דפים

16 במרץ 2014

העמדה האנטי אנושית של הירוקים הקיצוניים.


חברה בכירה בארגון "אדם טבע ודין" כותבת מאמר בוואינט על ים המלח. המאמר מציג בצורה אופיינית את נקודת המבט הצרה, האנטי אנושית והמנותקת מהמציאות שאופיינית להרבה ירוקים קיצוניים. (כאן כתבות קודמות שלנו על ים המלח)

היא מתחילה בתיאור הבעיה:
ים המלח גוסס. מפלסו יורד במטר עד מטר וחצי בכל שנה ומי שנוהג לבקר באזור לעתים רחוקות יכול לראות אפילו את שינוי פני הנוף בעין, את התרחקות חופי הרחצה, את הבולענים הרבים שנוצרו בשטח ואת ההרס שנגרם לשטחים חקלאיים ואף לכבישים.

התיאור נכון, אם כי "גוסס" הוא ביטוי מוגזם. מפלס המים יורד, אבל ים המלח לא יעלם כול כך מהר, גם בקצב התאדותו הנוכחית יתקיים עוד 300 או 400 שנה לפחות. וגם – שטחים חקלאיים לא כול כך יש באזור שחון זה.
היא ממשיכה: "מצבו המידרדר של ים המלח אינו תוצאה של אסון טבע, התחממות גלובלית או בצורת. הוא נובע מהזנחה של שנים וניהול כושל של ממשלת ישראל לדורותיה."  זה משפט צר מוח ולא נכון, זו התלהמות מנותקת מהמציאות. כולנו יודעים מדוע מפלס ים המלח יורד – כי ממשלת ישראל בנתה את המוביל הארצי ושואבת את המים שהיו זורמים בעבר לים המלח. המים נחוצים לקיום המדינה ואזרחיה. אי אפשר לקיים כ 15 מיליון תושבים (יהודים וערבים) המתעקשים לחיות בארץ ישראל על בסיס משאבי המים הטבעיים באזור חצי מדברי זה. אז מה יותר חשוב? ים המלח או קיומם ורווחתם של האנשים החיים כאן ?

בהמשך היא משתלחת במפעלי ים המלח." המדינה אפשרה למפעלי ים המלח, המפיקים מינרלים יקרי ערך לשאוב מים מהים כפי יכולתם, ללא כל הגבלה או פיקוח.. המפעלים שואבים עד כדי 460 מיליון מ"ק מים בשנת 2012. " אצל הירוקים "מפעלים" זו מילה גסה, לדעתם מפעלים הם רשעים שקיימים רק במטרה להרוס את הטבע. מפעלי ים המלח מייצרים דשנים וחומרים אחרים הדרושים והמועילים לבני האדם. הם גם יוצרים פרנסה לאלפי משפחות והכנסה נאה למדינה ממיסים ותמלוגים. מה יותר חשוב? לקיים את מפעלי ים המלח או "להציל" את ים המלח מגסיסה ? עושה רושם שאנשי "אדם טבע ודין" בכלל לא מודעים שהבעיה הזו בכלל קיימת. כן – הפרנסה והצרכים של האנשים קודמים לים המלח.

ולבסוף תעלת הימים זוכה למנת הביקורת הרגילה, לפי הקו הרגיל של הירוקים – המתנגדים לכול דבר, ללא יוצא מן הכלל. 
מדובר בתעלת הימים הירדנית – בצינור שיוביל מים סוף לים המלח דרך שטח ירדן, פרויקט שבו שותפה גם ישראל, אבל שותף זוטר מאד. מפעל זה נועד, בעיקר, לדעתי – ליצור מפעלי התפלת מים, בעיקר עבור הירדנים והפלשתינים. אשר, כמונו, צריכים מים. מדובר על שאיבת מי ים מים סוף, התפלתם בעקבה, והזרמת המלחה (השארית אחר ההתפלה) לים המלח. האם המפעל כדאי מבחינה כלכלית? אינני יודע, יש לי ספקות, אני חושב שהוא בעיקר גימיק שנועד להוציא כסף מהנדיבים הטובים באירופה וארה"ב שמממנים את זה כי "זה טוב להצלת ים המלח" או "שזה טוב לשלום אזורי". אני חושב, באופן פרטי ואינסטינקטיבי (מבלי שבדקתי לעומק) שאם רוצים להתפיל – כדאי להתפיל, בלי להסתבך בהזרמת מים לאורך 180 ק"מ לים המלח.

ארגון אדם טבע ודין זועק "חמס" וטוען שזה יהרוס את ים המלח כי המים שיוזרמו שונים בהרכבם הכימי מהרכב ים המלח. אני חושב שהצעקות האלה מוגזמות, ונובעות יותר מההתנגדות האינסטינקטיבית לכול דבר.
בני אדם חיים בטבע ומשנים את הטבע לפי צרכיהם – אין אפשרות אחרת. השאיפה לפגוע בטבע כמה שפחות היא ערך חשוב, אבל, בכול זאת, צרכי האדם קודמים.

יעקב


3 תגובות:

אביתר אמר/ה...

בנוסף לכך מתעלמת הכותבת מהמבט הגאולוגי ארוך השנים של האיזור. ים המלח הוא שארית של ים תטיס הקדמון שכיסה את ארץ ישראל. תנועת לוחות כדור הארץ ניתקה את ים תטים מהאוקיינוסים ויצרה (בין היתר) את ימת הלשון שהשתרע לאורף הבקע הסורי אפריקאי מהכינרת ועד ים המלח. תהליכי האידוי לאורך 15 אלף שנים הותירו את ים המלח וימת כינרת. כך שבפועל ים המלח "גוסס" הרבה לפני המהפיכה החקלאית שבני האדם היו עלה נידף בנוף בעלי החיים.

יעקב אמר/ה...

אכן, הטבע תמיד משתנה, באופן טבעי, בצורה זו או אחרת. האובססיה לשמור את הדברים כמו שהם, ללא שינוי, חס וחלילה, היא מגוחכת.

יש בעולם מאות משטחי מלח שהיו בעבר ימות שהתייבשו עם הזמן. המפורסם שבהם הוא הסאלאר של אויוני בבוליביה - משטח מלח שממדיו כ 300 על 300 ק"מ.
וגם קרוב אלינו, בסיני, ישנה ביצת המלח על הגדה המזרחית של תעלת סואץ, מצפון לבלוזה, משטח שנוצר כאשר הביצות של הדלתא של הנילוס התייבשו אחרי שתעלת סואץ חתכה את זרימת המים.

אולי, בעוד 300-400 שנה יהיה גם לנו סאלאר (משטח מלח) בים המלח... יהיה יפה מאד! אוצר טבע. מי אמר שחייבים לשמר את הים ?

אליהו, חיפה אמר/ה...

מה הבעיה בשימור הים?

ניתן ללא בעייה "להפריט" את ים המלח כך שכל הקרקעות שמסביבו ימכרו הדרגתית למיזמי תיירות ותעשיה.

הכספים המתקבלים יוכנסו לקרן שמטרתה שיקום הים, אם בעזרת קניית מים טריים מהכנרת, או באמצעות "מוביל מי ים".
קרן בבעלות "איגוד עסקי ים המלח" שבבעלותם אותם קרקעות,
וכך בעלי הזכיון יממנו את "שימור" ים המלח כראות עיניהם.