בטר פלייס – כמשל.

בטר פלייס של שי אגסי ועידן עופר פשטה את הרגל, כצפוי. לא שהופתענו, כי חזינו שזה יקרה עוד בטרם היא קמה. אמרנו לכם... אבל זו אולי הזדמנות להפיק לקחים.

כותב דניאל שמיל בדה-מרקר: הבעיה הראשונה (מתוך 8) הייתה:

יומרה גדולה מדי. ביקור במרכז המבקרים של בטר פלייס ליד צומת גלילות הזכיר חוויה דתית כמעט. דמותו המצולמת של אגסי הסבירה על הסכנות בתלות של ישראל בנפט - והבטיחה להעביר את התחבורה בישראל להנעה חשמלית.

בטר פלייס נוסדה על סמך חזון – או אמונת בטן כמו דתית. היא נועדה לא לספק שרות ללקוח ולהרוויח כסף עבור היזם – היא נועדה להושיע את האנושות – כך אמר אגסי. החזון יפה אבל לא היו לו רגליים על קרקע המציאות.

כול מיזם חדש מבוסס, בהכרח על חזון – על חזון של אספקה של מוצר או שירות שלא היה קודם. אבל מלבד החזון צריך בסיס מוצק על קרקע המציאות מבחינה הנדסית (טיב המוצר ותהליך ייצורו) ומבחינה כלכלית (עלות ומחיר). הרגל הרביעית היא שיווק. שי אגסי הצטיין בחזון ובשיווקו – עובדה שהצליח למשוך את עידן עופר ומשקיעים אחרים לעסקה. אבל שי אגסי מנותק לחלוטין מהמציאות ההנדסית-כלכלית. עידן עופר, שהשקיע את הכסף הגדול, היה צריך להיות יותר מציאותי, להתייעץ עם מומחים בכול התחומים, ולהיות זהיר יותר – לא ליפול קורבן להיסטריה האופנתית וללשונו החלקלקה והפנטזיונרית של אגסי. הוא היה צריך להקשיב לאביו, סמי עופר ז"ל, שהזהיר אותו מפני ההרפתקה.

בשבילי – התמונה שלמטה חשפה יותר טוב מאלף מילים את טיבו של שי אגסי. על זה יש ביטוי עממי: אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.

הרבה חברות "ירוקות" בתחום הפאנלים הסולאריים, המצברים למכוניות והמכוניות החשמליות פשטו את הרגל בעולם, בשנה, שנתיים האחרונות. גם טסלה, הכוכב הגדול של המכונית החשמלית בדרך לשם, למרות המחיר האסטרונומי של מנייתו, וכול סממני ההצלחה הרגעיים. (זאת נבואה שלי, נבואה בסיכון גדול...).

והנה עוד נבואה: זה יהיה הסוף של פרויקטים ירוקים אחרים – תחנות רוח ופאנלים סולאריים. אלה עסקים בנויים על בסיס חזון כמו-דתי ועל בסיס פוליטי – על סובסידיות – ולא על בסיס מציאותי, בסיס הנדסי וכלכלי מוצק. אבל... נחייה ונראה.

ההיסטריה החממיסטית העבירה אנשים על דעתם, בטר פלייס ולקוחותיה הם רק חלק קטן וזניח מקורבנות התופעה.

יעקב