דו"ח חמור על ניהול משק האנרגיה הישראלי

אתר NEWS1 מפרסם הערב סקופ לפיו מבקר המדינה שוקד על דו"ח ביקורת חמור בעקבות ההתנהלות הרשלנית בשוק האנרגיה הישראלי, כך: "מבקר המדינה עומד לפרסם בקרוב דוח מקיף, שיצביע על האחראים לסכנות הגדולות אליהן נקלע משק האנרגיה בישראל, עד כדי סיכון הביטחון האנרגטי של המדינה. המבקר האיץ באחרונה את בדיקתו בנושא, בשל התרעומת הציבורית על העלאות המחירים התכופות במחירי החשמל, והחשש הגובר והולך להפסקות חשמל יזומות החל מהקיץ הקרוב."

על פי הנתונים מדובר על נזקים של מיליארדים לפיתוח שוק האנרגיה שנבע מן העיכובים הערמת המכשולים והפגיעה במיזמי הגז,  אלו עיכבו את אספקת הגז שנמצא בקידוחי תמר ולוויתן ביותר משנתיים. 

כמו כן מתייחס הדו"ח לעיכוב של 10 שנים בהקמת תחנת הכוח D באשקלון "לעיכוב אחראים בעיקר שרי האוצר והאנרגיה שקדמו לשטייניץ וללנדאו, אך גם שני שרים אלה לא עשו את הנדרש כדי להביא להשלמת הקמת התחנה - העתידה להיות אחת המרכזיות בישראל. בבדיקות שנערכו עולה, כי לו הייתה מוקמת תחנה זו במועד שנקבע (2008), ניתן היה להקטין את ההוצאות למשק החשמל בשנים 2014-2011 בסכום כולל הנאמד ב-4-2 מיליארד דולר."

בשנים האחרונות התרענו בבלוג הירוק פעמים רבות כי אם נמשיך להתנהל באופן בו אנו מתנהלים ביחס לפיתוח מקורות אנרגיה וייצור חשמל תוך השתעשעות בפרוייקטים אופנתיים נסיים בכך שנשב בחושך. 

לצערנו גם המבקר אינו עקבי בסוגיית "האנרגיות המתחדשות" ובעבר יצא גם בביקורת על כך שהממשלה אינה מיישמת את החלטותיה (המוטעות) בנושא בקצב משביע רצון, החלטות שאם היו מיושמות היו מחמירות את המשבר הצפוי.

על פי דיווחי NEWS1 לא מוזכר תפקידו המרכזי של השר הפסטורלי גלעד ארדן במחדל. ראוי להזכיר כאן פוסט שהעלנו לבלוג בשנת 2009:

המהנדסים הבכירים בחברת החשמל, ובראשם ד"ר דוד אלמקיס, מנהל אגף התכנון הסבירו לשר התשתיות (תודה ל ynet על הדיווח).

כי אם לא תוקם התחנה המתוכננת, הרי שעד שנת 2020 יגיע משק החשמל למצב שבו כ-60 אחוז מהזמן נתונה ישראל בסכנת עלטה מוחלטת.

אלמקיס הסביר כי הסיבה לתרחיש הזה נעוצה בראש ובראשונה בעובדה שבשנה זו מתכננת מדינת ישראל להסתמך על ייצור חשמל מגז טבעי בהיקף של 40 עד 50 אחוז מכושר הייצור - שיעור שנחשב גבוה מאוד ביחס למדינות אחרות בעולם.

לדבריו, למרות היתרונות הסביבתיים שבייצור חשמל מגז טבעי, הרי שההסתכמות עליו במשק האנרגיה נחשבת לבעייתית מאוד. "כשיש תחנות כוח פחמיות, צריך לפחות שלוש תקלות כדי ליצור משבר. עם גז, מספיקה תקלה אחת כדי ליצור תגובת שרשרת במערכת - שתביא לשיתוקה הזמני", אמר אלמקיס.

לעומתו טען השר לאיכות הסביבה, גלעד ארדן:

...כי יש לבטל - או לפחות לדחות - את הקמת התחנה הפחמית. הם אומרים כי אין הצדקה להקמת תחנה שתחל לפעול רק ב-2015 אם כבר עכשיו מתקשה ישראל להיאבק בזיהום האוויר ובפליטות גזי החממה.לדבריהם, יש להמתין כמה שנים כדי לבחון טכנולוגיות ידידותיות יותר לסביבה.

לצערנו כנראה נמשיך לבחון טכנולוגיות ידידותיות לסביבה בחושך...

מגדלים (סולאריים) באוויר

באתר המחשבים והטכנולוגיה HWzone.co.il נכתב פוסט המתאר גילוי מרעיש של מדענים מ-MIT, מכון מחקר מכובד מאוד, אם לא מכון המחקר הטכנולוגי הטוב בעולם. בפוסט, אשר נתמך על פרסום לתקשורת המבוסס על מאמר טכנולוגי\מדעי, נטען כי מגדלי תאים סולאריים בתצורות שונות מביאים ליעילות כפולה ומכופלת (עד פי 20!) של המרת אנרגיית השמש לחשמל ע"י תאים פוטו-וולטאיים.

את ההסברים הטכניים לטעות, שלא נטענה במאמר המקורי בכלל, נשאיר לסוף. מעניין יותר להבין את המקור לטעות – למה אנשים המתעסקים בטכנולוגיה מרשים לעצמם לטעון טענות מגוחכות ללא בדיקה? למה אנשי התקשורת של MIT הוציאו הודעה מטעה לעיתונות? למה מדענים במכון מחקר מכובד מערפלים את מחקריהם כך שייטעו אנשים ללא הבנה טכנית?

הפוליטיקאים, העיתונאים ואנשי הרוח מנסים במשך שנים לשכנע את המדענים שהם רעים מוסרית – הרי הם בין מביאי הקדמה והיא יוצרת כל כך הרבה בעיות לכולם. אדם השומע מספיק פעמים שהוא רשע מסתגר במגדל השן ומפתח יחס מתנשא כלפי הציבור – כיוון שקשה לראות את ההבדל בין קומץ האנשים הרעשניים והבורים שקוראים לו מרושע לבין הציבור בכללותו. בשביל מדענים מהסוג הזה כל מה שיכניס כסף, וגם אם צריך להונות אנשים בהונאות שהפוליטיקאים והעיתונות דורשים - כשר. הפוליטיקאים מפנים כסף לכל טרנד שהתקשורת מעלה. התקשורת יוצרת טרנד מכל פחד, אימה והיסטריה ("העולם מתקרר!" (1980), "העולם מתחמם!" (2000)...).

כל עוד הקדמה תחשב לבעיה ולא לפתרון, כל עוד לפוליטיקאים תהיה האפשרות להפנות כמויות עצומות של כסף לקידומם הפוליטי קצר הטווח וכל עוד הרגש השולט בציבור ובעיתונות יהיה פחד ולא תקווה ושמחת חיים – ניתן לצפות שנהיה מוצפים בהרבה אי הבנות וקשקושים פסאודו-טכנולוגיים של "נביאי זעם האדמה".

ולקטע הטכני: המקרה הקיצוני במאמר הוא מגדל אשר משפר פי 20 (!) את כמות האנרגיה המופקת ליחידת שטח אדמה (המילה "אדמה" נשמטה משום מה בגלגול לעיתונות) לעומת פאנל סולארי בודד מקביל לאדמה. מגדל שכזה דורש 32 יחידות של פאנלים סולאריים – ז"א שכל פאנל סולארי מפיק פי 1.5 פחות אנרגיה מאשר בפאנל השטוח, שגם הוא מפיק קצת פחות אנרגיה מפאנל שמתקינים בזווית קבועה אופטימאלית.

משמעות הדבר היא שיש להשתמש בפי 1.5 יותר פאנלים סולאריים כדי לקבל את אותה תפוקה. הבהרה זו מובאת בתקציר המאמר עצמו באופן ברור, אך לא בניתוחים העיתונאיים שלו.

ומה יקרה אם נרצה שדה של כאלו מגדלים? המאמר לא מתעסק בשאלה זו ישירות אך קל להראות  שככל שהשדה גדול יותר כך היעילות תקטן. באופן גס עבור שדה של דונם יש צורך בדונם של פאנלים סולאריים שטוחים, אך בין 4 ל-20 דונם של פאנלים סולאריים במבנה מגדלים...

עבור חוות סולאריות בערבה (למשל), שם שטח האדמה זול מאוד אך מחיר הפאנלים מהווה את העלות העיקרית, שימוש במגדלים שכאלו יהיה אסון כלכלי.

אז למה בכלל נעשה המחקר הזה? בעיר, שם השטח יקר מאוד, ייתכן שיהיה שימוש לסוג כזה של מגדלים וגם זה רק במידה ומחיר הפאנלים הסולאריים ירד באופן קיצוני. מעבר לזה – אני בטוח שהמעבדה שפרסמה את המחקר תקבל מימון ממשלתי שמן לשנה הבאה.

עוזי גייגר

בתי חרושת חוזרים לארה"ב

ארה"ב היא חלוצה בניצול שיטת הפראקינג להפקת גז טבעי. ארצות אחרות עדיין לא החלו להפיק גז בשיטה זו, ממרבצים של סלעי ביטומן בתחומן. בזכות הפראקיג עלתה התפוקה של הגז בארה"ב, ומחירי הגז נפלו מאד בארה"ב ביחס לשאר העולם, ראו בגרף המצורף.

בניגוד לנפט, מחירי הגז אינם אחידים בכול העולם, כי קשה להוביל גז למרחקים. ההובלה היבשתית תלויה בתשתית של צנרת, וההובלה הימים דורשת מתקנים מיוחדים, יקרים לטעינה ופריקה, וכן – מיכליות מיוחדות. מסיבה זו מחירי הגז נקבעים בכול מקום לפי ההיצע (הכמות המופקת) והביקוש בשוק המקומי.

המחיר הנמוך של הגז מושך מפעלי תעשייה לחזור לארה"ב, הסיפור הזה מספר על שתי חברות שהחליטו להקים מפעלים חדשים בארה"ב, במקום בצ'ילה או מקסיקו. עם המפעלים באים גם מקומות עבודה. גם מפעלי הפלדה חוזרים לחיים בארה"ב בזכות הגז הזול.

הבסיס לפיתוח כלכלי ושגשוג הוא אנרגיה זולה.  

יעקב 

המכונית החשמלית דועכת.

מספר מאמרים מתפרסמים על הדעיכה של המכונית החשמלית. מחקר שהתפרסם הגיע למסקנה שמכונית חשמלית תהיה כדאית רק אם מחירי הדלק יעלו פי 2 או פי 3 מהמחיר היום. זאת מתוך הנחה שמחירי המכונית החשמלית לא יעלו במקביל, מה שכנראה יקרה. בינתיים, עם גידול ייצור הנפט נראה שמחירי הדלק דווקא יירדו.

הנשיא אובמה מנסה לדחוף בכוח את השבי וולט, המיוצרת על ידי ג'נרל מוטורס, חברה ממשלתית. הוא מנסה להעלות את הסובסידיה מ 7500 ל 10000 דולר למכונית. אולי אם יחלק מכוניות בחינם אנשים "יקנו" את שבי וולט. אולי... לשבי וולט יש צרות חדשות – החברה הודיעה על החלפת כבל הטעינה, כי הכבל הנוכחי מתחמם.

אפילו הניו יורק טיימס, הירוק למשעי, ותומך נלהב בכול דבר תקין פוליטית, כותב על הבעיות של המכוניות החשמליות, המחיר היקר, המכירות הנמוכות. הם כותבים: "נשאר לראות אם המכונית החשמלית תהיה יותר מצעצוע של עשירים שיש להם עוד שתי מכוניות בנזין בגרז'".

את האמת אמר אחד ממנהלי חברת "אאודי": "המציאות מתגברת".

המכונית החשמלית הוא מוצר אידיולוגי, שנבנה כתשובה להיסטריה ההמונית הירוקה ולתימרוץ ממשלתי (שנובע מאותה סיבה), ובהתעלם מהמציאות ההנדסית והכלכלית. המכונית החשמלית חיה בפאנטזיות של אנשים שבויים בידי האידיולוגיה שלהם. ממש מאלף לראות כיצד ההיסטריה ההמונית שנוצרה, גרמה לחברות רבות להשקיע מאות מיליארדי דולרים בפיתוח מכוניות חשמליות. אני מניח שבכול חברות המכוניות יש מהנדסים וכלכלנים שאמרו להנהלה שלא ניתן למכור מכונית שעולה 41,000 דולר (מחיר הוולט), בעת שבשוק יש מכוניות (בנזין) ב 16,000 דולר שמציעות ביצועים ושרות יותר טוב. בינתיים יש שיפור בצריכת הדלק של המכוניות הרגילות. כתב אחר מדווח בניו יורק טיימס שמכונית בנזין רגילה, מאזדה 3 (עם מנוע 2000 סמ"ק), נוסעת בלי בעיות כ 17 ק"מ לליטר בנזין (40 מייל לגלון).

סובסידיות בגובה של מאות מיליוני דולר שהממשל האמריקאי נתן ליצרניות הרכב החשמלי ויצרניות הבטריות לא עזרו. חלק מהחברות נסגרו, והכסף של הסובסידיות ירד לטמיון. בכול זאת, מי שחדור אמונה עמוקה בלב לא נכנע בקלות לעובדות. "זה העתיד של התחבורה" אומר דוד סנדלוב, עוזר שר האנרגיה האמריקאי.

יעקב

יש נפט בשפע בארה"ב (ובעולם).

איור מתוך כתבת הניו-יורק טיימס

בכמה עיתונים הופיעו כתבות על התפוקה ההולכת וגדלה של נפט בארה"ב. תפוקת הנפט בארה"ב הלכה וירדה מאז 1970, בגלל התרוקנות שדות הנפט הישנים, ובגלל שלא נתגלו מרבצים חדשים שופעים כמו הישנים. בעיקבות זאת התפתחה תיאוריית "פסגת הנפט" peak oil שטוענת שהנפט מצוי באדמה בכמויות מוגבלות והוא הולך ואוזל, ומשבר נוראי יתרחש בקרוב, בגלל מחסור בנפט.

אך, ראה זה פלא, המגמה התהפכה בשנת 2005, ומאז יש עלייה בתפוקת הנפט בארה"ב. תפוקת הנפט ב 1970 הייתה 9.6 מיליון חביות ליום, בשפל של 2008 הייתה פחות מ 5 מיליון חביות, והיום הגיעה ל 5.7 מיליון (עליה של 12% תוך 3 שנים). התחזית ל 2020 מדברת על בין 7 ל 10 מיליון חביות ליום (בארה"ב בלבד).

נביאי ההפחדה של "פסגת הנפט" טעו בדיוק היכן שדומיהם, נביאי הזעם המלת'וסיים, טעו. הכומר תומאס מלת'וס טען שכושר ייצור המזון בעולם מוגבלת, ולא ניתן יהיה לייצר מספיק מזון כדי להזין את האוכלוסייה ההולכת והגדלה. הוא טען זאת בשנת 1798 כאשר בעולם חיו כמיליארד בני אדם. היום חיים 7 מיליארד והעדר יכולת לייצר מזון אינה בעיה מיידים או חמורה. הטעות של מלת'וס הייתה שהוא התחשב רק בכושר הייצור שהיה ידוע בימיו, ולא צפה את התפתחות הטכנולוגיה והגידול העתידי בכושר הייצור. מאז הוכנסו אינספור שיפורים טכנולוגיים לתהליך הגידול החקלאי: מיכון (טרקטורים וקומביינים), השקייה, דישון כימי, הדברה והשבחת זני הצמחים. הטיעון שכמות המשאבים מוגבלת, כי כדור הארץ סופי – נשמע מאד סביר – אבל השאלה היא היכן התקרה, מבחינה כמותית, שמעבר לה לא ניתן להגיע. את זה אנו לא יודעים, אבל דבר אחד ברור: מלת'וס טעה מאד בנקודה זו. זה לא שהמזון נופל כמן משמיים וייצורו אינו מהווה בעיה, אלא שמלת'וס טעה בהערכה שלו לגבי היכולת האנושית לפתור את בעיות הקיום שלה.

דבר דומה קורה בתחום הפקת הנפט. תפוקת הנפט בטכנולוגיות הידועות בעבר אכן הגיעה ל"פיסגה". אבל הטכנולוגיה לא עומדת במקום, ההתקדמות שלה גדולה ממה שנביאי זעם מלת'וסיים מסוגלים לדמיין.

גידול התפוקה בארה"ב נובע מחידושים טכנולוגיים. בעיקר מדובר בשני חידושים: אחד הוא שיפור בטכנולוגיית הקידוח שמאפשרת להגיע לעומקים גדולים יותר, לקדוח בסלעים קשים יותר, ובמהירות גדולה יותר (כלומר במחיר נמוך יותר) ובצורה יותר מדוייקת. מצד אחד התפתחה טכנולוגיה של קידוח והפקת נפט בים, ואף במים עמוקים, וכך התאפשר להפיק נפט ממאגרים של נפט נוזלי בקרקעית הים, שרבים מהם התגלו ופותחו בשנים האחרונות (בערך העשור האחרון). מצד שני פותחה טכנולוגיית הפראקינג – טכנולוגיה של החדרת מים עם חול וכימיקלים שמפרקים את הסלעים ספוגי הנפט במעמקי האדמה ומשחררים את הנפט והגז הכלוא בהם. הפקת הנפט והגז בדרכים אלה אינה זולה, אבל עליית מחירי הנפט בעשור האחרון הפכו אותה לכדאית. הטכנולוגיות החדשות מאפשרות ניצול מרבצים של פצלי שמן שבעומק האדמה, שנחשבו עד כה לבלתי ניתנים לניצול ובלתי כלכליים. מרבצים כאלה קיימים בכמויות אדירות, בכול העולם.

האם כמות הנפט (והגז והפחם) שבמעמקי האדמה היא אינסופית ? אינני יודע, איש אינו יודע. סביר להניח שלא. אבל שאלת האינסופיות אינה רלוונטית. השאלה המעניינת היא כמה יש, כמה זמן עוד יהיה נפט? מהי המגבלה (התקרה) הכמותית להפקת נפט? התקרה (השיא או ה peak) איננה היכן שנביאי "פסגת הנפט" מנבאים (היום, מחר, בעוד שנה שנתיים...). יש נפט, גז ופחם מספיק כדי לספק את הצריכה של האנושות למאות שנים. זאת לא נבואה, זאת עובדה, המבוססת על מרבצים ידועים וטכנולוגיה ידועה. זאת עובדה שמוכחת על ידי ספירה של חביות נפט שהופקו.

חסידי האנרגיה הירוקה אוהבים לאהוב את הטכנולוגיה בתחום הירוק אך הם שונאים טכנולוגיה בתחום הנפט. הם מרבים לספר לנו בחדווה על המכוניות שיסעו על מימן, על בטריות חדשות וזולות שימציאו בקרוב מאד ועל מכוניות חשמליות ותאים פוטו-וולטאיים יעילים. אבל צריך להבחין בין מציאות ונבואות או סיפורים יפים. אין ספק שהמדע והטכנולוגיה יביאו לנו אינספור המצאות נפלאות בעתיד, הרבה מעבר למה שאנו מסוגלים לדמיין. אבל אני לא מדבר על זה, על מה שיהיה בעתיד. אני מדבר על מה שקיים היום. שנים ארוכות, לפחות מאז 1973, כול העולם חי בפחד של מחסור בנפט. בייחוד זכורה הבהלה כאשר מחירי הנפט האמירו לשיא של 145 דולר החבית בשנת 2008 (אני זוכר גם את הבהלה של 1973).

אפשר לצפור צפירת הרגעה. ההתפתחות של 5-6 השנים האחרונות מוכיחה שאין בעיה של מחסור בנפט או באנרגיה. נביאי הזעם המלת'וסיים יצטרכו לחפש סוס אחר לרכב עליו.

יעקב

פאנלים סולאריים בהיצף.

בהמשך לפוסט הקודם שלנו על המחיר ה"נמוך" שהתקבל במכרז המשלתי לתחנת כוח פוטו-וולטאית באשלים – הנה ידיעה חדשה.

משרד המסחר בארה"ב חקר את נושא ייבוא הפאנלים מסין ומצא שהם נמכרים בארה"ב במחיר היצף, כלומר בחיר נמוך מהוצאות הייצור, בזכות סובסידיה שממשלת סין נותנת ליצרניות שלה. ארה"ב הטילה מכסים (לא גבוהים) כדי להגן על התעשייה המקומית.

המחיר הנמוך כעת אינו ריאלי, וספק אם הזוכה במכרז יצליח לרכוש פאנלים, בעוד שנה או שנתיים, במחיר של היום. מחיר הפאנלים צפוי לעלות, כי אי אפשר לבסס, לאורך זמן, תעשייה על סובסידיות.

יעקב

לנדאו והאנרגיה הגרעינית בישראל.

שר האנרגיה והתשתיות, עוזי לנדאו, מהנדס בהשכלתו, נוקט לפעמים עמדות משונות ולא הגיוניות, כמו, למשל – חטא קדמון שאני זוכר לו – התנגדותו לכביש 6. הוא גם נסחף בתמיכתו באנרגיה סולארית ולא מבחין שאין בה ממש, כרגע, מבחינה הנדסית או כלכלית.

בכנס אנרגיה שהיה בנתניה הוא אמר שישראל לא צריכה לפסול על הסף את האנרגיה הגרעינית, אלא לבחון את הנושא.

קוראי הבלוג הזה יודעים שאני תומך כללית באנרגיה גרעינית להפקת חשמל, וחושב שבהעדר מקורות אחרים, מעשיים וממשיים (כלומר – ללא "אנרגיה מתחדשת"), צריך לפתח את הטכנולוגיה הגרעינית.

יחד עם זאת – באנרגיה גרעינית, כפי שהיא בשימוש היום, יש הרבה סיכונים, ואנו, בישראל, לא צריכים לקחת אותם על עצמנו. אני מדבר על סיכונים של חבלה או הפצצה, ועל הסכנה ששטחים גדולים במדינתנו הקטנה יזדהמו. אנו לא צריכים כרגע את הסיכונים האלה. יש לנו, ב"ה, גז, ואנו מסודרים מבחינה זו ל 50 שנה לפחות. "לבחון מחדש" ?, כן, למה לא. אפשר לבחון, ולחזור ולבחון אחרי 20 שנה ועוד פעם אחרי עוד 20 שנה. אולי עד אז הטכנולוגיה תשתנה לטובה.

דברים יותר מעשיים וענייניים אמר בכנס שר האנרגיה לשעבר, בנימין בן אליעזר. הוא אמר שאסור להיות תלוי במקור אנרגיה אחד בלבד (הגז), וצריך לפתח את פצלי השמן כמקור אנרגיה נוסף. אמן.

יעקב

מתקפת המשובטים הירוקים

היום הגיע לשיאו אחד המהלכים במתקפת האירגונים הירוקים ברשות "גרינפיס" בצעדה של כמה עשרות תומכים אל הכנסת ונאומים דמגוגיים נגד פיתוח משאבי האנרגיה שהתגלו בשכבות הפצלים של חבל עדולם. מצורף לעיונכם המאמר שהועלה לראשונה באתר "אנכי": מתקפת המשובטים הירוקים  מאת בועז ארד | 17 במרץ 2012 הקמפיינים החברתיים הירוקים לובשים אופי אנטי-ישראלי ואנטי-הומני, אם לא נתעורר לעמוד נגדם בהקדם נשלם ביוקר על אובדן שגשוג כלכלי ופיתוח. בשנת 1987 כתב עזריה אלון, חתן פרס ישראל לשנת 2012: " השאלה היא מה יכוון אותנו ואת מעשינו, 'רוח האדמה' ערטילאית או 'רוח אדם' רציונאלית." לצערנו כיום הולכת ומשתלטת רוח אנטי-רציונלית המשובטת באמצעות מאות אירגונים וגופים וזוכה לתמיכה ממובילי המדיניות הציבורית בישראל. ישראל נמצאת תחת התקפה מתמשכת ורבת זרועות המגיעה ממאות אירגונים חוץ-ממשלתיים הנאבקים בשם "צדק כלשהו." המאבק ניטש נגד עקרונות מדינת הלאום היהודית,  נגד ההכרה בזכויות החיים והרכוש של אזרחי ישראל (בשם "צדק חלוקתי"), נגד יזמות ופיתוח עיסקי (בשם "צדק  חברתי"), נגד פיתוח תעשייתי ואנרגטי (בשם "צדק סביבתי"), ובעצם אין שום יוזמה המאפשרת לאזרחי ישראל ביטחון ושגשוג שאינה נמצאת תחת התקפה. ערכו תרגיל מחשבתי קטן וציינו לעצמכם פרוייקט בעל חשיבות קיומית, לאומית ו/או אסטרטגית במדינת ישראל (כדוגמאת כביש 6, מסילה לירושלים, קידוחי נפט וגז, הקלה בהליכי ואישורי בנייה, פיתוח הזרוע הגרעינית של ישראל, בית הסוהר הפרטי, הקמת תחנות חשמל פחמיות חדישות, הקמת מאגר להובלת גז ועוד...) ותגלו את המכנה המשותף של האופוזיציה לפרוייקט - בכל תחום נאספים המקופחים והנדכאים האמיתיים המעטים מאד (שכן רוב האוכלוסיה מרוויחה מהפיתוח) אל המקופחים המדומים ששוכנעו על ידי האירגונים השונים שהם כאלו, למחאות, הפגנות, עצומות והטרדות ציבוריות ומשפטיות. בחלק מן המקרים מתעכבים הפרוייקטים לשנים רבות ועליהם מועמסות עלויות המימון של המאבקים המשפטיים, העיכובים והריביות, אך במקרה הטוב, בסופו של דבר ולאחר עיכוב של שנים הם יוצאים לפועל לאחר שעלות השירות או המוצר הרקיעו שחקים... במקרים אחרים הפרויקטים מבוטלים וגורמים לעלויות כבדות של פיצויים וקנסות המושתות על משלם המיסים. כך למשל במקרה של בית הסוהר הפרטי, שביטולו תורם לסבל ולצפיפות בבתי הסוהר ולמצב בו אסירים מורשעים משוחררים לחופשי מפאת חוסר מקום להחזיקם תוך עירעור המסד השיפוטי ומערכת החוק של מדינת ישראל. הבעיה המרכזית של מסעות הצלב הללו, אינה בשל האקטיביזם האזרחי המבורך כשלעצמו, אלא בשל כך שרובם מונעים על ידי אידיאולוגיות אנטי-רציונליות ואנטי-הומניות שאינן מכירות בזכויות האדם הטבעיות לחיים ולרכוש ומבקשות להכפיף את הפרט למרות קולקטיביזם של המדינה, החברה או במקרה של "גרינפיס", לאידיאל מדומיין של הסביבה. מסע הצלב המתוכנן הקרוב מאורגן על ידי אירגון "גרינפיס" במטרה למנוע הפקת נפט וגז משכבות פצלים בחבל עדולם. הארגון חרת על דגלו מלחמה נגד העצמאות והקדמה האנרגטית של מדינת ישראל בהקשר המקומי ומלחמה בקדמה התעשייתית ברמה העולמית. בנוסף לנזקים הנגרמים למשק האנרגיה על ידי הניהול הכושל והמעורבות של המדינה בהגבלת השוק יכולים "גרינפיס" ומשתף הפעולה שלהם (השתול בתפקיד השר להגנת הסביבה),  לזקוף "לזכותם" את מחירי החשמל המאמירים ואת הצורך בשריפת דלקים מזהמים ומסע רכישות בזבזני של גנרטורים בעולם על מנת למנוע מאיתנו את הנזקים של שיתוק כלכלי ואסונות שיגרמו כשנשב בחושך תחת משטר של הפסקות חשמל. המשך קריאה...

תכניות הרוח אינן מעשיות.

הכלכלן הידוע (בספקנותו), ביורן לומבורג, כותב על המחיר הגבוה והתועלת המינימאלית שמביאות תחנות הרוח. השרה לענייני פעולה אקלימית של האיחוד האירופי אמרה: "אנשים צריכים להאמין שהאנרגיה מהרוח היא הזולה ביותר". בלי קשר למה ש"צריכים להאמין" – עובדה היא שאנרגיית הרוח אינה זולה –  לפי נתוני מנהל האנרגיה של בריטניה היא יקרה ב 20-200% יותר מאנרגיה רגילה וזו הערכה נמוכה מדי לדעת לומבורג.

המקומות הכי טובים (בהם נושבת הכי הרבה רוח) כבר נוצלו בבריטניה. כעת מתפתחת גם התנגדות של הציבור לתחנות הרוח בשל הזיהום הוויזואלי והאקוסטי שהן גורמות. מאחר וכמעט לא ניתן לבנות תחנות רוח חדשות ביבשה בגלל התנגדות הציבור, מתכננים עכשיו בבריטניה לבנות כמעט את כול התחנות החדשות בים, שם הן גורמות פחות נזק, אך הקמת תחנות בים כרוכה בעלויות בניה ותחזוקה גבוהות פי כמה מהעלויות עד כה, מכאן שאנרגיית הרוח רק תלך ותתייקר.

כדי לעמוד ביעדים הבלתי מציאותיים של הפחתת פליטות ושימוש באנרגיה מתחדשת, להן התחייבה בריטניה במסגרת האיחוד האירופי יהיה עליה להשקיע 120 מיליארד דולר, עד 2020, בטורבינות חדשות, ו 18 מיליארד כול שנה אחרי זה. תמורת סכום אדיר זה – החיסכון בפליטות יהיה זניח, ולצורך המחשה: הוא שקול כנגד עיכוב של 10 ימים ברמת ההתחממות בשנת 2100 (לעומת מצב של "עסקים כרגיל – כלומר ללא תחנות רוח). גם חישוב "אופטימי" זה, באתרים רשמיים, הינו מופרך, וחישובים שנערכו על ידי מכוני מחקר מראים שהחיסכון יהיה עוד יותר קטן – רק 66 שעות עיכוב בהתחממות.

בריטניה מפיקה כיום כ 5% מהאנרגיה מתחנות רוח. נתון זה אינו משקף נכון את המצב היום, כי מכריחים את חברות החשמל להשתמש בחשמל רוחני גם כאשר אינו נחוץ. כדי לעמוד ביעדים שהציבה לעצמה תצטרך בריטניה להפיק, לפי התכנון שלה, 31% מהחשמל מרוח. מעבר להשקעה העצומה והלא ריאלית שזה דורש, כפי שמציין לומבורג, ומעבר למחיר האסטרונומי שזה יעלה, ישנה בעיה טכנית שלומבורג (שאינו מהנדס) לא מציין ואולי לא מבין. לא ניתן להפיק ולהזין לרשת כזו כמות של אנרגיה קאפריזית  ולא יציבה – אנרגיה שאין יודעים מתי תתחיל ומתי תיפסק, על פי גחמות הרוח. הדבר פשוט אינו אפשרי. גם אם היה אפשרי מבחינה טכנית הוא היה יקר בצורה קיצונית – ומביא תועלת אפסית, כפי שלומבורג מציין.

כ 3500 טורבינות הוקמו בבריטנה (ואלפים או עשרות אלפים בארצות אחרות כמו גרמניה, דנמרק וספרד). לפי התכנית הבריטית הם רוצים להקים עוד 10 או 15 אלף.

ההתעלמות המוחלטת מהמציאות ההנדסית והכלכלית, מציאות שהוכחה בעליל על ידי התחנות שכבר קמו, היא סימן לטירוף הדעת.  

יעקב

            

גוזמאות ה .IPCC

באיחור ניכר אני מדווח על קטע חדש של פרופ' ניר שביב, בו הוא חושף את הגוזמאות של ה IPCC ומראה שוב מה שכולם יודעים: ה IPCC אינו גוף מדעי.

הוא אומר: "המדע הרגיל מתקדם בדרך של איסוף תצפיות או מדידות, בניית תיאוריה או היפוטזה ויצירת תחזיות על סמך התיאוריה. השלב הבא הוא להשתמש בתצפיות או מדידות חדשות כדי להתאים את ההיפוטזה בהתאם, כלומר לשפר אותה או לבטלה. במדע של ההתחממות הגלובאלית לא מתנהגים ככה."

הנושא הוא הרגישות האקלימית שמוגדרת כעליית הטמפרטורה הצפויה עקב הכפלת ריכוז הפד"ח באטמוספירה. מאז הדו"ח הראשון של ה IPCC בשנת 1990, ובעצם, מאז דו"ח צ'רני משנת 1979 ההערכה של הרגישות לא השתנתה. ההערכה אז הייתה 1.5 עד 4.5 מעלות. אחרי 33 שנה ומיליארדי דולרים במחקרים הערכת הרגישות לא השתנתה כמעט. למעשה השינוי היחיד הוא שבדו"ח האחרון הרגישות הוערכה ב 2-4.5 מעלות, כלור רק העלו את הסף התחתון, וגם זה בלי סיבות מוצדקות, לדעת שביב.

שביב בודק את תחזית הטמפרטורות כפי שהובאו בדו""ח של 1990 מול מדידות ממשיות של הטמפרטורות שנעשה מאז. התוצאות של המדידות תואמות אולי, בקושי רב, את התחזית הנמוכה ביותר משנת 1990, ואינן תואמות כלל את התחזיות היותר גבוהות. השיטה המדעית מחייבת, במקרה כזה, להסיק שכנראה הרגישות יותר קרובה לסף התחתון (1.5 מעלות) מאשר לעליון (4.5 מעלות). למרות זאת, ובניגוד למדידות, הלך ה IPCC והעלה את הסף התחתון (ל 2 מעלות) מבלי להוריד את העליון (4.5 מעלות). ראו את הגרפים של שביב שמסבירים את המצב.

מדעני האקלים מודים, באופן פרטי, שזה המצב, ושהתצפיות שלהם אינן מתאשרות על ידי המדידות, כפי שהודה קוין טרנברט בא-מייל המפורסם שלו. בכול זאת הם מסרבים לעדכן את התיאוריות שלהם. או שהם מתעלמים מהמדידות (מהמציאות) או שמעלים טענות סתמיות על גורם בלתי ידוע שמונע מהחום לעלות לפי מה "שהיה צריך". פה שביב תופס אותם מסתבכים – כי אם יש גורם לא ידוע שמשנה את האקלים, כיצד הם יכולים לטעון שאי אפשר להסביר את עליית הטמפרטורות במאה ה 20 בלי להסתמך על גורם החממה של הפד"ח ? זהו הטיעון העיקרי שלהם בקטע של הטלת האחריות של החימום, כמעט כולה, על גזי החממה, ובייחוד הפד"ח.

יעקב

The NCDC ocean (blue) and global (brown) monthly temperature anomalies (relative to the 1900-2000 average temperatures) since 1980. The observed temperatures compared to the predictions made in the first IPCC report. Note that the width of the predictions is ±0.1°C, which is roughly the size of the month to month fluctuations in the temperature anomalies. 

עוד חברה סולארית פשטה את הרגל.

החברה אוור-גרין-סולאר מבוסטון ארה"ב הגישה בקשה לפשיטת רגל וסגירת המפעל. היא מצטרפת לסולינדרה ועוד חברה. המתקונת זהה: עושים הרבה רוח, נאומים ציוניים חוצבי להבות של היזמים והפוליטיקאים על העתיד הירוק הזוהר. מקבלים סובסידיות נדיבות מהממשלה. מקימים מפעל – זה התירוץ לסובסידיות, אח"כ פושטים את הרגל. משלם המיסים הפראייר משלם את החשבון, בעזרת המדפיס הממשלתי.

יזמים ציניים מנצלים תלהבות אידיולוגית ירוקה, ונהירה אחר האופנה ואחר ההיסטריה ההמונית. אין צורך לבדוק את הצד ההנדסי (אם יש תועלת ממשית במוצר) או את הצד הכלכלי (אם המחיר עומד בתחרות). היזמים השיגו את שלהם – הם התעשרו בעזרת חבריהם הפוליטיקאים, על חשבון משלמי המיסים. זה מה שנקרא: טריק-מהיר. כול מפעלי האנרגיה המתחדשת אינם מפעל שמתקיים בזכות המוצר שלו, אלא מפעל ליצירת וניצול סובסידיות לטווח קצר, מהר, לפני שהאופנה תשתנה וההיסטריה תפוג. מפעל המצטיין בניצול קשרים פוליטיים.

אפילו אנו מאד רוצים לנצל את אנרגיית השמש והרוח, ולהפיק אנרגיה מתחדשת נקיה – הטכנולוגיה של היום אינה מאפשרת זאת עדיין. החפזון להקים מפעלים גדולים בטכנולוגיה בלתי יעילה ובלתי מועילה מוביל לכשלון ידוע מראש.

יעקב

ה IPCC גמר את החיים שלו.

זו דעתה של ד"ר ג'ודי קורי אותה הביעה בראיון באינטרנט. הנה קטעים מהראיון (תרגום חופשי).

האקלים משתנה תמיד. הוא משתנה גם היום, כתוצאה משילוב של גורמים טבעיים וגורמים אנושיים. הגורמים הטבעיים כוללים, בין השאר, את השמש, הרי געש ומחזורי האוקיינוסים.  הגורמים האנושיים (שנגרמים על ידי האנושות) כוללים, בין השאר, גזי חממה (פד"ח), אירוסולים ושינויי שימוש בקרקע (חקלאות וערים במקום צמחיה טבעית). הבעיה החשובה היא – מה החלק היחסי של האנשים. זו בעיה לא פשוטה.

ה IPCC קבע בדו"ח האחרון שרוב (>50%) מההתחממות נגרמת "קרוב לוודאי" (90% ודאות) על ידי גזי חממה, שהאנושות פלטה. יש ללא ספק תרומה כלשהי לגזי החממה בתהליך ההתחממות, אבל ד"ר קורי לא חושבת שרמת הוודאות (90%) של ה IPCC מוצדקת. אי הוודאות בנושא גדולה הרבה יותר מאשר IPCC מדווח.

לדעתה – "האיום לא נראה כאיום קיומי, במאה ה 21, אפילו בגרסתו החמורה ביותר". 

 לד"ר קורי ביקורת על ה IPCC. תהליך ה IPCC נתן תמריצים למדענים ל"יפות" ו"לחזק" את הקונצנזוס, יותר ויותר מדענים מטילים ספק בקונצנזוס זה ובשיטות של ה IPCC.

היא נשאלה: "מה דעתך על הדעה שהפד"ח – co2 – איננו גורם המשפיע השפעה גדולה על האקלים?"

תשובה: "אנו רתמנו את העגלה לפני הסוס. מאז 1992, כאשר נוסחה האמנה של האו"ם לשינויי האקלים שמו את צמצום פליטות הפד"ח במרכז התמונה, לפני שניתן היה בכלל להבחין בהתחממות בגלל הפד"ח. כתוצאה מכך אנו מתרכזים רק בתכנית פעולה אחת – צמצום הפד"ח. לאור אי הוודאות המדעית בדבר גודל ההשפעה של הפד"ח – ההתרכזות בפעולה אחת בלבד אינה מדיניות מבוססת ומועילה.

על ה IPCC: ייתכן שהוא גמר את תקופת חייו המועילה. נראה מה יהיה בדו"ח הבא, לדעתי המדענים משקיעים המון זמן בניסוח דוחות אלה ללא תועלת.

הגישה של האו"ם, המחפש קונצנזוס עולמי על המדע של הפד"ח כדי להשיג הסכם עולמי לצמצומו לא עובדת, ממספר סיבות. יש מגוון של פעולות אפשריות ועלינו לבחון היטב את העלות והתועלת של כול אחת. הפתרונות המעשיים הם כנראה פתרונות אזוריים ולא גלובאליים.

שאלה: מדעי האקלים טענו במשך 30 שנה שהם מנסים להציל מאות מיליוני בני אדם או אפילו את כדור הארץ כולו מסכנה קיומית. אבל, מה אם הם טועים? מאות מיליוני בני אדם סובלים מהפעולות שנעשות בשם האקלים – ממחירי אנרגיה גבוהים, מרעב, בגלל שריפת המזון שלנו כביו-דלק, ומעוני כתוצאה מבזבוז משאבים אנרגיות מתחדשות בלתי מעשיות.

למרות זאת הרשינו להם להכתיב את המדיניות, וליצור תעשייה ירוקה בהיקף של טריליון דולר, מבלי להפעיל מנגנוני בקרת איכות על המחקר האקלימי, בלי סטנדרט לבדיקת מודלים אקלימיים, בלי בדיקות מעבדה, בלי מבקר פנימי, בלי מנגנוני בקרה. כול המסקנות מרחיקות הלכת חיות רק בקרב קבוצה קטנה וסגורה של מדעני האקלים, התומכים אלה באלה.

תשובתה של ד"ר קורי (מדענית אקלים פעילה):

"אני מסכימה שיש חוסר של ביקורת ונטילת אחריות בנושא האקלים. חסרה רמת הביקורת והבדיקה שמצויים בפרויקטים הנדסיים או ברגולציה מדעית. הדבר צריך להשתנות. חייבים לקבוע סטנדרטים לאיכות הנתונים, בדיקת מודלים וסטנדרטים של ביקורת ואימות."

יעקב

הנה קטעים קודמים הקשורים לד"ר קורי בבלוג. הנה הבלוג שלה.

בועת ההתחממות הגלובלית

כלכלת השוליים של "האנרגיה הירוקה" מאת: רוברט טרז'ינסקי | מפורסם ב 8 במרץ 2012 בשיתוף עם  TIA  רבים זוכרים כי כאשר ביצע הממשל הפדרלי בארה"ב את החילוץ הפיננסי של ג'נרל מוטורס (GM ), נאמר לציבור כי הממשלה תשנה את פניה של GM על ידי הכוונתה לחדול מייצור משאיות גדולות ורכבי שטח זוללי דלק (אתם יודעים, הרכבים שהניבו את עיקר הרווחים) ובמקומם יוודאו ש-GM תצעד לעבר העתיד האמיתי: רכבים חשמליים. ובכן, הנה המקום אליו הוביל אותנו העתיד המובטח, ג'נרל מוטורוס סגרה את קו הייצור של המכונית החשמלית שלה, השבי וולט, למשך חמישה שבועות משום שהביקוש  עבור הוולט גורם ל"אדסל" להראות כמו הצלחה מסעירה. הפרשנים מחולקים ביחס לשאלה האם הוולט כשלה בשל מגבלת טווח הנסיעה שלה, המחיר הגבוה שלה (למרות סובסדיות ממשלתיות כבדות), או העובדה שהסוללה שלה נוטה להתלקח. הוולט היא רק הכישלון המסחרי האחרון של הטכנולוגיות ה"ירוקות". אנו באמצע מה שניתן לכנות בועה של התחממות גלובלית. זה הכישלון של התיאוריה אודות ההתחממות הגלובלית כשלעצמה והאמינות של חסידיה, אך גם כישלון של מגוון תוכניות "אנרגיה ירוקה" שהוצעו לנו כתחליף לדלקים פוסיליים. קחו את הרודסטאר המעוצב של טסלה, המגיע ללקוח עם גיבוי של חצי מיליארד דולר בהלוואות, ההופכת ל"לבנה" חסרת תנועה אם אתה משתמש בסוללה לאורך זמן, למשל, על ידי נסיעה ארוכה וחנייה לאחריה. אחרי הכישלון של יצרנית הפאנלים הסולריים סולינדרה עקבו פשיטות הרגלשל מגוון פירמות לאנרגיה ירוקה שזכו לתמיכות הממשל, כמו "ביקון אנרגיה", המייצרת מכשירים לאיכסון אנרגיה הנדרשים על מנת להחליק את קפיצות הייצור של מקורות "מתחדשים", ויצרנית הסוללות "Ener1". אך אולי אנו פשוט לא מסבסדים מספיק את האנרגיה הירוקה, משום שבוודאי שמעתם – כנראה מטום פרידמן – כי סין משיגה אותנו במירוץ לעתיד עם התמיכות שלה לאנרגיה ירוקה. אך החברות לאנרגיה ירוקה בסין גם הן הולכות ונחלשות ומפטרות עובדים. חלק מן הסיבה להחלשות הסולרית בסין היא שהם הסתמכו על סובסידיות נדיבות עבור הייצור שלהן מן המערב, במיוחד מאירופה. למעשה, הסינים ייצרו פאנלים סולריים בעיקר על מנת להרוויח את הסובסידיות ששילמו משלמי המיסים במערב. אך כעת גם מעיין הסובסידיות מתייבש.

..."המשך קריאה באתר "אנכי

חשמל סולארי בנגב מיותר.

עיתונאי ב"דה-מרקר" יצא עם כותרת גדולה "החשמל הסולארי בנגב הדביק את מחיר החשמל של חברת החשמל". כרגיל, הכותרת סנסציונית, המציאות קצת אחרת.

היה מכרז בינלאומי להקמת תחנת כוח פוטו-וולטאית בהספק 30 MW באתר אשלים שבנגב. החברה שזכתה הציעה מחיר של כ 54 אג' לקוט"ש, אותו תתחייב המדינה לשלם עבור כול החשמל שהתחנה תצליח לייצר במשך 25 שנה. היום  המדינה מבטיחה תשלום של 98 אג' לכול מי שמתקין פאנלים בחצר או על הגג. המחיר של 54 אג' הוא הרבה יותר נמוך, אבל עדיין יותר גבוה מהמחיר של פחות מ 50 אג' שחברת החשמל גובה מלקוחותיה.

יש לשים לב לכמה נקודות:

 1. המחיר של 49 אג' של חברת החשמל כולל בתוכו גם את מחיר רשת החשמל ותחזוקתה, התקנת מונים וגבית התשלום ממליוני לקוחות. המחיר של 54 אג' אינו כולל את כול אלה – הוא מחיר החשמל נטו. מחיר היצור של החשמל הרגיל הוא נמוך במידה ניכרת מאותן 49 אג' שהוא המחיר לצרכן.

2. המחיר של 49 אג' נקבע עקב ניתוק הגז המיצרי והשימוש המאולץ בסולר – הדלק היקר ביותר – להפקת חלק גדול מהחשמל. כאשר יתחיל להגיע הגז שלנו, ב 2013, תרד מאד עלות הייצור של החשמל הרגיל, והפער במחיר מול חשמל סולארי יגדל. זה יקרה בעוד שנה, ואילו המחיר הסולארי נקבע וננעל ל 25 שנה.

3. המחיר הנמוך של הפאנלים הסולאריים היום אינו מחיר נורמלי ובר קיימא. בתחילת שנות ה 2000, בעת שיא התפרצות ההיסטריה על ההתחממות הגלובאלית, הציעו הרבה מדינות באירופה מחירים אסטרונומיים עבור חשמל סולארי. (וגם אנחנו בארץ העתקנו את השטויות שלהם). כך נוצר פתאום ביקוש אדיר ולפאנלים, הייצור לא הדביק את הביקוש, ומחיר הפאנלים עלה לשמיים. ממשלת סין קפצה על העגלה, ועודדה הקמה מאסיבית של בתי חרושת לייצור פאנלים. אחרי כמה שנים קמו בתי החרושת וייצור הפאנלים גדל מאד, אבל באותו זמן אזל הכסף של ממשלות אירופה, והעידוד של חשמל סולארי הצטמצם. כך נוצר בשוק עודף גדול של פאנלים שהחברות נאלצות למכור במחיר הפסד. זה מסביר את המחיר הנמוך היום. הדבר לא יימשך, הגל יחזור ויעלה, בתי חרושת רבים ייסגרו (וגרמניה ובארה"ב כבר פשטו את הרגל מפעלי פאנלים אחדים), ואלה שיישארו יעלו את המחירים לרמה שמכסה את ההוצאות.

הזוכים במכרז אשלים עוד צריכים להשיג מימון – לסגור את הצד הכספי, ובשנה או שנתיים עד שזה יקרה, ייתכן ומחיר הפאנלים יעלה והם לא יוכלו לעמוד במחיר שהציעו. אני לא בטוח שהמחיר הסנסציוני שפורסם הוא המחיר הסופי. יש גם שיקולים של הצמדות ל 25 שנים, איני בקיא בכול פרטי החישוב שלהם.

בכול מקרה – התחנה באשלים היא זעירה, וזניחה מבחינה כמותית. ההספק הנומינלי של 30 מגווט אינו ההספק המעשי, כי התחנה מספקת 30 מגווט רק בשעות שיא השמש, בצהריים, כלומר במשך פחות מרבע משעות היממה והשנה. תחנה רגילה, גדולה (אשקלון, חדרה) מספקת 1000 מגווט, בכול שעות היממה. תחנה קטנה – מספקת 200 מגווט, כול השנה, הצריכה הכוללת שלנו היא קרוב ל 12 אלף מגווט. לתחנה הסולארית אין שום חשיבות משום בחינה, והיא סתם צעד סימלי ברוח האופנה.

חשמל הסולארי, בכמויות משמעותיות, דורש שטחים נרחבים, שאינם בנמצא, גם לא בנגב, והמחיר עדיין גבוה בהרבה ממחיר חשמל רגיל. המחיר של הפאנלים לא יירד בעתיד הקרוב אלא דווקא יעלה. כדי שהמחיר יירד דרושה פריצת דרך טכנולוגית – המצאה של פאנלים אחרים, יותר יעילים בהרבה מאלה שקיימים היום. האם יפתחו בעתיד פאנלים יעילים וזולים? ייתכן, ייתכן מאד, אבל איננו יודעים אם, ומתי זה יקרה, ובודאי שזו אינה סיבה להתקין כיום פאנלים יקרים ובלתי יעילים, בכמויות גדולות. בכול מקרה – החשמל הסולאיר לוקה במגבלה שהוא זמין רק שעות ספורות ביממה, כך שהחשמל הסולארי תמיד יהיה מוגבל להספקה של חלקים זעירים בלבד מצריכת החשמל שלנו. הוא יכול לעזור, קצת בעמידה בעומס בשעות הצהריים החמות בקיץ, אך לא מעבר לזה, הוא אינו מסוגל לשאת בנטל של הספקה של חלק חשוב של הצריכה והוא תמיד זקוק לגיבוי של תחנות רגילות.

נהגו בעבר לאמור שהחשמל הסולארי יקטין את תלותנו בנפט ופחם מיובאים. גם טענה זו התיישנה. עכשיו יש לנו גז משלנו במחירים נמוכים ובכמויות יותר גדולות מאשר אנו מסוגלים לצרוך. הוא זמין ל 50 – 70 השנים הבאות. נוכח מצב זה ממש אין שום הגיון לרדוף אחרי הפאנטזיה של חשמל סולארי, ובטח לא כעת. הממשלה צריכה לחדול מהיוזמות של סיבסוד חשמל סולארי. אם תתרחש בעתיד פריצת דרך טכנולוגית והחשמל הסולארי יהי כדאי, ניתן יהיה לדון בנושא מחדש. כיום אין שום הגיון כלכלי, הנדסי או אחר בתחנות סולאריות, זהו ביזבוז נטו, נהירה חסרת הגיון אחרי היסטריה העולמית.

אני קורא לממשלה שלנו לבטל את המכרז הזה, ושני מכרזים נוספים שהוציאה, להקמת שתי תחנות כוח טרמו-סולאריות באתר אשלים, בהספק 100 מגווט כול אחת. אנו בהחלט יכולים וצריכים להמתין עוד 10 או 20 שנה וללמוד לקחים מתחנות סולאריות דומות שמקימים בספרד ובקליפורניה. אין שום דחיפות והגיון לקפוץ בראש ולבזבז כסף על טכנולוגיות יקרות ובלתי מוכחות, שכרגע לא נראה שיש בהן הגיון או תועלת.

יעקב

ראו ריכוז פוסטים שלנו בנושא אנרגיה סולארית, והדיון קודם על מחירי הפאנלים, עם קישוריות למאמרים נוספים בנושא.

פברואר קר.

סיכום מדידות הטמפרטורות על ידי הלווין   שמפרסמת אונ' אלבמה UAH – מראה שחודש פברואר השנה היה קר (כמו שכולנו הרגשנו היטב בארץ). בארה"ב היו דווקא טמפרטורות גבוהות יחסית ומעט מאד שלג, אבל בשאר ארצות העולם היה גל קור ניכר.

הסיכום לפברואר הוא 0.116 מעלות מינוס, כלומר – מתחת לממוצע הרב שנתי מאז תחילת המדידות האלה ב 1979.

יעקב

בעיות עם הטסלה

ה"טסלה" היא מכונית חשמלית מפוארת, שדובר עליה רבות לפני כשנה. זו מכונית ספורט מופארת, חשמלית. היא בנויה מגוף של מכונית מירוץ מדגם לוטוס, יש לה מראה ספורטיבי יפה וביצועים מדהימים מבחינת מהירות ותאוצה. והיא גם נוסעת מעל 300 ק"מ בין טעינות. היא גם עולה בהתאם – 110,000 דולר. עוד לפני שיצאה לשוק היה תור ארוך של המבקשים לקנותה.

עכשיו עברה שנה, והמציאות, העובדות שעליהם התריעו מהנדסים מפוקחים, מתגלות. ראשית – הבטריה של הטסלה, בטריה ליטיום-יון רבת תאים, עולה, לבד, 40,000 דולר – כלומר כמו 2.5 מכוניות "רגילות". הבטריה גם שוקלת 450 ק"ג, זה מה שדרוש כדי להשיג את טווך הנסיעה הסביר שלה. מה ההגיון לסחוב 450 ק"ג משקל מת באוטו ששוקל כולו בסביבות 1000 ק"ג? כאמור – אין הרבה הגיון במכוניות חשמליות.

עכשיו התגלתה בעיה חדשה. איש אחד לא השתמש במכונית במשך כ חודשיים, כלומר החנה אותה בגרז', בלי לחבר אותה לחשמל. מסתבר שהבטריה לא רק התרוקנה לחלוטין אלא שותקה כליל ואינה ניתנת לטעינה או תיקון. הבטריה אבודה, כלומר – צריך להחליפה בבטריה חדשה, שמחיר המחירון שלה בחברה – 40,000 דולר. החברה מסרבת להחליף את הבטריה במסגרת האחריות בטענה שלפי ספר הרכב אסור היה להחנות את המכונית ללא חיבור לחשמל, לתקופה ארוכה, ובעל הרכב אחראי לתקלה.

בלי קשר, הודיעה החברה על הפסקת ייצור הטסלה, שרק כ 2000 יחידות ממנה נמכרו. הטסלה, המדוברת כול כך, לא הייתה אלא קוריוז חסר חשיבות, צעצוע לעשירים שוויצרים. חברת טסלה עובדת כעת על ייצור דגם חדש, של מכונית נוסעים, מודל S, שתהיה יותר "עממית" ותעלה "רק" כ 50,000 דולר – כלומר – רק פי שלוש ממכונית רגילה.

יעקב

שבי וולט לא נמכרת

מכונית הדגל החשמלית של ג'נרל מוטורס, שבי וולט, לא נמכרת בקצב המתוכנן. החברה הודיעה שהיא מפסיקה את פס הייצור של המכונית ל 5 שבועות בגלל הצטברות מלאי של מכוניות לא מכורות. העובדים במפעל יצאו לחופשה ללא תשלום.

הוולט יצאה למכירה בדצמבר 2010. החברה תכננה למכור 10,000 מכוניות ב 2011 אך הצליחה למכור רק 7671. לשנת 2012 היא תכננה למכור 45,000 יחידות אבל בינואר פברואר מכרה רק 1626 – שהוא קצב של כ 10,000 לשנה.

הסיבה שהמכוניות לא נמכרות ברורה – המחיר. הוולט עולה 41,000 דולר, ולאחר סובסידיה ממשלתית של 7,500 דולר משלם הצרכן 33,500 דולר שזה בערך כפליים ממחיר מכונית בנזין באותו גודל. הסיבה למחיר הגבוה – מחיר הבטריות.

המכונית החשמלית היא מכונית אידיולוגית, לא מכונית מסחרית. היא נבנתה על בסיס אמונות (לדעתי טפלות) ועל בסיס אופנה אידיולוגית והיסטריה המונית מלובה על ידי גורמים אידיולוגיים והתקשורת. אנשים אלה מתעלמים מהמציאות. מלאי האנשים העשירים שדוגלים באותה אידיולוגיה ושמוכנים לשלם הרבה כסף על בסיס האמונות הירוקות שלהם מוגבל, ולכן מלאי הלקוחות הפוטנציאליים למכונית קטן. אין במכוניות החשמליות הגיון, לא הגיון הנדסי ולא מסחרי. אי אפשר לדחוף בכוח משהו שאין בו הגיון.

יעקב

הודעה אישית: בחודש פברואר הייתי רוב הזמן בחו"ל בענייני עבודה וגם חופשה. אני אמשיך כעת בעידכונים שוטפים בבלוג.

יעקב

 האתר politifake.org מקדיש עמוד לבדיחות פוליטיות על חשבון מאמציו של אובמה לקדם את הוולט.