פול ארליך והאקו-פשיזם האקולוגי

פוסטים רבים נכתבו אודות נבואות הקץ של פול ארליך בבלוג הירוק. ארליך נחשב כ"סלבריטי" בחוגי האקולוגיה בעולם ובישראל.  הוא מכהן כנשיא מרכז אקדמאי חשוב בסטאנפורד, ולמרות כל כישלונותיו המדעיים וכשלי המדיניות שיושמה בעקבותיהם הוא ממשיך להתראיין ומתארח כמרצה מוביל בכנסים אקדמאיים (למשל כאן באונ' תל אביב בשנת 2012).

ידידנו ג'יסון קראופורד כתב בשירשור טוויטים (  Jason Crawford ) על המדיניות האכזרית שיושמה בעקבות הקמפיין של ארליך וחבריו:

בשנות ה-60 של המאה הקודמת הדאגה המרכזית של התנועה האקולוגית היתה "איכלוס יתר". ספרים כמו "פצצת האוכלוסין" ו-"רעב 1975!" הובילו קמפיין שצלצל בפעמוני האזעקה.

על תוצאות הקמפיין מספר צ'ארלס מאן, בספרו "הקוסם והנביא":

"התוצאות של הקמפיין היו מעוררות חלחלה. במקסיקו, בוליביה, פרו, אינדונזיה, בנגלאדש ובמיוחד בהודו, מיליוני נשים עוקרו, לעיתים קרובות בכפייה, ופעמים רבות בתנאים לא בטוחים.

בין שנות ה-70 וה-80 הממשלה בהודו, שאז הונהגה על ידי אינדירה גנדי ובנה סנג'אי, אימצה מדיניות שדרשה עיקור של נשים וגברים על מנת לזכות בהקצבת מים, חשמל, קצבאות מזון, טיפול רפואי והעלאות שכר.

מורים הורשו לסלק תלמידים מבתי הספר אם הוריהם לא עברו עיקור. מעל 8 מיליון נשים וגברים עברו עיקרו בשנת 1975 בלבד. ("סוף סוף", ציין מנהל הבנק העולמי רוברט מקנמרה, "הודו מתקדמת למענה יעיל לבעיית אוכלוסיית היתר") באותה העת תכניות לבקרת ילודה קודמו באותה עוצמה. במצרים, טוניס, פקיסטאן, דרום קוריאה וטאיוון, משכורות עובדי מערכת הבריאות במערכות שנטו לשחיתות התבססו על כמות ההתקנים התוך-רחמיים למניעת הריון שהוחדרו לנשים".

"פצצת האוכלוסין", מאת פול ואנה ארליך, היה תבוסתני באופן מיוחד, והוא נפתח בהצהרה: "הקרב להזנת כל האנושות נגמר. בעשור של 1970... מאות מיליוני אנשים עומדים לגווע ברעב למרות כל תכניות החירום שניזום כעת."

בשנת 1970 ארליך אמר: "כאשר אתה מגיע לנקודה בה אתה מבין שכל המאמצים הנוספים הינם חסרי סיכוי, אתה יכול כבר לדאוג לעצמך ולחבריך וליהנות ממעט הזמן שנותר לך. הנקודה הזאת עבורי היא 1972."

בספר "רעב 1975!" (מאת ויליאם ופול פאדוק) הציעו המחברים שיטה של "סיווג ראשוני"  (טריאז') שכללה את הפסקת הסיוע במזון עבור "חסרי הסיכוי" במדינות כמו בהודו. בני הזוג ארליך תמכו בשיטה.

ארליך גם לא נרתע משיטות כפייתיות, באמרו ששליטה על ריבוי האוכלוסייה צריכה להיות מושגת "על ידי שיטת תמריצים ועל ידי ענישה, ותוך כדי הפעלת כוח אם שיטות וולונטריות יכשלו".

"אחת התכניות שמוזכרות לעיתים קרובות כוללת תוספת של עיקור זמני דרך הוספת חומרים למים או למזון." (!) אך אם אתם מזועזעים על ידי זאת, "הירגעו... האופציה אינה אפשרית לנו, תודות לחוסר המסוגלות הפושעת של המחקר הביו-רפואי בתחום." (!!) עמוד 135 בספרו.

במילים אחרות, מה שארליך חושב שהוא פשע הוא לא עצם ההוספה של חומרי עיקור לאספקת המים, אלא העובדה שטרם הגענו לטכנולוגיה המאפשרת לבצע זאת.

על שיתוף הפעולה עם ראש הממשלה ההודי, קנדרשאקר, הוא כתב (עמ' 166): "כאשר הוא הציע לעקר את כל הגברים בהודו שלהם 2-3 ילדים, היה עלינו להפעיל לחץ על הממשל ההודי להתקדם עם התכנית... כפייה? אולי, אבל כפייה למען מטרה טובה."

 

 

עשרות שנים מאוחר יותר ארליך לא מבטא כל חרטה, הוא ממשיך בשלו. באירועים לציון היובל לפרסום ספרו בראיון תובנות לעבר, ארליך הציג תמיכה במדיניות הסינית של "ילד אחד", באומרו כי "זה לא היה כפייתי כפי שזה תואר כאן" (במערב).

בני הזוג ארליך מתקשים להודות שטעו במשהו. בשנת 2009 בדיון על מסקנות מספרם הם אמרו: "אולי הפגם המשמעותי ביותר... היה שהיינו יותר מידי אופטימיים ביחס לעתיד."(!)

בשלהי 2018, פול ארליך קידם את הרעיון ש"אוכלוסיית העולם האופטימלית היא פחות משני מיליארד בני אדם -  5.6 מיליארד פחות אנשים מאשר אלו החיים על הפלנטה כיום."

 

אז כן, אני מאשים את פול ארליך בתבוסתנות, תעמולה היסטרית, הטפה לכפייה וחוסר יושרה אינטלקטואלית.

למעקב אחר ג'ייסון קראופורד בטוויטר - (@jasoncrawford)

מעל: כרזה עמוד בניו יורק טיימס המזהירה כי צמיחת האוכלוסייה בעולם השלישי מהווה איום על העולם.