"גריד פאריטי" – בלוף.

אקטיביסטים ירוקים בארץ ובחו"ל מפיצים בעקביות ובהתמדה את הטענה שלוחות השמש השיגו "גריד פאריטי" – דהיינו מחיר שווה למחיר החשמל של הרשת (של חברת החשמל), כלומר – כדאיות כלכלית . זה פשוט לא נכון. זה שקר שהם מפיצים כדי להעלות את המורל שלהם. הם מתעודדים משקרים כאלה, וממשיכים לחיות בעולם של פנטזיות.

הוויכוח אם הלוחות כדאיים כלכלית או לא -  לא רלוונטי. אדרבא. אם זה כדאי – שיתקינו לוחות שמש. שיתקינו אנשים כמה שיותר. למה לא? אם זה כדאי אז אנשים לא צריכים את ההטפות של הירוקים או מסעות התעמולה שלהם. לא צריכים את הממשלה והאישורים שלה. שיתקינו, לצריכה עצמית, כמה שיותר.

עצם הצורך במסע תעמולה מלמד שהלוחות לא כדאיים, והתעמולה הירוקה נועדה כדי להוציא כסף מאתנו, באמצעות הממשלה. התקנת לוחות השמש אינה אפשרית ללא תמריצים ממשלתיים, כספיים, גדולים.  גם לא בשיטת "מונה נטו". (צריך להודות שהתמריצים בשיטת מונה נטו קטנים מהתמריצים המטורפים שניתנו בעבר, ושעליהם אנו משלמים מעל למיליארד שקל כול שנה, ל 20 שנה).

שיטת מונה נטו נותנת ליצרנים הסולאריים הבטחה וערבות ממשלתית לשני דברים: 1. הממשלה (באמצעות חברת החשמל) תקנה מהם כול קוט"ש חשמל סולארי שהם ירצו למכור לה – כלומר – יש ערבות ממשלתית למכירה, במחיר קבוע ומובטח, של כול הסחורה שאתה מייצר. זו קניה מובטחת מראש, במחיר מובטח מראש, ל 20 שנה. 2. המחיר המובטח הוא מחיר הקמעונאי של החשמל – שהוא, בערך, פי שניים מעלות החשמל לחברת החשמל. עלות החשמל לחברת החשמל הוא בעצמו מנופח, בגלל חוסר היעילות הידוע של חברת החשמל. היצרנים הסולאריים מבקשים ליהנות ממחיר מנופח זה, בתוספת רווח 100%, באמצעות הממשלה.

אין כול מניעה להתקנת לוחות שמש לשימוש עצמי. מפעלים גדולים, כמו למשל מפעלי ים המלח, צורכים כמויות אדירות של חשמל בתהליכי הייצור שלהם. הם אף התקינו תחנת כוח פרטית במפעל, כדי ליצור בעצמם את החשמל שהם צריכים, ולא להיות חייבים לממן את הוועדים והבזבוזים של חברת החשמל. אם לוחות השמש כדאיים – למה לא התקינו לוחות שמש במקום תחנה על גז? התשובה ברורה: לוחות השמש יקרים, ואינם מספקים חשמל כול הזמן. הלוחות לא מספקים חשמל בלילה ולא בימים מעוננים, לכן – עם לוחות או בלי – אתה חייב לבנות תחנת כוח גזית ולתחזק אותה, ולתפעל אותה, בכול מקרה – אינך יכול להימנע מזה בזכות לוחות השמש. לוחות השמש לא באים במקום תחנה גזית – הם באים בנוסף. אז- הלוחות מאפשרים רק לחסוך דלק (גז) בחלק מהזמן. החיסכון הזה לא מצדיק את ההשקעה בהתקנת לוחות שמש.

אותו דבר בדיוק קורה עם חברת החשמל. לוחות השמש (ולא חשוב כמה יתקינו) אינם מונעים את הצורך בבניית תחנות כוח פוסיליות (מאובנות - גז או פחם). בארץ (ובעולם) ישנו שיא צריכת חשמל בחורף בערב, כאשר השמש לא זורחת. חברת החשמל חייבת להבטיח אספקה סדירה בכול עת, גם בחורף בערב, לכן היא חייבת לבנות ולתחזק תחנות כוח פוסיליות במלוא ההספק הדרוש. החשמל הסולארי, המסופק בצהרי יום קיץ, מאפשר להפעיל פחות טורבינות גז סילוניות ותעשייתיות כדי לספק את שיא הצריכה בקיץ. הוא מאפשר לחסוך את הוצאות הדלק בימי קיץ. אבל הוא לא מאפשר לחסוך את ההשקעה בבניה, תחזוקה ותפעול של תחנות כוח פוסיליות. החשמל הסולארי הוא פרזיט, על גב מערכת האספקה המאובנת (הפוסילית), שחיונית, במלוא היקפה, בכול מקרה.

נכון הוא שעלות החשמל המאובן בשיא שעות הקיץ היא גבוהה. הסיבה היא שחשמל השיא (מעבר לחשמל עומס הבסיס) מסופק על ידי טורבינות גז סילוניות או תעשייתיות, ואלה פחות יעילים ושורפים הרבה דלק. רשות החשמל מחשבת את עלות הקוט"ש של חברת החשמל בשעת שיא ב 86.64 אג' לקוט"ש. במחיר זה חשמל סולארי כדאי מבחינה כלכלית. אבל – כדי להכניס דברים לפרופורציה – רק 5% מהחשמל מיוצר ונצרך בשעות שיא של הקיץ. שעות שיא של הקיץ הם בימי חול, בחודשים יולי ואוגוסט, בין השעות 10-17. ס"ה זה 308 שעות. נכון הוא שהחשמל הסולארי זמין בשעות אלה. אבל שעות אלה מהוות רק כ 1/6 מהזמן של הייצור הסולארי. חשמל סולארי מיוצר רק ביום בשעות הצהריים, כאשר אין עננים או סופות חול, וזה קורה בערך כ 1750-1800 שעות בשנה (מתוך 8760 שעות). 308 השעות של שיא הצריכה בקיץ הם רק 1/6 מהזמן הזה. גם מחיר השיא הזה, 86 אג' לקוט"ש כולל בתוכו רכיב של עלות ההון, ההשקעה והתחזוקה של הטורבינות, ורכיב זה לא נחסך, כי הטורבינות נחוצות בכול מקרה בשביל החורף, הבניה והתחזוקה שלהם לא נחסכת – רק מחיר הדלק נחסך, והוא – אינני יודע בדיוק כמה, אבל לא יותר מאשר 2/3 מ 86 אג'.

חסידים ירוקים מדברים על אגירת אנרגיה, שכביכול תשפר את הייתכנות והכדאיות של אנרגיה סולארית. זו עוד פנטזיה בלתי מציאותית, אבל על כך אפרט בנפרד.

לבסוף – העמדה הירוקה נשארת מה שהיה: "חשמל סולארי זה טוב, זה בחינם, זה נקי, זה מתחדש, לכן צריך כמה שיותר, יעלה כמה שיעלה, שהממשלה תממן זאת, ואל תבלבלו לנו את המוח עם חישובים ומספרים".

יעקב

תוספת:

החשמל של הטורבינות של שעות השיא (והתעריף) היה יקר במיוחד בעבר (2102 ולפני זה) בגלל שהן פעלו על סולר. הסולר יקר פי ארבע (או משהו כזה) מגז. היום יש ב"ה הספקת גז סדירה, וטורבינות שעת השיא פועלות על גז, אז גם התעריף לשעות השיא צריך לקטון, וההפרש בינו לשעות השפל אינו כול כך גדול. (הטורבינות הן דו-דלקיות – יכולות לפעול על גז וגם על סולר, לפי הצורך). התעריף לשעות השפל והגבע, בקיץ ובעונות המעבר הוא 33-26 אג', וזה התעריף שלוחות השמש אמורות לקבל ב 5/6 מהזמן. כמובן, בתעריף זה הן רחוקות מלכסות את העלות שלהן.

יצרני ה"מונה נטו" מבקשים שחברת החשמל תעביר את "עודפי" (למה יש עודפים?) החשמל הסולארי שהם מייצרים, בחינם, לצרכנים אחרים. הם חושבים שמגיע להם שירות חינם. האם זו לא סובסידיה? יצרני חשמל פרטיים אחרים (למשל OPC) המייצרים חשמל מגז, מוכרים אותו ישירות לצרכנים שלהם (חברות גדולות, כמו קניונים או קוקה קולה) במחיר 40 אג לקוט"ש בערך. אבל זה כולל כ 12 אג' ש OPC משלמים לחברת חשמל עבור ההולכה (בקווי מתח גבוה) של החשמל מתחנת הכוח לצרכן. כלומר: OPC מוכרות את החשמל ב 28 אג' לקוט"ש נטו – ומחיר זה כולל כיסוי ההשקעה והרווח. יצרני החשמל הסולארי משתמשים לא רק בשירות ההולכה (במתח גבוה) אלא גם בשירות החלוקה (הכולל קווי מתח נמוך, שנאים, התקנת מונים וקריאתם וגביית חשבונות – כול השירותים האלה – חברת OPC לא משתמשת בהם). זה מה שנקרא "חברים עם הטבות" או גריד פאריטי עם סובסידות.