דפים

18 בספטמבר 2015

בני הולך לקולג' – ברוך שפטרנו.

מאת רוני כהן [קטעים ממאמר באנגלית – תמצות ותרגום שלי].

בני, קורי, עוזב את ביתי בצפון קליפורניה והולך ללמוד בקולג' במזרח. ברוך שפטרנו. אני מצטערת להודיע שאני מרגישה הקלה ושמחה שאני אשתחרר מהניג'וז המתמיד של לוחם הסביבה הקיצוני שגידלתי.
שום דבר שאני עושה אינו טוב בעיני בני. הוא מוכיח אותי על מרחק ההובלה של כול פרי או ירק שאני קונה. הוא חוקר אותי על המקור של כול חתיכת בשר או עוף שאני מגישה לו. הוא מוכיח אותי על כול דבר – למה איני קונה מכונית חשמלית, למה ספה סינטטית, למה אני מבזבזת מים על פרחים בגינה. בזמן שהורים אחרים מחביאים אלכוהול ותרופות מצאצאיהם בגיל הטיפש-עשרה, אני מחביאה מכלים מפלסטיק ומגבות נייר.

אני מרגישה כמו המתבגר המתחבא בתוך ביתו כדי להימלט מההשגחה וההטפות של בני. רק כאשר קורי לא בבית אני מעיזה לנקות את המקרר ולהשליך לזבל את שאריות הירקות המרקיבים. רק כאשר הוא יוצא מהבית לארוחת ערב מעיזה אני לאכול חתיכת דג הליבוט שהוא טוען שהוא בסכנת הכחדה. כאשר אני מכינה ארוחה בשרית, בני מטיף לי שזה בזבזני במים ותורם לעליית הפליטות. איזו הקלה זו תהיה כאשר אפטר מהמבט היוקד של משגיח הקיימות הפרטי שלי.

אומנם לא התכוונתי לגדל את מר קיימות, אבל אני מודה שאשמתי וכיוונתי אותו לכיוון זה. ניסיתי לקיים את מצוות "תיקון עולם". כאשר קורי היה בן 8 הגשנו מרק לחסרי בית בבית תמחוי. בתיכון הוא ניגן גיטרה בבתי אבות, בהתנדבות. כאשר הוא גילה התעניינות במדע לא יכולתי לדכא את האם היהודייה שבי וניסיתי להסביר לו שיוכל לשרת הכי טוב את האנושות אם יהיה רופא. אבל מעולם לא התכוונתי לדחוק בו שיציל את העולם כולו, ובטח לא מאנשים כמוני.

הזרע הראשון נזרע כאשר החלטתי לקנות אוכל אורגני. הסברתי לבני, שישב בכיסא גבוה של תינוקות, שרציתי לתרום את חלקי הקטן במניעת זיהום הסביבה בחומרי הדברה רעילים. קראתי לבני מתוך ספרו של ד"ר סאוס, שכתב: "אם לא נשים לב ולא נהיה אכפתיים, שום דבר לא ישתנה". הסימן הראשות שהאינדוקטרינציה שלי עבדה הייתה בטיול משפחתי בקוסטה ריקה כאשר קורי היה בן 12. בעוד אנו מתכוננים למסע רגלי בג'ונגלים הוא סירב למרוח דוחה-יתושים (איכס, כימיקלים), למרות כול ההפצרות שלי. התוצאה – הוא נדבק בקדחת דנג, עם חום של 40 מעלות וסכנת חיים.
גם סבתא שלו תרמה ל"חינוכו" – כאשר ביקרנו בביתה היא נתנה לנו מגבת אחת קטנה ואמרה שזה צריך להספיק לכול השבוע (כיבוס מגבות הורס את הסביבה). נזכרתי במקרה כזה כאשר בני ניגב את ידיו על הג'ינס המוכתמים שלו או על הריפוד של הכיסאות בסלון, מהתפוזים האורגניים שאכל – כדי לחסוך מגבות או מגבונים. הפסקתי לקנות תפוזים.

בתיכון, קורי התחבר לחברו הטוב ביותר שכבר היה לוחם סביבה וותיק. הם נמשכו יותר למחאות והפגנות מאשר למסיבות. הם העדיפו סדנא לבניית בית שימוש אורגני על פני נשף ריקודים. כאשר החבר מבקר בביתנו הוא מטפטף מים מהידיים שלו, על הפרקט שלי, ואני נאלצת לרוץ אחריו עם הסמרטוט, כי הוא חוסך מגבות למען הסביבה.

כאשר השפעת החבר גדלה, החל קורי להוקיע אותי על צביעותי – אני תולה שלטים "שטח נקי מחומרי הדברה" על המרפסת, אבל מסרבת לוותר על בשר, דלק פוסילי או צביעת השער. בגיל 17 השתתף בני בהפגנות אלימות נגד צינור הנפט קייסטון, ועמד להיעצר. בקושי הצלתי אותו מישיבה בכלא. בגיל 18 הוא רצה ללכת להשחית ירקות בסופר מרקט בגלל שהם מהונדסים גנטית. אמרתי לו שיעצרו אותו והוא יישב בכלא על וונדאליזם. "אז מה?" הוא ענה. כאשר הלכנו פעם לסרט, הייתי מאד צמאה וקניתי בקבוק מים (מפלסטיק) במזנון, בהפסקה. "איך יכולת?" התפרץ קורי. שבוע שלם לא דיבר איתי. יום אחד בא עם פרוייקט חדש: הוא וחברו יאגרו שתן במרפסת שלנו, ויהפכו אותו לדשן אורגני. "לא יהיה שתן בבית שלי" צרחתי. "לא, אני אעשה פיפוניקס" הוא אמר. "אתה תשתין במרפסת?" "רק כדי לדשן את הגינה". "אתה רוצה להשתין בגינה??"

הוא צודק. אני צריכה לחדול מלקנות בקבוקי פלסטיק, להנמיך את התרמוסטט בחורף, לנהוג פחות, לקנות פחות, ולהיות יותר מודעת מהנזקים של החומריות שלי. בכול זאת, בני מייגע – אנשום נשימת רווחה של אישה חופשיה, ברגע שיסיר נוכחותו מהמרפסת שלי.

יעקב

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

אלה הם קווי האופי הבסיסיים של "מתקני העולם". ההתחלה מעונגת דשן, ההמשך ניטראליות ולבסוף אלימות.

יעקב אמר/ה...

לא עלה בדעתה של האמא היהודיה ללמד את בנה לחשוב.