דהראני: אשליות סולאריות אכזריות בהודו

לפני יותר משנה הבאנו את הסיפור על הכפריים ההודיים שרוצים חשמל אמתי, אסלי, ולא חשמל סולארי. הנה הסיפור הזה ביתר פירוט. זה סיפור שממחיש את הנתק מהמציאות, את שיעבוד לאידאולוגיה אוטופית של פעילים ירוקים, של "מצילי עולם". הוא גם ממחיש את ה"אכזריות המרושעת" שלהם כלפי תושבי הודו.

יש כמה מנטרות, סיסמאות אופנתיות שהירוקים נוהגים להפריח, משפטים אידיאולוגיים חביבים אך בלתי נכונים. למשל: "במקום כולשהו הרוח תמיד נושבת" – לא נכון – אבל זה נושא לפוסט אחר. כאן נדון במשפט: "יש מקומות שבהם חשמל סולארי כדאי ומועיל" באיזה מקומות בדיוק? למשל במקומות מרוחקים בהם רשת החשמל לא מגיעה... דוגמה: הכפר דהראני בהודו. עוד סיסמה ירוקה: "בואו נדלג על השלב המיושן של חשמל מהרשת ונעבור ישר לחשמל סולארי באמצעות מיקרוגריד (רשת מקומית קטנה) – כפי שבאפריקה דילגו על השלב של טלפון קווי ועברו ישר לטלפון סלולארי".

הכפר דהראני, 3200 תושבים, היה מנותק מרשת החשמל כבר 30 שנה. בכפר הזה בחר הארגון גרינפיס להדגים את האידאולוגיה הסולארית שלו. הבחירה הייתה תוצאה של מפגש מקרי של ראש הכפר עם פעיל גרינפיס. יש בהודו כ 400 מיליון (מיליון) תושבים שאין להם חשמל וכ 700 אלף כפרים לא מחוברים לרשת. ממשלת הודו מתכננת לחבר את כולם לרשת עד 2022 – אשרי המאמין...

גרינפיס ניסה להוכיח, על ידי דוגמה ממשית, שניתן לספק חשמל לכפרי הודו ללא רשת חשמל מרכזית המוזנת, ברובה מתחנות כוח פחמיות גדולות. הם ניסו להוכיח שהפתרון לחסרי חשמל בהודו יכול להיות מערכות סולאריות. הם רצו להוכיח את היתרונות של "האנרגיה של העתיד" (כדבריהם).

השלט מפרט את המכשירים שאסור לחבר לחשמל הסולארי כדי לא לרוקן את המצברים

בשנת 2014 התקינה גרינפיס על הגגות בכפר מערכות לוחות שמש בהספק של 70 KW, וגם 224 מצברים כדי לאגור חשמל ביום ולספק אותו בלילה. העלות של הפרויקט הייתה 407,050 דולר (מעל ל 400 אלף דולר). גרינפיס מימנה את המתקן, וסיפקה את החשמל בחינם ל 6 חודשים, אבל ביקשה בהמשך 1 דולר לחודש מכול משפחה מחוברת (היו 380 משפחות שהתחברו). זה סכום יקר עבור ההודים כי ממוצע השכר בכפר הוא רק 30 סנט ליום. (בתשלום דולר לחודש, ייקח כמאה שנה לכסות את ההשקעה...)

אבל, הבעיה אינה המחיר. מיד אחרי ההתקנה התברר שמערכת החשמל הסולארית עם מצברים – יכולותיה מוגבלות מאד. אם מחברים מכשירי חשמל ביתיים – קומקומים, טלוויזיות, מאווררים, תנורי בישול ואפייה, מקררים או מגהצים – המצברים מתרוקנים מהר מאד, והכפר חוזר לשבת בחושך. כלומר: המערכת הסולארית אינה מסוגלת לספק מספיק חשמל ולא פתרה את בעיית מחסור החשמל בכפר. הפתרון לתושבי הכפר הגיע, בדרך עקיפה ומקרית (כמו המערכת הסולארית של גרינפיס). ראש ממשלת ביהאר (המדינה בהודו בה נמצא הכפר) הוזמן על ידי גרינפיס לכפר לחנוך את המערכת הסולארית ה"מתקדמת". בהזדמנות זו הפגינו תושבי הכפר ודרשו "חשמל אמתי, אסלי" לא חשמל "כאילו" של גרינפיס. זעקתם עלתה למעלה ונשמעה. כעבור חודש התקינו בכפר שנאי של 100  KW  וחיברו את הכפר לרשת החשמל הארצית (המוזנת על ידי תחנות פחמיות).

תושבים התנתקו מהמערכת הסולארית, רק 120 משפחות עדיין מחוברות (לעומת 380 קודם). החשמל מהרשת זול פי 3 מהחשמל הסולארי – והוא גם זמין בכמויות הדרושות. הרשת ההודית אינה מושלמת ויש בה הפסקות זרם תכופות, בכול זאת היא טובה בהרבה מהרשת הסולארית, שלא מספיקה לכלום.

 אנשים מסוימים מנהלים מאבק אידיאולוגי ירוק על גב תושביה העניים של הודו, ומבזבזים כסף על "פתרונות" שלא עובדים. (זו ההתאכזרות המרושעת לעניי הודו). בכול זאת, אומרים התושבים, החיים בכפר השתפרו בהרבה, בזכות גרינפיס. לא בזכות המערכת הסולארית שגרינפיס התקינה, אלא בזכות הביקור של ראש ממשלת המדינה שגרינפיס ארגנה (שהביא לחיבור הכפר לרשת החשמל).

מומחים "ירוקים" אומרים שיש בהודו 12,771 כפרים שמרוחקים מהרשת ולא ניתנים לחיבור כמו דהראני. בכפרים אלה מערכת סולארית יכולה להועיל (לדבריהם), כי חשמל מהרשת לא יהיה. לא נכון! המערכת הסולארית בדהארני עלתה מעל ל 400 אלף דולר. ניתן להתקין דיזל גנרטור בעלות של כ עשירית מזה, שיספק צרכי הכפריים במלואם. בתקציב של גרינפיס ניתן היה לספק חשמל (חשמל אמתי, אסלי) ל 10 כפרים מרוחקים (לפחות) במקום כפר בודד אחד. ההתעקשות לשרוף את הכסף על מתקנים סולאריים היא התעללות בעניי הודו, היא באה לשרת את האוטופיה האידאולוגית של גרינפיס ולא את הצרכים האמתיים של ההודים.

"יש מקומות שמערכת סולארית היא זולה ומועילה" ?? אולי על הירח.

יעקב