כמה חשמל מתחדש אפשר?

בקטע הקודם ניסיתי (בעקבות אחרים) לחשב כמה אגירת אנרגיה דרושה כדי להגיע ליעדים הנכספים (שנקבעו בחוקים בגרמניה, אנגליה וארצות אחרות) של הפקה של 100% (או אפילו רק 80%) מהחשמל ממקורות מתחדשים בלתי פחמיים (שהם שמש ורוח). ראינו שאין אפשרות מעשית לבנות את הכמות האדירה של נפח אגירה הדרוש.

היום אנסה לעשות חישוב אחר: כמה חשמל מתחדש אפשר להפיק – תחת הנחות יותר מציאותיות. הניתוח נעשה לגבי גרמניה, ועל פי נתוני צריכה והפקת אמתיים בשנת 2016. כאמור, ב 2016 היו בגרמניה כ 25,000 טורבינות רוח בכושר ייצור 41 GW, ו כ 200 מיליון מ"ר לוחות שמש, בכושר ייצור 40 GW. כול אלו הוקמו ב 20 השנים האחרונות, בהשקעה של מאות מיליארדי אירו. גרמניה מפיקה היום כ 15% מהחשמל מרוח ו 7% משמש – ס"ה כ 23% ממקורות אלה (עוד קצת מהידרו וביו-מסה). הנחתי, לצורך העניין, שבמשך 10-15 השנים הבאות ההשקעות האדירות יימשכו, וכושר הייצור הסולארי והרוחני יוכפל (כלומר כמות המתקנים תוכפל).

מבחינת אגירת אנרגיה, יש היום בגרמניה מתקנים (אגירה שאובה) בכושר ייצור 6.8 GW  , בנפח אחסון של 40 GWh . אין, ככול הידוע לי, מתקנים נוספים בתכנון או הקמה. הנחתי שימוש באגירה זו, ללא תוספת מתקנים חדשים. הנחתי גם שגרמניה תמשיך להפיק כ 8.5 GW  מהידרו (סכרים), ביומסה (עצים ופסולת אורגנית) וביו-גז (גז מפסולת) – כפי שהפיקה ב 2016.

תוצאה: אפשר להפיק 60% מהחשמל משמש, רוח ואגירה (+ המקורות הקיימים – הידרו וביו). 40% יהיו חייבים להשלים ולהפיק מתחנות כוח פחמיות (פחם או גז). כושר הייצור של התחנות הפחמיות חייב להיות לא פחות מ 62 GW (לא כולל רזרבות), פירושו שלמעשה יצטרכו לשמור על כול תחנות הגז והפחם הקיימות (תוך חידוש תחנות ישנות) שיהיו במצב פעולה , ואולי יצטרכו לבנות עוד תחנות פחם או גז חדשות שיחליפו את התחנות הגרעיניות שתסגרנה עד 2022. התחנות הפחמיות תנצלנה רק 35% מכושר הייצור שלהם (יפעלו 35% מהזמן). פירושו – שיצטרכו לסבסד אותן, או לשלם להן מחיר גבוה עבור החשמל המעט יחסית שיידרשו לספק.

צריך לציין גם ש 60% חשמל מתחדש אין פירושו 60% פחות שריפת דלק ופליטת פליטות Co2. חלק מהתחנות הפחמיות יצטרכו לעבוד רצוף, בגלל חוסר יכולת להדליק ולכבותן כול כמה שעות, וכלן ישרפו דלק (ויפלטו פליטות) גם כאשר אינן מספקות חשמל. לחילופין – ישתמשו בטורבינות גז במחזור פתוח (שניתן להדליק ולכבות) אבל אלו שורפות כמעט פי שניים גז לכול יחידת חשמל שיוצרות. לא ניתן יהיה להקטין את הפליטות ביותר מ 40-50%.

החשמל מהווה לא יותר מ 40% מצריכת האנרגיה (שאר הצריכה היא דלק לתחבורה, חימום בתים ותעשייה). מכאן ש 50% ירידה בפליטות מחשמל הן 20% ירידה מכלל הפליטות, רחוק כרחוק מזרח ממערב מהיעדים היפים של קיצוץ 80% או 100% בפליטות. (ניתוח אחר של הכלכלן צימבליסט סקרתי כבר לפני שנה וחצי).

אפשרי, אם כן, מבחינה טכנית, להפיק עד כ 60% מהחשמל מרוח ושמש, תוך הקטנת הפליטות במשהו כמו 40-50%. האם זה יקרה עד 2030 או 2040 ? זו שאלה גדולה. אין ערך לתחזיות שלי לעתיד, אבל אני לא מאמין שזה יקרה. אציין שגרמניה היא המדינה המתקדמת ביותר בעולם בבניית תחנות רוח ולוחות שמש. שאר מדינות העולם נמצאות הרחק מאחוריה, וגם בגרמניה וארצות "מתקדמות" אחרות יש עייפות החומר. הם השקיעו סכומים עצומים והשיגו עד כה יחסית מעט. אנשים מתעייפים, מפלגות שלטון מתחלפות, האידאולוגיה והמדיניות משתנה (ראה ספרד). אני לא רואה המשך ריצת עמוק לחשמל סולרי ורוחני בשיטת "יעלה כמה שיעלה", כמו שהיה עד כה בגרמניה. וללא סובסידיות לא יתקינו אפילו לוח שמש אחד או טורבינת רוח אחת. באשר לארצות אחרות... תשכחו מזה. תקוות פאריס היו שגרמניה ארה"ב ושות' יממנו גם את המעבר לאנרגיה ירוקה בארצות מתפתחות (עניות). זה לא יקרה.

ולבסוף: נניח (כנגד כול התחזיות) שהעולם יגיע מתישהו לייצור 60% מהחשמל (20% מהאנרגיה) משמש ורוח ומקורות לא פחמיים. האם זה יציל את האקלים שלנו? ה"מדענים" (החממיסטים) והמודלים שלהם אומרים שלא, שצריך להקטין את כול הפליטות (לא רק מחשמל) ב 80% או 100% עד 2050.

תזכרו שהמערכת שתוארה למעלה היא מערכת כפולה: שמש ורוח ואגירה מצד אחד – ומערכת הספקה פחמית במלוא הגודל מצד שני – שחייבת לספק את החשמל כאשר אין שמש ורוח. אין שום אפשרות לספק את החשמל הדרוש ללא מערכת הגיבוי הפחמית מלאה (שתפעל פחות שעות).

אז, במקרה "הירוק" תהיה, בעוד 15-20 שנה, מערכת אספקת חשמל כפולה (שמש+רוח+פחם ומחירה בהתאם) ש"תשיג" אולי 20% ירידה בפליטות (שהיא לא מספיקה מבחינה אקלימית). אני חושב שאפילו לשם לא נגיע – התקנות הרוח והשמש ייפסקו לפני זה.

יעקב

טמפרטורות נמוכות ביוני

הנה עדכון הטמפרטורות לחודש יוני 2017, כפי שנמדדו על ידי הלוויינים, גרסת UAH.

האנומליה (סטייה מהממוצע) הייתה 0.21 מעלות צלסיוס, הסטייה הנמוכה ביותר בשנתיים האחרונות מאז יולי 2015. המגמה הקווית משנת 1979 (שנת תחילת המדידות הלווייניות) עד 2017 היא התחממות של 0.12 מעלות צלסיוס לעשור, או 1.2 מעלות למאה שנה, שזה הרבה יותר נמוך ממוצע תחזיות המודלים האקלימיים שמדברים על עלייה של כ 3 מעלות למאה שנה.

צריך לשים לב גם שהקפיצה בטמפרטורות בשנים 2014-16, שהפכה שנים אלה לשנות שיא בחום, הסתיימה, והטמפרטורות חזרו לרמת הרגילה מלפני הקפיצה. הקפיצה נגרמה על ידי התופעה המחזורית "אל-ניניו" ודומה לקפיצות הקודמות שהיו ב 2010 וב 1998. על פניו נראה שההאטה בהתחממות שהייתה מאז תחילת המאה (שנת 2000) נמשכת, אך תמונה יותר ברורה תתקבל בחודשים הבאים.

יעקב

האמת על אגירת אנרגיה.

כול חסיד של אנרגיה מתחדשת יודה, לפעמים, שהשמש לא זורחת בלילה, ולכן לא יכולה לספק חשמל בלילה. (למעשה השמש מספקת חשמל, באקלים מדברי ומלא שמש כמו שלנו – 20% מהזמן – כ 1750 שעות מתוך 8760 השעות בשנה, וזה נתון בדוק ואין ויכוח עליו. בארצות כמו גרמניה השמש מפיקה חשמל כ 10-12% מהזמן, ובאנגליה רק כ 8% מהזמן – על בסיס נתוני אמת). גם הרוח מספקת חשמל אולי 25% עד 30% מהזמן, לא יותר (תלוי במיקום הטורבינה, כלומר באקלים ומשטר הרוחות במקום, טורבינות ימיות מפיקות חשמל עד 40% מהזמן).

אז, איך אפשר לבנות מערכת אספקת חשמל שמבוססת על 100% שמש ורוח (או אפילו רק 80%)? (על פי היעדים שנחקקו בחוק בארצות שונות). מי יספק חשמל כאשר השמש לא זורחת והרוח לא נושבת? כול חסיד ירוק ידקלם מיד תשובה סטנדרטית: הפתרון הוא אגירת אנרגיה. יפה, אלא, שאגירת אנרגיה לא קיימת (בכמות משמעותית). זו סיסמה ריקה שהחסיד לא בדק ולא הבין. בואו ונבדוק מה המשמעות של אגירת אנרגיה (מבחינה כמותית) והאם קיים דבר כזה, או האם יכול להיות קיים בכלל.

ראשית נבהיר את יחידות המדידה. יש שתי יחידות: א. יחידת הספק הנמדדת ב kW, MW, GW  ו TW (כול אחד זה הקודם מוכפל ב 1000). זה מציין מה העוצמה המרבית של הזרם שמאגר (או מקור) יכול לספק ברגע נתון. ב. יחידת אנרגיה כוללת, המציינת מה הכמות הכוללת של אנרגיה שהמאגר מסוגל לספק. זה נמדד ב kWh, MWh , GWh ו TWh – ומציין מה הכמות הכוללת של אנרגיה במאגר. אם נעשה אנלוגיה למאגר מים: ההספק אומר מה גודל הצינור שדרכו ניתן למלא או לרוקן את המאגר, כלומר כמה מ"ק מים ניתן להזרים כול שעה. הכמות הכוללת היא מה כמות המים הכוללת במאגר במ"ק.

קיימים כיום שני אמצעים לאגירת אנרגיה: בטריות (מצברים) ומאגרי מים (אגירה שאובה). יש רעיונות על שיטות אגירה נוספות (כמו גלגלי תנופה, אוויר דחוס, או הפיכת חשמל למימן). אלה סיפורים, ספקולציות, לא משהו שקיים ופועל, ולא אתייחס אליהם כעת. גם לבטריות לא אתייחס. מתקן הבטריות לאגירת חשמל הגדול ביותר הקיים היום, הוא בהספק של 40 MW (בקליפורניה). הצריכה הממוצעת של חשמל בגרמניה (למשל) היא 60,000 MW, באנגליה וקליפורניה אולי 40,000 ובישראל כ 9,000. 40 MW  הם כמות זעירה וזניחה ביחס לצרכי רשת החשמל, לא רלוונטית. אז, אתעלם מבטריות ואבחן בהמשך את הנושא של שאיבה אגורה – כלומר מים.

הרעיון של האגירה השאובה הוא פשוט: בונים שני מאגרי מים, אחד תחתון ואחד עליון (על הר), ומחברים ביניהם עם צינורות, משאבות וטורבינות חשמל. כאשר יש עודף חשמל (השמש זורחת והרוח נושבת, או תחנות כוח העובדות בלילה) מפעילים בעזרתו משאבות ששואבות מים מהמאגר התחתון לעליון. כאשר יש מחסור בחשמל (אין שמש ורוח) מפילים את המים מהמאגר העליון לתחתון דרך טורבינה המייצרת חשמל. זה פשוט, וזה עובד, יש מאות מתקנים כאלה בעולם, הנה לדוגמה שלושה מהגדולים שבהם:

1. דינורביג, בווילס, אנגליה.

By Denis Egan - http://www.flickr.com/photos/theancientbrit/288064095/, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=10795031

נתונים: הספק כולל: 1728 MW  ( 6 טורבינות של 300 MW  כ"א). כמות כוללת: המים מספיקים ל 6 שעות, כלומר האנרגיה הכוללת היא: 1728 X 6 = כ 10,000 MWh או 10GWh   , שנת הבנייה: 1974-1984, עלות הבנייה: 425 מיליון ליש"ט – שהם בדולרים של אז מעל למיליארד דולר, ובדולרים של ימינו – כ 1.5-2 מיליארד דולר. התחנה לא נבנתה כדי לגבות אנרגיות מתחדשות (שלא היו קיימות אז), אלא כדי לשמש מקור של יציבות ברשת, כלומר לספק חשמל במקרה של קפיצת פתע בביקוש. היא נועדה להחליף מה שנקרא spinning reserves – שפירושו: תחנות כוח פחמיות או גזיות ששורפות דלק ועובדות על ריק, בכוננות, רק כדי לספק רזרבה מידית לכיסוי קפיצות פתאומיות בביקוש החשמל.

2. גולדיסטל, גרמניה.

נתונים: הספק כולל 1060 MW, כמות מים: 12 מיליון מ"ק במאגר העליון, כ 14 מיליון בתחתון, הפרש גובה 300מ'. נבנתה בים 1997 ל 2004, עלתה 600 מיליון אירו. כמות אנרגיה כוללת: 1060 X 8 שעות = כ 8000 MWh שהם כ 8 GWh. תכנון התחנה החל ב 1965 אבל ארגונים ירוקים התנגדו להקמתה בגלל הפגיעה בטבע. הדיונים והמשפטים נמשכו כ 30 שנה, עד שבנייתה בפועל החלה ב 1997.

3. מרקרסבאך, גרמניה. Markersbach

נתוני התחנה במקרסבאך: הספק: 1045 MW (המתקן הגדול בגרמניה), נפח המאגרים 6.3 מיליון מ"ק, הפרשי הגובה: 288 מ'. אנרגיה כוללת – לא כתוב, אבל אפשר להניח (לפי גודל המאגר) שזה בערך חצי מגולדיסטל, כלומר כ 5 GWh. שנת בנייה: 1970-79.

מתקן אחר, בטורינגיה, גרמניה, בעל הספק של 320 MW. דו"ח מלא על אנרגיה שאובה של חברת ונטנפל נמצא כאן)

אלו היו דוגמאות לתחנות גדולות לייצור חשמל באגירה שאובה שקיימות ועובדות.

בגרמניה יש עוד מספר תחנות קטנות, ובסה"כ יש כושר ייצור של כ 6.8 GW  מאגירת מים שאובה. אם נניח שהקיבול הממוצע הוא כ 6 שעות, נפח האגירה השאובה הזמינה בגרמניה היום היא בערך 40 GWh. צריכת השיא בגרמניה היא כ 75 GW, והצריכה הכוללת בכול השנה היא כ 481 TWh.

באנגליה כושר הייצור השאוב הוא 2.8 GW ונפח האגירה האפשרי כ 17 GWh. צריכת השיא היא כ 55 GW, והצריכה השנתית הכוללת: כ 340 TWh.

נחשב כעת כמה אנרגיה שאובה דרושה כדי שנוכל לספק את כול צריכת החשמל מאנרגיית שמש ורוח + אגירה שאובה.

את החישוב ערך אדריו רוג'רס על בסיס נתוני 2015, עבור 4 ארצות. אני ערכתי חישוב נפרד על בסיס נתוני 2016 עבור גרמניה. החישובים התבססו על נתוני אמת של חברות החשמל, המפרטים את כמות החשמל מרוח ושמש שנוצרה בכול שעה משעות השנה, ואת הצריכה הכוללת באותה שעה. אנו בודקים מה היה דרוש כדי שנוכל להפיק את כול הצריכה באותה שנה (2015, או 2016) ממקורות מתחדשים. (לא עוסקים בתחזיות של צריכה בעתיד). לצורך זה אנו מניחים שניתן להגדיל את מספר מתקני השמש והרוח ככול הדרוש כדי לייצר הן את האנרגיה הדרושה לצריכה ברגע נתון, והן עודף אנרגיה שישמש לשאיבה למאגרי המים (בהם נשתמש כאשר אין שמש ורוח). בגרף שלמטה רואים את הייצור מרוח ושמש בצרפת מול הצריכה, מתוך הנחה שמגדילים את מתקני הרוח והשמש כך שהייצור השנתי שלהם ישווה לצריכה השנתית.

הכתמים הלבנים שמתחת לקו השחור (קו הצריכה) מסמנים את החשמל שצריך להיות מסופק על ידי אנרגיה מאוחסנת. (שאיבה אגורה).

נעשה עוד חישוב נוסף: נניח שמגדילים עוד יותר את כושר הייצור הסולארי והרוחני. במקרה הזה יהיה לנו ייצור עודף בשעות של רוח חזקה ושמש, שלא יהיה ניתן לניצול כי המאגרים כבר מלאים, אבל זה יאפשר לנו מאגרים יותר קטנים.

התוצאה של אנדריו: בגרמניה דרושים נפחי אגירה בין 5 ל 31 TWh  (תלוי בכמות השמש והרוח שהנחנו), באנגליה דרושים נפחי אגירה של בין 2 ל 18 TWh. במילים אחרות: בגרמניה דרושה אגירה שאובה בנפח בין פי 125 מהקיים היום (או 5000 מתקנים כמו גולדיסטל למעלה), לבין פי 750 מהקיים היום.

באנגליה דרושה אגירה בנפח בין פי 120 לבין פי 1000 מהמותקן היום. ( 1000 דינורביגים).

החישוב שלי לגבי גרמניה בשנת 2016 מניב תוצאות דומות: אם נניח כושר ייצור סולארי ורוחני פי 4.2 מהקיים היום נפח האגירה הדרוש הוא כ 11 TWh  שזה פי 275 מהקיים היום. כושר הייצור של כול מתקני האגירה השאובה צריך להיות קרוב ל 60 GW, כלומר בערך פי 10 מהיום. שימו לב שצוואר הבקבוק הוא נפח האגירה הכולל, ולא כושר ייצור של האגירה.

לגבי גרמניה – 2016 – אם מרשים שימוש כ 10% אנרגיה פחמית (רק 90% מתחדשת), אזי מספיקים 0.5 TWh של אגירה שאובה, אבל צריכים להחזיק כושר ייצור פחמי של כ 58 GW  (כלומר לא הרבה פחות מהקיים היום), שיהיה במצב תפעול (כוננות) אבל יופעל רק 10% מהזמן. כמות האגירה השאובה הדרושה תהיה "רק" פי 12 מהקיים היום.

סיכום: בגרמניה (הארץ הכי מתקדמת באנרגיה מתחדשת) יש כ 25,000 טורבינות רוח בכושר ייצור של כ 41 GW, ו 40 GW  של כושר ייצור סולארי, שהם כ 200-400 מיליון מ"ר של לוחות (בין 200 ל 400 קמ"ר – שטח אדיר). זה קיים, אבל מספק רק כ 23% מהחשמל (בחישוב שנתי). כדי להגיע למערכת של 100% אנרגיה מתחדשת (לפי ה"יעדים" עליה הכריזה גרמניה) היא צריכה להתקין פי 4 כושר ייצור רוחני וסולארי, ועוד כושר אגירה פי 200 (או יותר) ממה שיש. אם נבחן את היעד של 80% אנרגיה מתחדשת – צריך אולי פי 3 מתקנים סולאריים ורוחניים, פי 12 אגירה, ובנוסף – מערכת כמעט מלאה של תחנות פחמיות או גזיות.

היעדים לא ניתנים להשגה (מבחינה טכנית-מעשית) בטכנולוגיות שקיימות היום. וזאת לפני שמתחילים לחשב את הצד הכלכלי - כמה זה עולה להקים ולהחזיק 3 מערכות מלאות, נפרדות וחופפות (הייצור הרוחני-סולארי, הייצור הפחמי והאגירה) ומערכת הולכה הדרושה.

אכן קיימת היום טכנולוגיה לאגירת אנרגיה – אגירת מים שאובה. אבל, כאשר בודקים את הכמויות והמספרים – כמה מתקני אגירה שאובה נחוצים כדי להשיג 100% (או 80%) חשמל מתחדש – נתקלים בקיר. נוכח הסיבוכיות הטכנית, המגבלות הגיאוגרפיות (הפרשי גובה, זמינות המים) והקושי בהקמת מתקנים אלה אין אפשרות להקים כמות כזו. היעדים (שנחקקו בחוק) אינם ברי השגה.

יעקב

האנרגיה של העתיד

תשכחו משמש ורוח. האנרגיה של העתיד היא הפחם. זו לא תעמולה אידאולוגית שמפיצים חברות הפחם, זו ידיעה שמביא הניו יורק טיימס, האבא של התקינות הפוליטית. אלה העובדות, להבדיל מרחשי לב, הגיגים ירוקים או שאיפות "נעלות" של הסכם פאריס.

1600 תחנות כוח פחמיות חדשות נמצאות בבנייה או בתכנון ברחבי העולם. תמצאו את הרשימה המפורטת באתר ירוק גרמני שעוקב אחרי הנושא במטרה לבייש (שיימינג) את החברות שמקימות את תחנות הכוח, כי, כידוע, פחם זה פויה, זה הורס את העולם. התחנות האלה, שייכנסו לפעולה בשנים הקרובות, יגדילו את כושר הייצור הפחמי ב 43%.  הפחם מספק היום כ 28% מהאנרגיה בעולם (לאחר ירידה קלה בשנים האחרונות עת החליפו בארה"ב תחנות כוח פחמיות בגז).

התחנות נבנות בעיקר בארצות העניות כמו פקיסטן, מצריים, ווייטנאם, מלאווי ואירן, וכמובן, בסין והודו. חלק מארצות אלה לא היו להן תחנות כוח פחמיות עד כה. מיותר לציין שבניגוד לארצות העשירות, בארצות העניות קיים מחסור חמור בחשמל, מאות מיליוני בני אדם אין להם חשמל, והמחסור בחשמל מונע גם פיתוח ותיעוש ופירושו עוני מחפיר. משהו כמו מיליארד עד שניים של בני אדם – אין להם חשמל בעולם.

מי שאין לו חשמל זקוק לחשמל כמו אוויר לנשימה, או כמו לחם. במקומות כאלה לא יכולים להשתעשע בצעצועים כמו לוחות שמש או תחנות רוח, שמספקות חשמל לפעמים כן ולרוב לא. שמש ורוח זה שעשוע בו יכולות לשחק מדינות עשירות, בעולם המפותח בהן אין מחסור בחשמל. אם החשמל מובטח, על ידי תחנות פחמיות, גזיות וגרעיניות (שמספקות חשמל רציף ואמין), ואם יש כסף מיותר לשרוף, אז מקימים לוחות שמש וטורבינות רוח, כשעשוע שמחמם את הלב הירוק, כגיבנת חסרת תועלת על גבי מערכת החשמל הבטוחה הקיימת כבר.

מי שאין לו חשמל, העניים בעולם השלישי, צריכים חשמל לא לשעשועים, אלא בשביל לחם. אז הם מקימים תחנות שנותנות חשמל רציף ואמין, תחנות פחמיות. עוזרת גם העובדה שהפחם מצוי ברוב הארצות.

מחצית מתחנות הכוח החדשות בעולם מוקמות על ידי חברות סיניות. אלה אותם סינים שבהם תלו הירוקים את התקוות שיובילו את האנרגיה המתחדשת לאחר שארה"ב פרשה מהסכם פאריס ואירופה התעייפה מהסובסידיות האין-סופיות. 

הסינים סובלים בבית (בערי סין) מבעיית זיהום אוויר, כי בנו בעבר תחנות פחמיות ללא מסננים, כדי לספק חשמל מהר ובזול. הם גם בנו תחנות כוח בכמות אדירה, כמו כול דבר, מעבר לדרוש (מפלאי הכלכלה הממשלתית המתוכננת). כעת הם הגיעו לרוויה, הואט קצב הגידול בביקוש לחשמל, ויש להם מספיק תחנות כוח, לא צריך הרבה תחנות חדשות. לכן הם ביטלו 100 תחנות פחמיות שהיו מתוכננות בסין, אבל תחנות רבות נוספות נמצאות בבנייה או בתכנון גם בסין. התחנות הקיימות כבר עובדות בניצול חלקי בלבד (באזור 50%). כ 700 התחנות החדשות נבנות על ידי חברות סיניות, 20% מהן בארצות אחרות. זה לא שסין נדבקה פתאום בהתלהבות ירוקה מתחנות רוח, לא בגלל זה היא משקיעה באנרגיה מתחדשת. היא משקיעה כדי להציל את המפעלים ללוחות שמש וטורבינות שהם הקימו, כרגיל, במספרים בלתי הגיוניים.

ארה"ב שינתה כיוון תחת הנשיא טראמפ, ותסכים למממן תחנות כוח פחמיות בארצות עניות, באמצעות קרנות הסיוע כמו  הבנק העולמי. הנשיא אובמה אסר על הבנק העולמי לממן תחנות כוח פחמיות, מצדו שעניי העולם ישבו בחושך.

תחנת כוח פחמית חדשה מתוכננת לעבוד 40-50 שנה. כאשר כתבתי "אנרגיית העתיד" זו לא הייתה מליצה נבובה, כדרך שמשתמשים בה חסידים ירוקים. התחנות שיספקו חשמל בעתיד הקרוב הן אלה שנבנות כעת, והן פחמיות וגזיות (בארצות רבות בהן יש גז).

יעקב

הקבורה של קבורת הפד"ח

לפני שנה כתבנו על הנושא של לכידת הפד"ח וקבורתו CCS בזו הלשון:

"ל"ירוקים" יש נטייה להיתפס לפנטזיות ירוקות שמנותקות מהמציאות הטכנולוגית, הנדסית, כלכלית שבמסגרת האילוצים שלה כול דבר בעולמנו חייב לעמוד. הם חזקים בפנטזיות, סיסמאות  ומשאלות לב, וחלשים בהבנה בפיסיקה, טכנולוגיה, הנדסה או כלכלה. אחת הפנטזיות האלה היא "לכידת פד"ח וקבורתו"  CCS  - Coal Capture and Sequestration.". כלומר: לכידת הפד"ח מארובות תחנות כוח פחמיות וקבורתו במעמקי האדמה – כדי למנוע שחרורו לאטמוספרה.

קבורת הפד"ח – CCS  -  ממלא תפקיד מפתח בכול התכניות (הפנטזיות) להשגת ה"יעדים" המוכרזים של צמצום הפליטות ב 80% או ב 100%, בלי זה אין להם (אפילו לכאורה) אפשרות לדמיין עתיד ללא פליטות.

כעת הודיעה החברה סאות'רן על סגירת פרויקט הדגל של ה CCS  (קבורת הפחמן).

זהו פרויקט ענק, בעיר קמפר Kemper, מיסיסיפי, ארה"ב, שנבנה בהשקעת עצומה של 7.5 מיליארד דולר, רובה מכספי ציבור, סובסידיות, מענקים והעמסה על תעריפי החשמל. תחנת הכוח תמשיך לעבוד כתחנה גזית רגילה (ללא קבורה), וכול הכסף שהושקע בה (עלותה אולי פי 5 מתחנה גזית) ירד לטמיון.

אפילו ראש העיר ניו יורק לשעבר, מייקל בלומברג (בעליה של חברת החדשות "בלומברג" וחסיד גדול של המלחמה באקלים ושל האנרגיה המתחדשת) אמר בוועידת "בלומברג לאנרגיות מתחדשות" באפריל: "לכידת פחמן היא שטות מוחלטת-  total bullshit , תעתועי דמיון, והבל - nonsense." . בוקר טוב אליהו! הרי את זה בדיוק אמרו רבים מראש, לפני שנשרפו 7 מיליארד דולר לריק!

תחנת הכוח בקמפר היא דוגמה אופיינית להתנהלות הנושאים ה"ירוקים". חבורות של אקטיביסטים חסרי הבנה הנדסית-פיסית, מונעים מהתלהבות אידאולוגית אך לא מציאותית, דוחפים בכוח גדול פרויקט חסר שחר, בלתי אפשרי ולא מעשי. הם לוחצים חזק על הפוליטיקאים, ואלה וגם אלה (הפעילים והפוליטיקאים) מסרבים להתייעץ עם אנשים מומחים, שיודעים את החומר. התוצאה: לומדים את השיעור בדרך הקשה, על ידי שריפת לריק של כסף גדול, כסף של אחרים.

כך מתנהל כול נושא האנרגיות המתחדשות (לא רק ה CCS).

ניתוח נוסף מראה מדוע CCS  לא יכול להיות כלכלי, ושיש דרכים אחרות, יותר טובות וזולות להפחתת הפליטות. אלא שברור שהחלפת פחם בגז מקטין את הפליטות אולי ב 30-40% אבל לא ב 80-100% כפי שדורשים ה"יעדים" הנאים והחוקים הירוקים השונים. לכן תלו הירוקים כול כך הרבה תקוות ב CCS.

יעקב