דפים

5 באפריל 2015

אחים הצילו עזרה.. עיירתנו במצולות תשקע


עיתון הארץ ממחזר עבור קוראיו במוסף גלריה של החג על פני השער ובכתבת שלושה עמודים את הכתבה שהופיע בגרסאות שונות בדיווחי ה-BBC ,  בוושינגטון פוסט  ובעיתונות האמריקאית בשנת 2013 אודות העיירה קיוואלינה שמהווה לדברי העיתון "מקרה מבחן עולמי"  לנזקי ההתחממות הגלובלית.
"בתוך עשור", כותבים ב"הארץ" אודות הכפר הקטן בו מתגוררים 400 תושבים, "הוא צפוי לטבוע בגלל התחממות גלובלית. 400 תושביו יהיו הפליטים הראשונים באמריקה שיקלעו למצב זה בשל שינויי אקלים".
הכתבה מלאה בתיאורים נוגעים ללב של סבל ופחדי התושבים מהצפות של כפרם וסיפורי צבע מסגנון "הזקן שמעולם לא ראה סערה כל כך קשה..." מי שמכיר את הנתונים וההיסטוריה של קיוואלינה יכול לגחך לעצמו למראה תאטרון האבסורד.

אם אלו הנזקים של שינויי האקלים הרי שאנו יכולים להירגע. וגם לקורא הישראלי יש מעט "נחמה" שכן "לצד אנשי הכפר וגופים ממשלתיים האמורים לחתור לפתרון הבעיה פועל פרויקט של אמנים בין־תחומיים, שאוצרים שני ישראלים - היזם החברתי ומתכנן הערים ניסן אלמוג והאמן אלון שוובה שחי בלונדון". 


מי שיביט על מפות גוגל יגלה כי הכפר שוכן על מחסום סחף חולי של הנהרות בקצה לגונה במקום שמלכתחילה לא ראוי ליישוב קבע, אבותיהם של תושבי הכפר הם נוודים (אינואיטים) שנדדו לתחומי אלסקה מאיים בים בארינג וחלקם התישבו ברצועות החוף בין השנים 1890-1910, עד שנת 1950 המשיכו חלקם בחיי נוודות. כל סיפור ההקמה של הכפר נבע מטימטום בירוקרטי של הממשל באלסקה, ששאף לרכז את אוכלוסיית הנוודים במקרה זה אולצו התושבים להתיישב במקום שלא סביר היה שייושב על ידי נוודים מלכתחילה בשנת 1905. וכך מסופר בכתבה: " יום אחד בשעת צהריים, כשאנשי הכפר ניסו לצוד כלבי ים, אוניות ממשלתיות הגיעו ליבשה עם חומרים לבניית בית ספר. לאחר שהוא נבנה אנשים מהאזור התחילו לעבור לקיוואלינה. נאמר להם שאם הם לא יעברו לשם וישלחו את ילדיהם ללמוד, הם יצטרכו לשלם קנס ואפילו ייאסרו. צריך להבין שהממשלה היא זאת שאילצה אותנו להתקיים בקהילה הזאת. יש עדויות שכבר ב-1911 זקני הכפר הביעו את חששותיהם מפני סופות ושיטפונות".

האינויטים (האסקימוסים הנוודים) השתמשו באתר בקיוולינה כמחנה קיץ ארעי לצורך ציד ודיג בקיץ (רק לקיץ, כאשר אין סופות). ישוב הקבע שלהם (הארעי כשלעצמו) היה ביבשה. המקום הוא שרטון חול נודד בגלים, לא קשור כלל לעליית פני הים (אם יש בכלל). זו כמו דיונה. שרטון החול נודד כול הזמן. האינואיטים אמרו לפקידי הממשלה שהמקום מסוכן ולא מתאים להקמת יישוב, הם, בתור ילידי המקום, ידעו על מה הם מדברים כבר לפני מאה שנה.

בכל אופן עיירות נוודים כאלו הוקמו וננטשו לאורך ההיסטוריה לפי תנאי השטח, המשאבים והתנאים הכלכליים המערב האמריקאי מלא בעיירות נטושות שאיש לא חשב לייצר פסטיבל סביב "הצלתן".


כעת שקמפיין הדובים הנכחדים שלא נכחדו איבד מאמינותו וזוהרו כקמפיין פוסטר להתחממות גלובלית ונזקיה נראה שנעשה מאמץ מרוכז להפוך את עיירת הצריפונים האסקימואית וכ-60 המשפחות המתגוררות בה לסמל של "יום הדין" האקלימי המבושש לבוא.
בעיתון הארץ יודעים לספר כי: "שינוי האקלים עוד החמיר את התנאים הקשים ממילא. תושבי המקום מצפים כי הממשל יממן את המעבר החיוני של קיוואלינה — שעלותו מוערכת ב-100 עד 400 מיליון דולר לפחות — ומזכירים כי ממשלת ארצות הברית היא שריכזה בזמנו את אבותיהם בכפר. הממשל מצדו מתמהמה בפתרון הבעיה".
נראה שעסקי ההתחממות הגלובלית צפויים לשגשג וסכום שבין מיליון לארבעה מיליון דולר למשפחה בכדי להעביר את הצריף-קראוון  שלה לחור אחר נשמע כמו עסקה מצויינת עבור התושבים העניים ברובם ששמחים לשתף פעולה עם העיתונאים ולספר על לילות חסרי שינה החולפים בחרדות מפני ההתחממות הגלובלית.

הנקודה הישראלית: "העולם יצטרך להתמודד עם סוגיות כאלו בעתיד הקרוב"

על ההזדמנות התעמולתית רוכבים פעילים מסוגים שונים, בין השאר קבוצה תיכנון אדריכלי שמנהלת פרוייקטים לתיכנון מחדש של הכפר. מסביר ניסן אלמוג, מפעילי הקבוצה: "הסוגיה של פליטות והגירה בעקבות שינוי אקלים היא סוגיה רלוונטית גם במקומות נוספים בעולם. בעתיד הלא־רחוק העולם יתמודד עם סוגיות כאלה ביתר שאת ויצטרך להפנות משאבים לקהילות כאלה. המקרה של הבדואים הוא סוגיה רלוונטית. אפשר למצוא נקודות ממשק בין מה שקורה פה בארץ לבין מה שקורה בקצה השני של כדור הארץ. מובן שישנם הבדלים מהותיים בין המקומות - טכניים, פוליטיים, תרבותיים וגם במידת הדחיפות של הבעיה. אנחנו טוענים שאפשר ליצור סולידריות בין מקומות ברחבי העולם הדומים מבחינה פוליטית, ליצור טקטיקות פעולה שיכולות להיות רלוונטיות גם במקומות אחרים ובעתיד אולי גם ליצור קשרים בין הקהילות השונות".

הפתרון פשוט ולא קשור בהתחממות גלובלית

ויליס אשנבך כותב כי אם באמת היו תושבי הכפר מבקשים להתמודד אם המשימה של אובדן שטח האי הם היו יכולים לממש פתרונות הנדסת חופים פשוטה יחסית שכבר הוכיחה את עצמה, הבעיה היא שאין בפתרונות אלו ולו מעט מההילה של התמודדות עם איומים על שלום העולם (ולא בטוח שההשקעה הקטנה יחסית עדיפה על העברת הצריפים).

חברת הולמברג טכנולוגיות מציעה את אחד הפתרונות המבוססים על הנחת צינורות פולמרים מבוטנים המאיטים את מהירות זרימת המים ליד החוף, מהירות הזרימה היא שקובעת את כמות החול שהמים סוחפים וכאשר היא מואטת מתהפכת המגמה ובמקום לסחוף חולות המים משקיעים אותם ומרחיבים את רצועת החוף.



לדוגמא בתמונות מעל נראים צינורות המונחים אנכית לקו החוף, ולמטה פרוייקט של החברה שהוביל ליצירת רצועת חוף רחבה תוך 10 חודשים מהקמתו.




בכדי לקבל מעט פרופורציות ראוי לציין כי 400 "הפליטים" מקיוואלינה משתכרים בממוצע כ-30 אלף דולר למשפחה (אמנם נמוך במונחים אמריקאים) בעוד שהפליטים האמיתיים באיזורנו היו שמחים להתחלף עימם אך הם כנראה לא יענינו אף אחד, לפחות לא לפני שימצא הגאון השיווקי שיקשור את מלחמות הדת והשבטים במזרח התיכון להתחממות גלובלית. בתמונה: פליטים ממחנה אל ירמוכ ליד  דמשק (AP)





תגובה 1:

יעקב אמר/ה...

""העולם יצטרך להתמודד עם סוגיות כאלו בעתיד הקרוב"...

שוב אותן נבואות...
למה להתנבא?

יש לנו 2-3 מיליון פליטים (סוריים) בירדן, לבנון וטורקיה, במרחק יריקה מגבולנו, ועוד 5 מיליון פליטים פנימיים בסוריה. זה קורה עכשיו, זה לא ענין לנבואות.

במקום זה "הארץ" מודאג מ 400 פליטים באלסקה (שאינם פליטים כלל), ומנבואות מפוקפקות ברוח האופנה.