טיימס  - ציטוט של מדען אקלימי:

“Climate change will steadily and fundamentally lower the baseline for water availability in the West" 

תרגום: שינוי האקלים יקטין בצורה יסודית את כמות המים הזמינה במערב ארה"ב.

כולם אוהבים נבואות זעם והרס אופנתיות על הגורל הרע והמר בעתיד, בגלל חטאי האקלים שלנו. כרגיל, בכול הנבואות האלה – הכול קשקוש. איננו יודעים מה יהיה בעתיד. העובדות, עכשיו, הן פשוטות – והבעיה האקלימית (בהקשר למים) פשוט לא קיימת. אם יש בעיה בכלל (ואין) הבעיה היא כלכלית – בזבוז מים בארץ מדברית, הנובע  מזה שהממשלה מסבסדת את המים.

כמה נתונים לדוגמה: בלי קשר לבצורת - ממוצע המשקעים הרב שנתי, במישור החוף בקליפורניה, בו מתגוררים כמעט 40 מיליון בעלי ווילות ובריכות שחייה, הוא 50 מ"מ לשנה (כמו באילת בערך – קצת יותר מאילת, פי שלוש פחות מאשר בבאר שבע).

80% מהמים בקליפורניה משמשים בחקלאות. ברגע שאמרת את זה אמרת הכול. אם יצרכו 10% פחות מים בחקלאות, תיעלם בעיית המחסור במים. אפילו לא הכרחי להקטין את שטחי הגידול או התוצרת. אם ייעלו את השימוש במים בחקלאות תיעלם בעיית המים בלי להקטין את התוצרת.

קליפורניה מייצרת 20% ממוצרי החלב, כ 35% מהירקות וכ 60% מהפירות והאגוזים שצורכים בכול ארה"ב. בנוסף היא מייצאת כמויות אדירות של תוצרת (פירות, ירקות, אגוזים ויין) לארצות אסיה העשירות (יפן, קוריאה וטאיוואן). ולמרות הכול החקלאות מהווה רק כ 4%-2% מהתל"ג בקליפורניה (אחוז לא משמעותי), ורוב המועסקים בה הם מהגרים לטיניים בלתי חוקיים ועונתיים (כמו התאילנדים אצלנו). לא יקרה שום אסון בכלל, אם היפנים יקנו את האגוזים שלהם במקומות פחות מדבריים, או ארה"ב תגדל חלק מהפירות והירקות בשטחים העצומים, השופעים המים, במדינות אחרות, בארה"ב.

בטבלה שלמעלה רואים את כמויות המים האדירות שמשמשים לגידול אגוזים, שקדים ופיסטוקים לייצוא. הכמות היא גדולה בהרבה מכול המים שצורכים תושבי הערים הגדולות (סן פרנציסקו ולוס אנג'לס) ביחד.

אומר הכלכלן אלכס טברוק: "אנו מוצאים אלפי דולרים (כסף ממשלתי) כדי לגדל שקדים שערכם מאות דולרים. הדבר מטורף."

דוגמה נוספת: תושבי סן דייגו (בדרום קליפורניה) משתמשים בכ 600 ליטר מים ליום, בעוד תושבי סידני, באוסטרליה (בה שורר אקלים צחיח, דומה לסן דייגו) שופכים רק כחצי מהכמות הזאת – והם חיים לא פחות טוב... (אנחנו, בישראל, צורכים בממוצע 250 ליטר מים ביום – פחות מאשר בסידני). הסיבה היא התמחור הנמוך של המים (המסובסדים על ידי המדינה). תושבי סן דייגו משלמים תעריף של ½ סנט לגאלון (כ 5 ₪ לקוב). אצלנו, למשל, משלמים 8, 12 או 20 ₪ לקוב (לפי תעריפים שונים), ותושבי סן דייגו עשירים מאתנו. תמחור נכון של המים (בייחוד עבור החקלאים), המשקף את עלות אספקת המים, יפתור לחלוטין את בעיית מחסור המים של קליפורניה.

כמו כן יש מקום להתייעלות בשיטות ההשקיה. במקומות רבים עדיין משקים על ידי הצפת שטחים במים. מעבר לשיטות של טפטוף תקטין בהרבה את הבזבוז.

כמובן – כול חקלאי שמשתוקק לייצא שקדים ליפן ולהרוויח יפה, אם חסרים לו מים - יכול להקים מפעלי התפלת מים, ולהתפיל מים בכול כמות שהוא רוצה. אין מחסור במים באוקיינוס השקט. הבעיה היא שהתפלת מים עולה ביוקר, הרבה מעבר למה שהחקלאי יכול לשלם מהכנסתו מהשקדים. אז – אם לא כדאי – לא רציך – שלא יגדלו שקדים. החקלאי, כמובן, אוהב לקבל מים בחינם (או כמעט חינם) ממפעל האגירה וההובלה או ההתפלה הממשלתי (שאחרים משלמים עבורו).  זאת הבעיה בהקשר למים, לא שינויי האקלים.

אז, לבעיית מחסור המים בקליפורניה יש פתרונות פשוטים, וגם זולים: ייעול ההשקיה (טיפטוף), הקמת מפעלי מים נוספים (סכרים, מאגרים, תעלות הולכה וצנרת), תמחור כלכלי-ריאלי של המים, חלוקה ברורה יותר של זכויות מים בין הגרומים השונים, בזבוז פחות מים לצרכים אקולוגיים (בשביל הדגים). בעיית המים בקליפורניה היא כולה תוצאה של מדיניות שגויה, לא קשורה כלל לבצורת או לאקלים.

במקום לפתור את הבעיות הממשיות, המעשיות שקיימות (כמו בעיית המים) ושניתנות לפתרון בקלות – הולכים ומקוננים את מר גורלנו האקלימי, ומוציאים מיליארדים רבים של דולרים על תחנות רוח ותחנות סולאריות, שלא עובדות ולא פותרות שום בעיה (וזאת, אפילו מתוך הנחה שנבואות הזעם האקלימיות נכונות, הנחה מפוקפקת).

יעקב

קוסטה ריקה – מלכת האנרגיה הירוקה

"קוסטה ריקה הפיקה את כול החשמל ב 75 הימים האחרונים מאנרגיה ירוקה" אומרת כותרת גדולה ב"טיים".  נהדר! מי אמר שאי אפשר לחיות מאנרגיה ירוקה? עובדה – קוסטה ריקה! תחי קוסטה ריקה!

אז, איך קוסטה ריקה חוללה את הנס הזה? איך היא עשתה זאת ?

פשוט. קוסטה ריקה ארץ טרופית הררית. היא בנתה הרבה סכרים הידרו-אלקטריים שמספקים כבר כמעט שלושים שנה את מרבית החשמל שלה  ( כ 85%). הדבר כלל לא קשור להתחממות הגלובאלית ולמסע התעמולה של האנרגיה הירוקה, ול"יעדים" והסכמות בינלאומיות, ולאופנה האחרונה.

אנרגיה הידרו-אלקטרית (מים) היא אנרגיה ירוקה, טובה, אמינה, זולה ונקיה. קוסטה ריקה היא ארץ טרופית גשומה, שיש בה שפע של מים, וגם הררית – מתאימה לסכרים ולתחנות הידרו-אלקטריות. תכונה חיובית נוספת יש תחנות הידרו: ניתן להפעיל אותן ולהפסיק אותן באופן מידי – על ידי פתיחה או סגירה של מגופי המים. מבחינה זו הם משתלבים היטב עם טורבינות רוח שמפיקות חשמל בצורה תזזיתית. ההידרו יכול להתאים עצמו לגחמות הרוח. מאידך – סובל ההידרו ממחסור במים בעונות מסוימות, דבר המגביל את תפוקת החשמל שלו. הרוח מאפשרת לחסוך במים,  כך שהשילוב של רוח תזזיתית עם הידרו הוא שילוב מועיל. לא שיש לקוסטה ריקה הרבה טורבינות רוח – כ 150MW  בלבד – כמות זניחה.

ובנוסף – קוסטה ריקה ארץ קטנה, 4.5 מיליון תושבים, ענייה (תל"ג לנפש: 6000 דולר) וחסרת תעשייה כבדה – צריכת החשמל שלה קטנה (כושר הייצור הכולל – כ 2.8 GW, פי 4.5 פחות מישראל).

אז הכותרת של ה"טיים" היא חלק מהמסע של עידוד האנרגיה הירוקה באמצעות שקרים וחצאי אמיתות. אנרגיה הידרו (סכרים) היא טובה, נקייה, זולה ורצויה אבל אינה אפשרית אלא במקומות המתאימים מבחינה טופוגרפית ואקלימית, ומקומות אלה, ברובם, כבר נוצלו, בלי קשר להתחממות הגלובאלית. אין באנרגיה זו פוטנציאל לגידול, זה לא משהו שיוביל את מהפכת האנרגיה הנקייה המיוחלת.

ובנוסף, התפתחה תנועה בקרב חסידי שימור הטבע, המתריעה נגד הפגיעה של הסכרים בטבע, בזרימה החופשית של הנהרות ובדגים. ככה נהרסו, ב 20 השנים האחרונות, כ 1150 סכרים הידרו-אלקטריים מתוך כ 85 אלף שקיימים בארה"ב. מרבית הסכרים האלה היו ישנים, לא בשימוש, ואף מסוכנים, ככה שהריסתם הייתה הכרחית. אבל, התנועה האקולוגית הזאת מונעת, היום, כול בנייה של סכרים חדשים. זאת במסגרת הנוהג האחרון של התנועות הירוקות שמתנגדות לכול דבר, בייחוד לדברים שעובדים.

אז – תהיו מציאותיים – מקוסטה ריקה לא תבוא הישועה הירוקה.

יעקב

אחים הצילו עזרה.. עיירתנו במצולות תשקע

עיתון הארץ ממחזר עבור קוראיו במוסף גלריה של החג על פני השער ובכתבת שלושה עמודים את הכתבה שהופיע בגרסאות שונות בדיווחי ה-BBC ,  בוושינגטון פוסט  ובעיתונות האמריקאית בשנת 2013 אודות העיירה קיוואלינה שמהווה לדברי העיתון "מקרה מבחן עולמי"  לנזקי ההתחממות הגלובלית.

"בתוך עשור", כותבים ב"הארץ" אודות הכפר הקטן בו מתגוררים 400 תושבים, "הוא צפוי לטבוע בגלל התחממות גלובלית. 400 תושביו יהיו הפליטים הראשונים באמריקה שיקלעו למצב זה בשל שינויי אקלים".

הכתבה מלאה בתיאורים נוגעים ללב של סבל ופחדי התושבים מהצפות של כפרם וסיפורי צבע מסגנון "הזקן שמעולם לא ראה סערה כל כך קשה..." מי שמכיר את הנתונים וההיסטוריה של קיוואלינה יכול לגחך לעצמו למראה תאטרון האבסורד.

אם אלו הנזקים של שינויי האקלים הרי שאנו יכולים להירגע. וגם לקורא הישראלי יש מעט "נחמה" שכן "לצד אנשי הכפר וגופים ממשלתיים האמורים לחתור לפתרון הבעיה פועל פרויקט של אמנים בין־תחומיים, שאוצרים שני ישראלים - היזם החברתי ומתכנן הערים ניסן אלמוג והאמן אלון שוובה שחי בלונדון". 

מי שיביט על מפות גוגל יגלה כי הכפר שוכן על מחסום סחף חולי של הנהרות בקצה לגונה במקום שמלכתחילה לא ראוי ליישוב קבע, אבותיהם של תושבי הכפר הם נוודים (אינואיטים) שנדדו לתחומי אלסקה מאיים בים בארינג וחלקם התישבו ברצועות החוף בין השנים 1890-1910, עד שנת 1950 המשיכו חלקם בחיי נוודות. כל סיפור ההקמה של הכפר נבע מטימטום בירוקרטי של הממשל באלסקה, ששאף לרכז את אוכלוסיית הנוודים במקרה זה אולצו התושבים להתיישב במקום שלא סביר היה שייושב על ידי נוודים מלכתחילה בשנת 1905. וכך מסופר בכתבה: " יום אחד בשעת צהריים, כשאנשי הכפר ניסו לצוד כלבי ים, אוניות ממשלתיות הגיעו ליבשה עם חומרים לבניית בית ספר. לאחר שהוא נבנה אנשים מהאזור התחילו לעבור לקיוואלינה. נאמר להם שאם הם לא יעברו לשם וישלחו את ילדיהם ללמוד, הם יצטרכו לשלם קנס ואפילו ייאסרו. צריך להבין שהממשלה היא זאת שאילצה אותנו להתקיים בקהילה הזאת. יש עדויות שכבר ב-1911 זקני הכפר הביעו את חששותיהם מפני סופות ושיטפונות".

האינויטים (האסקימוסים הנוודים) השתמשו באתר בקיוולינה כמחנה קיץ ארעי לצורך ציד ודיג בקיץ (רק לקיץ, כאשר אין סופות). ישוב הקבע שלהם (הארעי כשלעצמו) היה ביבשה. המקום הוא שרטון חול נודד בגלים, לא קשור כלל לעליית פני הים (אם יש בכלל). זו כמו דיונה. שרטון החול נודד כול הזמן. האינואיטים אמרו לפקידי הממשלה שהמקום מסוכן ולא מתאים להקמת יישוב, הם, בתור ילידי המקום, ידעו על מה הם מדברים כבר לפני מאה שנה.

בכל אופן עיירות נוודים כאלו הוקמו וננטשו לאורך ההיסטוריה לפי תנאי השטח, המשאבים והתנאים הכלכליים המערב האמריקאי מלא בעיירות נטושות שאיש לא חשב לייצר פסטיבל סביב "הצלתן".

כעת שקמפיין הדובים הנכחדים שלא נכחדו איבד מאמינותו וזוהרו כקמפיין פוסטר להתחממות גלובלית ונזקיה נראה שנעשה מאמץ מרוכז להפוך את עיירת הצריפונים האסקימואית וכ-60 המשפחות המתגוררות בה לסמל של "יום הדין" האקלימי המבושש לבוא.

בעיתון הארץ יודעים לספר כי: "שינוי האקלים עוד החמיר את התנאים הקשים ממילא. תושבי המקום מצפים כי הממשל יממן את המעבר החיוני של קיוואלינה — שעלותו מוערכת ב-100 עד 400 מיליון דולר לפחות — ומזכירים כי ממשלת ארצות הברית היא שריכזה בזמנו את אבותיהם בכפר. הממשל מצדו מתמהמה בפתרון הבעיה".

נראה שעסקי ההתחממות הגלובלית צפויים לשגשג וסכום שבין מיליון לארבעה מיליון דולר למשפחה בכדי להעביר את הצריף-קראוון  שלה לחור אחר נשמע כמו עסקה מצויינת עבור התושבים העניים ברובם ששמחים לשתף פעולה עם העיתונאים ולספר על לילות חסרי שינה החולפים בחרדות מפני ההתחממות הגלובלית.

הנקודה הישראלית: "העולם יצטרך להתמודד עם סוגיות כאלו בעתיד הקרוב"

על ההזדמנות התעמולתית רוכבים פעילים מסוגים שונים, בין השאר קבוצה תיכנון אדריכלי שמנהלת פרוייקטים לתיכנון מחדש של הכפר. מסביר ניסן אלמוג, מפעילי הקבוצה: "הסוגיה של פליטות והגירה בעקבות שינוי אקלים היא סוגיה רלוונטית גם במקומות נוספים בעולם. בעתיד הלא־רחוק העולם יתמודד עם סוגיות כאלה ביתר שאת ויצטרך להפנות משאבים לקהילות כאלה. המקרה של הבדואים הוא סוגיה רלוונטית. אפשר למצוא נקודות ממשק בין מה שקורה פה בארץ לבין מה שקורה בקצה השני של כדור הארץ. מובן שישנם הבדלים מהותיים בין המקומות - טכניים, פוליטיים, תרבותיים וגם במידת הדחיפות של הבעיה. אנחנו טוענים שאפשר ליצור סולידריות בין מקומות ברחבי העולם הדומים מבחינה פוליטית, ליצור טקטיקות פעולה שיכולות להיות רלוונטיות גם במקומות אחרים ובעתיד אולי גם ליצור קשרים בין הקהילות השונות".

הפתרון פשוט ולא קשור בהתחממות גלובלית

ויליס אשנבך כותב כי אם באמת היו תושבי הכפר מבקשים להתמודד אם המשימה של אובדן שטח האי הם היו יכולים לממש פתרונות הנדסת חופים פשוטה יחסית שכבר הוכיחה את עצמה, הבעיה היא שאין בפתרונות אלו ולו מעט מההילה של התמודדות עם איומים על שלום העולם (ולא בטוח שההשקעה הקטנה יחסית עדיפה על העברת הצריפים).

חברת הולמברג טכנולוגיות מציעה את אחד הפתרונות המבוססים על הנחת צינורות פולמרים מבוטנים המאיטים את מהירות זרימת המים ליד החוף, מהירות הזרימה היא שקובעת את כמות החול שהמים סוחפים וכאשר היא מואטת מתהפכת המגמה ובמקום לסחוף חולות המים משקיעים אותם ומרחיבים את רצועת החוף.

לדוגמא בתמונות מעל נראים צינורות המונחים אנכית לקו החוף, ולמטה פרוייקט של החברה שהוביל ליצירת רצועת חוף רחבה תוך 10 חודשים מהקמתו.

בכדי לקבל מעט פרופורציות ראוי לציין כי 400 "הפליטים" מקיוואלינה משתכרים בממוצע כ-30 אלף דולר למשפחה (אמנם נמוך במונחים אמריקאים) בעוד שהפליטים האמיתיים באיזורנו היו שמחים להתחלף עימם אך הם כנראה לא יענינו אף אחד, לפחות לא לפני שימצא הגאון השיווקי שיקשור את מלחמות הדת והשבטים במזרח התיכון להתחממות גלובלית. בתמונה: פליטים ממחנה אל ירמוכ ליד  דמשק (AP)

בצורת בקליפורניה – מגבלות הצמיחה?

זאת הכותרת של מאמר בניו יורק טיימס. בתמונה: שכונה של ווילות בגבול המדבר עם דשאים ובריכות שחיה.

בקליפורניה שוררת בצורת חמורה, זו השנה הרביעית, "החמורה ביותר בהיסטוריה" (קשקוש). מחמת הבצורת הטיל מושל קליפורניה מגבלות על צריכת המים והורה "בפעם הראשונה בהיסטוריה", לרשויות המים להקטין את הצריכה ב 25% תוך הטלת הגבלות מחייבות על התושבים העירוניים (אבל לא על החקלאות). וכמובן – איך לא ? – כולם צועקים "התחממות גלובאלית – שינויי אקלים". קשקושים.

קליפורניה היא, ותמיד הייתה, ברובה,  ארץ מדברית צחיחה. היא מדינה גדולה מאד, עם סוגי אקלים שונים באזורים שונים, אבל, ברובה, צחיחה. תמיד הייתה צחיחה. תמיד היו בצורות... בעבר הרחוק חיו בה מקסימום 300-400 אלף תושבים. אבל, קליפורניה הפכה לאופנתית והתפתחה במהירות עצומה, בייחוד במאה ה 20. היו בה 15.7 מיליון תושבים ב 1960, עכשיו יש 38.8 מיליון. הכלכלה גדלה פי 4 באותה תקופה, וכעת יש לקליפורניה את הכלכלה השביעית בגודלה בעולם. ובייחוד התפתחה החקלאות, המייצרת ומייצאת תוצרת בשווי 30 מיליארד דולר. היא מייצרת חלק גדול מהפירות והירקות עבור ארה"ב כולה, וגם מייצאת תוצרת חקלאית בכמויות עצומות (פירות, אגוזים, שקדים, יין ועוד) לארצות אסיה – כמו יפן וטאיוואן. החקלאות בקליפורניה רווחית מאד ויוצרת הרבה מקומות פרנסה טובים.

לא פלא שקליפורניה צורכת הרבה מים. 80% מהמים צורכת, כרגיל, החקלאות. אבל, גם העירוניים העשירים, בעלי הארמונות במדבר, ולאורך מישור החוף הצחיח, צורכים הרבה מים להשקיית דשאים וגינות נוי מפוארות, מסלולי גולף ובריכות שחיה בכול בית.

אז התמונה לכאורה ברורה: גידול האוכלוסייה, התעשרותה, חקלאות גדולה ורווחית כול זה ביחד יוצר מחסור במים. אין צורך לערבב כאן את הטענות האופנתיות אך המפוקפקות על השפעת התחממות גלובאלית. אבל לא – התמונה לא שלמה. 

חסר הרכיב העיקרי: ההתנגדות של הגופים הירוקים להקמת מפעלי אספקת מים – כמו סכרים, מאגרים, תעלות וצינורות. וגם – ההתעקשות של הרשויות, בלחץ הירוקים העירוניים, לשחרר מים מהמאגרים, שיזרמו לים – למען הדגים. כלומר – ההעדפה של טובת הדגים על פני טובת בני האדם.

במאה שעברה (שנות ה 1950-70( הבינו אנשים שפיתוח דורש משאבים, ורתמו את הטכנולוגיה ויכולת העשייה האנושית לפתרון בעיית אספקת המים. המחסור במים אינו גזירה משמיים שלא ניתן לשנותה. בן האדם השתמש ביכולתו וחוכמתו כדי להביא מים. נבנו עשרות סכרים ומאגרים בהרים, היכן שיש מים. נבנו מאות או אלפי קילומטרים של צינורות ותעלות כדי להביא את המים היכן שהם דרושים, לחקלאות ולהתיישבות. בזכות מפעל אספקת המים האדיר הזה התפתחה ופרחה קליפורניה, על עריה וחקלאותה.

אבל, לקראת סוף המאה ה 20 השתלטה האידיאולוגיה העירונית, של עירוניים מנותקים מהטבע, על המוסדות הפוליטיים בקליפורניה. האידאולוגיה העירונית-ירוקה-שמאלית  מתנגדת לפיתוח ולרווחה אנושית בשם "קדושת" הטבע ושימורו. היום לא ניתן יותר לבנות סכרים ומאגרי מים חדשים – לא ניתן להתגבר על ההתנגדות הפוליטית-אידאולוגית של האליטות העירוניות. תכניות לבניית מאגרים וסכרים חדשים לא אושרו וננטשו.

לא רק שלא נותנים לבנות מאגרים ולפתח מקורות מים – גם את המאגרים הקיימים מרוקנים. הם מתעקשים לשחרר מים מהמאגרים ולשפוך אותם לים, לריק, "למען הדגים". והם טועים קשות בזה – הדגים אינם זן טבעי לקליפורניה, היסטורית הנחלים היו מתייבשים בקיץ, ולכן דגים לא התפתחו בקליפורניה. בכול זאת, למען דגים "זרים" אלה, מרוקנים את מאגרי המים, למרות הבצורת, ומונעים מים מהחקלאות, המפרנסת מיליוני משפחות.

אמור מעתה:  בעיית מחסור המים בקליפורניה אינה בעיה של מגבלות הטבע וגם לא של שינויי האקלים כביכול. זו בעיה של האידאולוגיה האנטי אנושית, הירוקה, שהשתלטה על החברה "המתקדמת" במדינה גדולה ומפוארת זו- קליפורניה.  המחסור במים הוא מעשה ידי האדם – בכוונה.

אני ממליץ בכול לב לקרוא את המאמר הארוך של פרופ' ויקטור דייויס הנסון, בעל משק בקליפורניה, שבבעלות משפחתו כבר 5 דורות – 140 שנה. הוא יודע בדיוק מה הוא מדבר.

יעקב