הצדק החברתי והסובסידיות הסולאריות.

צרכנים מיעוטי יכולת אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש פאנלים סולאריים. אז למה מכריחים אותם לסבסד את הפאנלים הסולאריים של הירוקים העשירים?

זאת שואלת דייאן קרדוול בניו יורק טיימס.

מדינת קליפורניה (ארה"ב) אימצה את מדיניות הסבסוד בה תמכתי בפוסטים קודמים – תמחור המבוסס על מחיר החשמל לצרכן, וייצור חשמל סולארי לשימוש עצמי, קודם כול. מתקנים סולאריים קטנים, רבים, המותקנים על גגות הבתים או מגרשי החנייה, מייצרים חשמל בעיקר לשימוש עצמי של הבעלים ולהקטנת חשבון החשמל שלהם. את העודף מחויבות חברות החשמל לרכוש במחיר השווה למחיר החשמל לצרכן, שהוא מחיר גבוה במידה ניכרת מהמחיר הסיטוני שהחברות משלמות על שאר החשמל שהן רוכשות ומספקות.

סכימת מחירים זו הנקראת "מדידת רשת"  (net metering) הפכה את התקנת הפאנלים הסולאריים לכדאית בקליפורניה, וכמות ההתקנות גדלה מאד. (אני משער שיש סובסידיות נוספות, כמו הנחות במס לרכישת המתקנים). הרשויות הרגולטוריות נמצאות בלחץ מתמיד להגדיל את מכסת ההתקנות שהן מאפשרות לפי מתכונת זו.

נציגי חברות החשמל מתנגדים להגדלת המכסות, וטענתם: זה לא הוגן. בעלי הפאנלים הסולאריים מקטינים את ההכנסות של חברות החשמל, אך הוצאותיהם הקבועות בהחזקת תחנות חשמל רגילות לגיבוי ובהקמה ותחזוקה של רשת חלוקת החשמל לא קטנו. אי לכך הוצאות אלה מתחלקות על כמות יותר קטנה של צרכנים, ומעלות את המחיר של החשמל לצרכנים שלא התקינו פאנלים סולאריים. הפאנלים אינם משלמים את חלקם בהוצאות החלוקה של החשמל והבטחת הגיבוי. הדבר מטיל נטל לא הוגן דווקא על אוכלוסיות חלשות יותר.

שימו לב: בקליפורניה מבטיחים לחשמל סולארי מחיר השווה למחיר לצרכן, ולא פי שניים, כמו בתכניות האחרונות הנהוגות (לא בצדק ולא בהגיון) אצלנו.

יעקב