האמת על אגירת אנרגיה.

כול חסיד של אנרגיה מתחדשת יודה, לפעמים, שהשמש לא זורחת בלילה, ולכן לא יכולה לספק חשמל בלילה. (למעשה השמש מספקת חשמל, באקלים מדברי ומלא שמש כמו שלנו – 20% מהזמן – כ 1750 שעות מתוך 8760 השעות בשנה, וזה נתון בדוק ואין ויכוח עליו. בארצות כמו גרמניה השמש מפיקה חשמל כ 10-12% מהזמן, ובאנגליה רק כ 8% מהזמן – על בסיס נתוני אמת). גם הרוח מספקת חשמל אולי 25% עד 30% מהזמן, לא יותר (תלוי במיקום הטורבינה, כלומר באקלים ומשטר הרוחות במקום, טורבינות ימיות מפיקות חשמל עד 40% מהזמן).

אז, איך אפשר לבנות מערכת אספקת חשמל שמבוססת על 100% שמש ורוח (או אפילו רק 80%)? (על פי היעדים שנחקקו בחוק בארצות שונות). מי יספק חשמל כאשר השמש לא זורחת והרוח לא נושבת? כול חסיד ירוק ידקלם מיד תשובה סטנדרטית: הפתרון הוא אגירת אנרגיה. יפה, אלא, שאגירת אנרגיה לא קיימת (בכמות משמעותית). זו סיסמה ריקה שהחסיד לא בדק ולא הבין. בואו ונבדוק מה המשמעות של אגירת אנרגיה (מבחינה כמותית) והאם קיים דבר כזה, או האם יכול להיות קיים בכלל.

ראשית נבהיר את יחידות המדידה. יש שתי יחידות: א. יחידת הספק הנמדדת ב kW, MW, GW  ו TW (כול אחד זה הקודם מוכפל ב 1000). זה מציין מה העוצמה המרבית של הזרם שמאגר (או מקור) יכול לספק ברגע נתון. ב. יחידת אנרגיה כוללת, המציינת מה הכמות הכוללת של אנרגיה שהמאגר מסוגל לספק. זה נמדד ב kWh, MWh , GWh ו TWh – ומציין מה הכמות הכוללת של אנרגיה במאגר. אם נעשה אנלוגיה למאגר מים: ההספק אומר מה גודל הצינור שדרכו ניתן למלא או לרוקן את המאגר, כלומר כמה מ"ק מים ניתן להזרים כול שעה. הכמות הכוללת היא מה כמות המים הכוללת במאגר במ"ק.

קיימים כיום שני אמצעים לאגירת אנרגיה: בטריות (מצברים) ומאגרי מים (אגירה שאובה). יש רעיונות על שיטות אגירה נוספות (כמו גלגלי תנופה, אוויר דחוס, או הפיכת חשמל למימן). אלה סיפורים, ספקולציות, לא משהו שקיים ופועל, ולא אתייחס אליהם כעת. גם לבטריות לא אתייחס. מתקן הבטריות לאגירת חשמל הגדול ביותר הקיים היום, הוא בהספק של 40 MW (בקליפורניה). הצריכה הממוצעת של חשמל בגרמניה (למשל) היא 60,000 MW, באנגליה וקליפורניה אולי 40,000 ובישראל כ 9,000. 40 MW  הם כמות זעירה וזניחה ביחס לצרכי רשת החשמל, לא רלוונטית. אז, אתעלם מבטריות ואבחן בהמשך את הנושא של שאיבה אגורה – כלומר מים.

הרעיון של האגירה השאובה הוא פשוט: בונים שני מאגרי מים, אחד תחתון ואחד עליון (על הר), ומחברים ביניהם עם צינורות, משאבות וטורבינות חשמל. כאשר יש עודף חשמל (השמש זורחת והרוח נושבת, או תחנות כוח העובדות בלילה) מפעילים בעזרתו משאבות ששואבות מים מהמאגר התחתון לעליון. כאשר יש מחסור בחשמל (אין שמש ורוח) מפילים את המים מהמאגר העליון לתחתון דרך טורבינה המייצרת חשמל. זה פשוט, וזה עובד, יש מאות מתקנים כאלה בעולם, הנה לדוגמה שלושה מהגדולים שבהם:

1. דינורביג, בווילס, אנגליה.

By Denis Egan - http://www.flickr.com/photos/theancientbrit/288064095/, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=10795031

נתונים: הספק כולל: 1728 MW  ( 6 טורבינות של 300 MW  כ"א). כמות כוללת: המים מספיקים ל 6 שעות, כלומר האנרגיה הכוללת היא: 1728 X 6 = כ 10,000 MWh או 10GWh   , שנת הבנייה: 1974-1984, עלות הבנייה: 425 מיליון ליש"ט – שהם בדולרים של אז מעל למיליארד דולר, ובדולרים של ימינו – כ 1.5-2 מיליארד דולר. התחנה לא נבנתה כדי לגבות אנרגיות מתחדשות (שלא היו קיימות אז), אלא כדי לשמש מקור של יציבות ברשת, כלומר לספק חשמל במקרה של קפיצת פתע בביקוש. היא נועדה להחליף מה שנקרא spinning reserves – שפירושו: תחנות כוח פחמיות או גזיות ששורפות דלק ועובדות על ריק, בכוננות, רק כדי לספק רזרבה מידית לכיסוי קפיצות פתאומיות בביקוש החשמל.

2. גולדיסטל, גרמניה.

נתונים: הספק כולל 1060 MW, כמות מים: 12 מיליון מ"ק במאגר העליון, כ 14 מיליון בתחתון, הפרש גובה 300מ'. נבנתה בים 1997 ל 2004, עלתה 600 מיליון אירו. כמות אנרגיה כוללת: 1060 X 8 שעות = כ 8000 MWh שהם כ 8 GWh. תכנון התחנה החל ב 1965 אבל ארגונים ירוקים התנגדו להקמתה בגלל הפגיעה בטבע. הדיונים והמשפטים נמשכו כ 30 שנה, עד שבנייתה בפועל החלה ב 1997.

3. מרקרסבאך, גרמניה. Markersbach

נתוני התחנה במקרסבאך: הספק: 1045 MW (המתקן הגדול בגרמניה), נפח המאגרים 6.3 מיליון מ"ק, הפרשי הגובה: 288 מ'. אנרגיה כוללת – לא כתוב, אבל אפשר להניח (לפי גודל המאגר) שזה בערך חצי מגולדיסטל, כלומר כ 5 GWh. שנת בנייה: 1970-79.

מתקן אחר, בטורינגיה, גרמניה, בעל הספק של 320 MW. דו"ח מלא על אנרגיה שאובה של חברת ונטנפל נמצא כאן)

אלו היו דוגמאות לתחנות גדולות לייצור חשמל באגירה שאובה שקיימות ועובדות.

בגרמניה יש עוד מספר תחנות קטנות, ובסה"כ יש כושר ייצור של כ 6.8 GW  מאגירת מים שאובה. אם נניח שהקיבול הממוצע הוא כ 6 שעות, נפח האגירה השאובה הזמינה בגרמניה היום היא בערך 40 GWh. צריכת השיא בגרמניה היא כ 75 GW, והצריכה הכוללת בכול השנה היא כ 481 TWh.

באנגליה כושר הייצור השאוב הוא 2.8 GW ונפח האגירה האפשרי כ 17 GWh. צריכת השיא היא כ 55 GW, והצריכה השנתית הכוללת: כ 340 TWh.

נחשב כעת כמה אנרגיה שאובה דרושה כדי שנוכל לספק את כול צריכת החשמל מאנרגיית שמש ורוח + אגירה שאובה.

את החישוב ערך אדריו רוג'רס על בסיס נתוני 2015, עבור 4 ארצות. אני ערכתי חישוב נפרד על בסיס נתוני 2016 עבור גרמניה. החישובים התבססו על נתוני אמת של חברות החשמל, המפרטים את כמות החשמל מרוח ושמש שנוצרה בכול שעה משעות השנה, ואת הצריכה הכוללת באותה שעה. אנו בודקים מה היה דרוש כדי שנוכל להפיק את כול הצריכה באותה שנה (2015, או 2016) ממקורות מתחדשים. (לא עוסקים בתחזיות של צריכה בעתיד). לצורך זה אנו מניחים שניתן להגדיל את מספר מתקני השמש והרוח ככול הדרוש כדי לייצר הן את האנרגיה הדרושה לצריכה ברגע נתון, והן עודף אנרגיה שישמש לשאיבה למאגרי המים (בהם נשתמש כאשר אין שמש ורוח). בגרף שלמטה רואים את הייצור מרוח ושמש בצרפת מול הצריכה, מתוך הנחה שמגדילים את מתקני הרוח והשמש כך שהייצור השנתי שלהם ישווה לצריכה השנתית.

הכתמים הלבנים שמתחת לקו השחור (קו הצריכה) מסמנים את החשמל שצריך להיות מסופק על ידי אנרגיה מאוחסנת. (שאיבה אגורה).

נעשה עוד חישוב נוסף: נניח שמגדילים עוד יותר את כושר הייצור הסולארי והרוחני. במקרה הזה יהיה לנו ייצור עודף בשעות של רוח חזקה ושמש, שלא יהיה ניתן לניצול כי המאגרים כבר מלאים, אבל זה יאפשר לנו מאגרים יותר קטנים.

התוצאה של אנדריו: בגרמניה דרושים נפחי אגירה בין 5 ל 31 TWh  (תלוי בכמות השמש והרוח שהנחנו), באנגליה דרושים נפחי אגירה של בין 2 ל 18 TWh. במילים אחרות: בגרמניה דרושה אגירה שאובה בנפח בין פי 125 מהקיים היום (או 5000 מתקנים כמו גולדיסטל למעלה), לבין פי 750 מהקיים היום.

באנגליה דרושה אגירה בנפח בין פי 120 לבין פי 1000 מהמותקן היום. ( 1000 דינורביגים).

החישוב שלי לגבי גרמניה בשנת 2016 מניב תוצאות דומות: אם נניח כושר ייצור סולארי ורוחני פי 4.2 מהקיים היום נפח האגירה הדרוש הוא כ 11 TWh  שזה פי 275 מהקיים היום. כושר הייצור של כול מתקני האגירה השאובה צריך להיות קרוב ל 60 GW, כלומר בערך פי 10 מהיום. שימו לב שצוואר הבקבוק הוא נפח האגירה הכולל, ולא כושר ייצור של האגירה.

לגבי גרמניה – 2016 – אם מרשים שימוש כ 10% אנרגיה פחמית (רק 90% מתחדשת), אזי מספיקים 0.5 TWh של אגירה שאובה, אבל צריכים להחזיק כושר ייצור פחמי של כ 58 GW  (כלומר לא הרבה פחות מהקיים היום), שיהיה במצב תפעול (כוננות) אבל יופעל רק 10% מהזמן. כמות האגירה השאובה הדרושה תהיה "רק" פי 12 מהקיים היום.

סיכום: בגרמניה (הארץ הכי מתקדמת באנרגיה מתחדשת) יש כ 25,000 טורבינות רוח בכושר ייצור של כ 41 GW, ו 40 GW  של כושר ייצור סולארי, שהם כ 200-400 מיליון מ"ר של לוחות (בין 200 ל 400 קמ"ר – שטח אדיר). זה קיים, אבל מספק רק כ 23% מהחשמל (בחישוב שנתי). כדי להגיע למערכת של 100% אנרגיה מתחדשת (לפי ה"יעדים" עליה הכריזה גרמניה) היא צריכה להתקין פי 4 כושר ייצור רוחני וסולארי, ועוד כושר אגירה פי 200 (או יותר) ממה שיש. אם נבחן את היעד של 80% אנרגיה מתחדשת – צריך אולי פי 3 מתקנים סולאריים ורוחניים, פי 12 אגירה, ובנוסף – מערכת כמעט מלאה של תחנות פחמיות או גזיות.

היעדים לא ניתנים להשגה (מבחינה טכנית-מעשית) בטכנולוגיות שקיימות היום. וזאת לפני שמתחילים לחשב את הצד הכלכלי - כמה זה עולה להקים ולהחזיק 3 מערכות מלאות, נפרדות וחופפות (הייצור הרוחני-סולארי, הייצור הפחמי והאגירה) ומערכת הולכה הדרושה.

אכן קיימת היום טכנולוגיה לאגירת אנרגיה – אגירת מים שאובה. אבל, כאשר בודקים את הכמויות והמספרים – כמה מתקני אגירה שאובה נחוצים כדי להשיג 100% (או 80%) חשמל מתחדש – נתקלים בקיר. נוכח הסיבוכיות הטכנית, המגבלות הגיאוגרפיות (הפרשי גובה, זמינות המים) והקושי בהקמת מתקנים אלה אין אפשרות להקים כמות כזו. היעדים (שנחקקו בחוק) אינם ברי השגה.

יעקב

האנרגיה של העתיד

תשכחו משמש ורוח. האנרגיה של העתיד היא הפחם. זו לא תעמולה אידאולוגית שמפיצים חברות הפחם, זו ידיעה שמביא הניו יורק טיימס, האבא של התקינות הפוליטית. אלה העובדות, להבדיל מרחשי לב, הגיגים ירוקים או שאיפות "נעלות" של הסכם פאריס.

1600 תחנות כוח פחמיות חדשות נמצאות בבנייה או בתכנון ברחבי העולם. תמצאו את הרשימה המפורטת באתר ירוק גרמני שעוקב אחרי הנושא במטרה לבייש (שיימינג) את החברות שמקימות את תחנות הכוח, כי, כידוע, פחם זה פויה, זה הורס את העולם. התחנות האלה, שייכנסו לפעולה בשנים הקרובות, יגדילו את כושר הייצור הפחמי ב 43%.  הפחם מספק היום כ 28% מהאנרגיה בעולם (לאחר ירידה קלה בשנים האחרונות עת החליפו בארה"ב תחנות כוח פחמיות בגז).

התחנות נבנות בעיקר בארצות העניות כמו פקיסטן, מצריים, ווייטנאם, מלאווי ואירן, וכמובן, בסין והודו. חלק מארצות אלה לא היו להן תחנות כוח פחמיות עד כה. מיותר לציין שבניגוד לארצות העשירות, בארצות העניות קיים מחסור חמור בחשמל, מאות מיליוני בני אדם אין להם חשמל, והמחסור בחשמל מונע גם פיתוח ותיעוש ופירושו עוני מחפיר. משהו כמו מיליארד עד שניים של בני אדם – אין להם חשמל בעולם.

מי שאין לו חשמל זקוק לחשמל כמו אוויר לנשימה, או כמו לחם. במקומות כאלה לא יכולים להשתעשע בצעצועים כמו לוחות שמש או תחנות רוח, שמספקות חשמל לפעמים כן ולרוב לא. שמש ורוח זה שעשוע בו יכולות לשחק מדינות עשירות, בעולם המפותח בהן אין מחסור בחשמל. אם החשמל מובטח, על ידי תחנות פחמיות, גזיות וגרעיניות (שמספקות חשמל רציף ואמין), ואם יש כסף מיותר לשרוף, אז מקימים לוחות שמש וטורבינות רוח, כשעשוע שמחמם את הלב הירוק, כגיבנת חסרת תועלת על גבי מערכת החשמל הבטוחה הקיימת כבר.

מי שאין לו חשמל, העניים בעולם השלישי, צריכים חשמל לא לשעשועים, אלא בשביל לחם. אז הם מקימים תחנות שנותנות חשמל רציף ואמין, תחנות פחמיות. עוזרת גם העובדה שהפחם מצוי ברוב הארצות.

מחצית מתחנות הכוח החדשות בעולם מוקמות על ידי חברות סיניות. אלה אותם סינים שבהם תלו הירוקים את התקוות שיובילו את האנרגיה המתחדשת לאחר שארה"ב פרשה מהסכם פאריס ואירופה התעייפה מהסובסידיות האין-סופיות. 

הסינים סובלים בבית (בערי סין) מבעיית זיהום אוויר, כי בנו בעבר תחנות פחמיות ללא מסננים, כדי לספק חשמל מהר ובזול. הם גם בנו תחנות כוח בכמות אדירה, כמו כול דבר, מעבר לדרוש (מפלאי הכלכלה הממשלתית המתוכננת). כעת הם הגיעו לרוויה, הואט קצב הגידול בביקוש לחשמל, ויש להם מספיק תחנות כוח, לא צריך הרבה תחנות חדשות. לכן הם ביטלו 100 תחנות פחמיות שהיו מתוכננות בסין, אבל תחנות רבות נוספות נמצאות בבנייה או בתכנון גם בסין. התחנות הקיימות כבר עובדות בניצול חלקי בלבד (באזור 50%). כ 700 התחנות החדשות נבנות על ידי חברות סיניות, 20% מהן בארצות אחרות. זה לא שסין נדבקה פתאום בהתלהבות ירוקה מתחנות רוח, לא בגלל זה היא משקיעה באנרגיה מתחדשת. היא משקיעה כדי להציל את המפעלים ללוחות שמש וטורבינות שהם הקימו, כרגיל, במספרים בלתי הגיוניים.

ארה"ב שינתה כיוון תחת הנשיא טראמפ, ותסכים למממן תחנות כוח פחמיות בארצות עניות, באמצעות קרנות הסיוע כמו  הבנק העולמי. הנשיא אובמה אסר על הבנק העולמי לממן תחנות כוח פחמיות, מצדו שעניי העולם ישבו בחושך.

תחנת כוח פחמית חדשה מתוכננת לעבוד 40-50 שנה. כאשר כתבתי "אנרגיית העתיד" זו לא הייתה מליצה נבובה, כדרך שמשתמשים בה חסידים ירוקים. התחנות שיספקו חשמל בעתיד הקרוב הן אלה שנבנות כעת, והן פחמיות וגזיות (בארצות רבות בהן יש גז).

יעקב

הקבורה של קבורת הפד"ח

לפני שנה כתבנו על הנושא של לכידת הפד"ח וקבורתו CCS בזו הלשון:

"ל"ירוקים" יש נטייה להיתפס לפנטזיות ירוקות שמנותקות מהמציאות הטכנולוגית, הנדסית, כלכלית שבמסגרת האילוצים שלה כול דבר בעולמנו חייב לעמוד. הם חזקים בפנטזיות, סיסמאות  ומשאלות לב, וחלשים בהבנה בפיסיקה, טכנולוגיה, הנדסה או כלכלה. אחת הפנטזיות האלה היא "לכידת פד"ח וקבורתו"  CCS  - Coal Capture and Sequestration.". כלומר: לכידת הפד"ח מארובות תחנות כוח פחמיות וקבורתו במעמקי האדמה – כדי למנוע שחרורו לאטמוספרה.

קבורת הפד"ח – CCS  -  ממלא תפקיד מפתח בכול התכניות (הפנטזיות) להשגת ה"יעדים" המוכרזים של צמצום הפליטות ב 80% או ב 100%, בלי זה אין להם (אפילו לכאורה) אפשרות לדמיין עתיד ללא פליטות.

כעת הודיעה החברה סאות'רן על סגירת פרויקט הדגל של ה CCS  (קבורת הפחמן).

זהו פרויקט ענק, בעיר קמפר Kemper, מיסיסיפי, ארה"ב, שנבנה בהשקעת עצומה של 7.5 מיליארד דולר, רובה מכספי ציבור, סובסידיות, מענקים והעמסה על תעריפי החשמל. תחנת הכוח תמשיך לעבוד כתחנה גזית רגילה (ללא קבורה), וכול הכסף שהושקע בה (עלותה אולי פי 5 מתחנה גזית) ירד לטמיון.

אפילו ראש העיר ניו יורק לשעבר, מייקל בלומברג (בעליה של חברת החדשות "בלומברג" וחסיד גדול של המלחמה באקלים ושל האנרגיה המתחדשת) אמר בוועידת "בלומברג לאנרגיות מתחדשות" באפריל: "לכידת פחמן היא שטות מוחלטת-  total bullshit , תעתועי דמיון, והבל - nonsense." . בוקר טוב אליהו! הרי את זה בדיוק אמרו רבים מראש, לפני שנשרפו 7 מיליארד דולר לריק!

תחנת הכוח בקמפר היא דוגמה אופיינית להתנהלות הנושאים ה"ירוקים". חבורות של אקטיביסטים חסרי הבנה הנדסית-פיסית, מונעים מהתלהבות אידאולוגית אך לא מציאותית, דוחפים בכוח גדול פרויקט חסר שחר, בלתי אפשרי ולא מעשי. הם לוחצים חזק על הפוליטיקאים, ואלה וגם אלה (הפעילים והפוליטיקאים) מסרבים להתייעץ עם אנשים מומחים, שיודעים את החומר. התוצאה: לומדים את השיעור בדרך הקשה, על ידי שריפת לריק של כסף גדול, כסף של אחרים.

כך מתנהל כול נושא האנרגיות המתחדשות (לא רק ה CCS).

ניתוח נוסף מראה מדוע CCS  לא יכול להיות כלכלי, ושיש דרכים אחרות, יותר טובות וזולות להפחתת הפליטות. אלא שברור שהחלפת פחם בגז מקטין את הפליטות אולי ב 30-40% אבל לא ב 80-100% כפי שדורשים ה"יעדים" הנאים והחוקים הירוקים השונים. לכן תלו הירוקים כול כך הרבה תקוות ב CCS.

יעקב

סיכום האנרגיה העולמי ל 2016

הנה כמה נתונים על צריכת האנרגיה בעולם, לשנת 2016, מתוך הסיכום השנתי של חברת BP  (בריטיש פטרוליום).

צריכת האנרגיה העולמית גדלה בכ 1% ב 2016, בדומה ל 2104 ו 2015, אבל פחות מהממוצע של 10 שנים שהיה גידול של 1.8% לשנה. הצרכן הגדול הוא סין, והצריכה שלה גדלה ב 1.3%, אבל זה גידול קטן יותר מאשר בשנים הקודמות.

פליטות פד"ח מאנרגיה גדלו רק ב 0.1% ב 2016, הגידול הקטן ביותר בשנים האחרונות.

הנפט סיפק כ שליש מצריכת האנרגיה, מחירו הממוצע ירד לכ 44 דולר לחבית ב 2016 לעומת 52 דולר בשנה הקודמת. הצריכה העולמית עלתה ב 1.6%. צריכת הגז עלתה גם כן בכ 1.5%, פחות מהעלייה של 2.3% בעשור הקודם. לעומת זאת, הצריכה של פחם ירדה ב 1.7%, וחלקו של הפחם באנרגיה הכוללת ירד לכ 28%. אנרגיות מתחדשות (ללא הידרו) גדלו בכ 14.6%, גידול מתון יותר מאשר שיעור הגידול ב 10 שנים קודמות.

אנרגיה גרעינית עולמית גדלה בכ 1.3%, הודות ל 5 כורים חדשים שנכנסו לפעולה בסין, הארץ היחידה שמובילה גידול באנרגיה גרעינית. עוד כ 20 כורים נמצאים בשלבי בנייה בסין.

פליטות הפד"ח בעולם גדלו רק בכ 0.1%. ב 3 השנים האחרונות, הפליטות למעשה יציבות (עומדות על אותה רמה), וזה בניגוד לעלייה הברורה של כ 2.5% לשנה בעשור הקודם. הסיבות הן כמה: קיטון או התייצבות בצמיחה הכלכלית (בעיקר בסין), מעבר מחזורי מתעשיות כבדות לענפי השירותים, התייעלות אנרגטית ושינוי תמהיל הדלקים (מעבר נפחם לגז).

סיכום סטטיסטי מפורט תמצאו במסמך זה.

למרות כול הדיווחים האופטימיים על הגידול המהיר באנרגיות מתחדשות (שמש ורוח) ברור מהגרף למעלה שחלקם מהאספקה הכוללת של אנרגיה העולמית אינו עולה על 2%, בעוד הדלקים הפחמיים (פחם, נפט, גז) מספקים 85% מהאנרגיה.

יעקב

אנרגיה גרעינית בארה"ב בדעיכה

בארה"ב יש 99 תחנות כוח גרעיניות המספקות כ 20% מהחשמל הכולל. התחנות הן ישנות (אולי חוץ מ 2 שבבנייה) וגילן קרוב ל או מעל ל 40 שנה. תקופת התפעול המתוכנן, ותוקף רישיון ההפעלה, היה 40 שנה, כך שכול התחנות מתקרבות לסוף חייהן. מתעוררת השאלה (והוויכוח) אם צריך ואם כדאי להאריך את חייהן של התחנות או לסגור אותן.

תחנות הכוח הגרעיניות מפיקות חשמל "נקי" נטול פד"ח. למרות זאת מנהלים מרבית הארגונים הירוקים ושומרי הסביבה (כגון גרינפיס) מלחמת חורמה נגד האנרגיה הגרעינית בגלל הסיכון לזיהום רדיואקטיבי, סיכון ממשי, בניגוד לסיכון האקלימי שהוא תיאורטי, ספקולטיבי, ורחוק.

תחנות הכוח הגרעיניות, הרוצות להמשיך ולפעול חייבות לעבור תהליך רישוי להפעלה ל 20 שנים נוספות. הארגונים הירוקים מתנגדים בחריפות להארכה, דורשים סגירה מהירה של התחנות, ועושים כול הצרות האפשריות  כמו מחאות, הפגנות, לחצים פוליטיים ועתירות משפטיות אינסופיות (בג"צים).

בנוסף נפגעה הכלכליות של הפעלת התחנות מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שהארכת הרישיון מותנית בביצוע שיפוצים נרחבים ותחזוקה בהשקעה גדולה, הסיבה השנייה היא הירידה במחירי החשמל שהושגה בזכות התחנות הגזיות, הפועלות בגז זול הזמין בארה"ב בזכות שיטת הפראקינג. הסיבה השלישית היא אופנת האנרגיה המתחדשת. הממשלות מסבסדות את האנרגיה המתחדשת ונותנות לה עדיפות לגישה לרשת על פני שאר האנרגיות, כך שהתחנות הגרעיניות אינן מצליחות למכור את כול החשמל שהן מייצרות, והחשמל שכן נמכר, נמכר במחיר נמוך יחסית.

מאז 2013 נסגרו כבר 5 תחנות כוח גרעיניות בארה"ב, 6 תחנות נוספות החליטו והודיעו על סגירה עד 2025. בכך הולכת לאיבוד כמות ניכרת של חשמל נטול פליטות, כמות יותר גדולה מהאנרגיה הסולארית שהופקה בכול ארה"ב. מספר תחנות נוספות נמצאות בסכנת סגירה מאותן הסיבות הכלכליות. בארה"ב הייתה ירידה של 14% בפליטות הפד"ח בין 2005 ל 2016 (הרבה יותר מאשר בכול שאר העולם). הירידה בפליטות התרחשה בעיקר בגלל החלפה של תחנות פחמיות מיושנות בתחנות גזיות חדשות, הפולטות פחות, ובזכות שיטת הפראקינג (שגם לה מתנגדים הארגונים הירוקים). מחקר הראה שסגירת התחנות הגרעיניות (רק ה"מתנדנדות") והחלפתן בתחנות גזיות יגרום לעלייה של כ %4.9 בפליטות הפד"ח. חלק מהארגונים הירוקים, המודאגים בעיקר מהאיום האקלימי, החל לתמוך בתחנות הגרעיניות.

מספר מדינות בארה"ב ומספר ארגונים ירוקים תומכים כעת בסבסוד התחנות הגרעיניות כדי לא תסגרנה. מחקרים מצאו שהסבסוד הנדרש כדי לשמור על התחנות הגרעיניות הוא הרבה יותר נמוך מהסבסוד של האנרגיה המתחדשת (שמש ורוח) ובנוסף, התחנות הגרעיניות מספקות אנרגיה (ללא פד"ח) באופן סדיר ורציף ולא תזזיתי כמו הרוח והשמש.

צא וחושב על האבסורד: תחילה מסבסדים את השמש והרוח – וגורמים בכך לפגיעה כלכלית בתחנות הכוח, ואח"כ נדרש סבסוד נוסף לתחנות הגרעיניות, כדי שבכול זאת יהיה חשמל כאשר השמש לא זורחת והרוח לא נושבת. ועוד טוענים החסידים הירוקים: "השמש והורח הם זולים".

בניו יורק, למשל, פעולת תחנת הכוח "אינדיאן פוינט" על שפת נהר ההדסון, כ 80 ק"מ ממרכז העיר, ומספקת כ 25% מצריכת החשמל של העיר והמדינה.

המושל קומו החליט על סגירת התחנה עד 2021, כי לדעתו (ולדעת המתנגדים הרבים) התחנה מסכנת את העיר, ואם חו"ח תהיה תאונה, לא ניתן יהיה לפנות את תושבי ניו יורק והאסון יהיה נוראי. הכול נכון, אבל מאיפה ייקחו חשמל? מה המקור האלטרנטיבי שיופעל במקום התחנה המיועדת לסגירה? לא יודעים, אין תכניות של ממש. ניתוק החשמל לעיר ניו יורק זו לא אופציה, ולבנות תחנות כוח חדשות על גז או פחם זה, כידוע, פויה. אז השאירו לעצמם אופציה: אם לא תהיה ברירה יאריכו את התחנה עד 2024, ואם יהיה צורך יאריכו עוד... ההחלטה על סגירת התחנה אינה רצינית כול עוד לא מצביעים על מקורות חלופיים, ולא מתחילים בבניית תחנות כוח חלופיות (בנייה כזו כולל רישוי עלולה להימשך עשור).

בסופו של דבר כול אלה וויכוחי סרק. התחנות הקיימות הן זקנות, ודינן למות, בהכרח. אי אפשר להאריך חייהן לנצח. לא ממש חשוב אם תיסגרנה כמה שנים קודם או כמה שנים יותר מאוחר. חייבים לבנות תחנות כוח חדשות שתבטחנה אספקת זרם. אלא, שעל העולם השתלטה מין מנטליות של "אנטי" – אנטי כול דבר שעובד ומספק אנרגיה, ובעד חלומות אוטופיים על "אנרגיה מתחדשת" שלא קיימת. קיים שיתוק מערכות ציבוריות שאינו מאפשר הקמת תחנות כוח חדשות. הסוף יהיה שבניו יורק יישבו בחושך כמו בעזה, בבגדד ובניו דלהי.

יעקב