דפים

13 במרץ 2013

אף על פי כן, רמת החיים תעלה

לפניכם מאמר אורח מאת יוסף מלר. המאמר נכתב בתגובה למאמרו של אברהם ארביב בדהמרקר ופורסם במהדורת הדפוס אתמול.

כשאברהם ארביב כותב ב"דה-מרקר" שככל שרמת החיים תעלה העומס על משאבי כדור הארץ יגדל, הוא דורש מאיתנו הקרבה עצמית: "בני עשרים ומטה כיום בעולם המפותח, יהיו כנראה הדור הראשון זה 200 שנה שרמת החיים החומרית שלו תהיה נמוכה משל הוריו." בכך הוא מדגים לנו שוב את הנזק הנגרם מכך שבפקולטות להנדסה לא לומדים גם היסטוריה של המדעים. אם היה מר ארביב לומד מההיסטוריה, היה מבין שלא עשה דבר מלבד להעלות שוב את טיעון "המלכודת המאלתוסיאנית" שהופרך שוב ושוב במהלך ההיסטוריה. לפיכך, כדי לאפשר לצעירים כמוני להתגונן מפני ההקרבה העצמית שדורש מאיתנו ארביב במאמרו, כל הדרוש הוא לבדוק מדוע הטיעון הופרך בעבר ואיך יופרך בעתיד.

טיעון המלכודת המאלתוסיאנית פשוט: כמות המשאבים קבועה, הצריכה לנפש גדלה או עולה, וכמות הנפשות גדלה גם היא, לכן הצריכה הכוללת תעבור את כמות המשאבים, והצריכה לנפש תצטרך לרדת בהתאם. העלה את הטיעון לראשונה תומאס מאלתוס, במאה ה-19. לא עברו עשורים רבים לפני שהתבררה טעותו: המהפיכה התעשייתית אפשרה לרמת החיים לעלות באופן חסר תקדים בו זמנית לגדילת האוכלוסייה, משתי סיבות: מצאנו איך לנצל בצורה יעילה בהרבה את המשאבים שלנו; ומצאנו משאבים חדשים: הפחם, הנפט, הגז הטבעי, שימוש בכל חלקי הטבלה המחזורית, הפקת דשנים ישירות מהאטמוספירה, התפלת מים, ועוד.

כשהספר "פצצת האוכלוסין" העלה את הטיעון בשנות ה-70, עבר עוד פחות זמן לפני שהופרך: גדילת האוכלוסייה התמתנה מבחירה, משאבים חדשים כסיליקון ואמצעי יעילות חדשים כמחשבים ושיטות לוגיסטיקה ממוחשבות פעלו שוב. גם המשאבים הסביבתיים שאנחנו צורכים לנפש קטנו בהרבה בעקבות "המהפיכה הירוקה" בחקלאות. הסיבה היחידה ששטחי החקלאות בעולם עוד לא התחילו להצטמצם היא חוקים לייצור-יתר של דלק ביולוגי. ותוך שעלויות המשאבים המוכרים עולות, משאבים חדשים כשמש ורוח מציבים חסם-עליון למחירים, וחסם זה יורד בהתמדה. היעילות הנוספת אפשרה לנו גם להגביל פליטות מזהמים ולשפר את איכות הסביבה בלי לוותר על רמת החיים בתחומים אחרים.

נשאר, אם כן, לשאול - מדוע רמת החיים במערב יורדת? ברור שהבעיה אינה מחסור במשאבים, כי אלו נצרכים בכמויות הולכות וגדלות בעולם המתעורר. לכן דרגת החופש היחידה שנשארת לנו היא הקצב שבו אנו מגדילים את יעילות השימוש במשאבים או מוצאים משאבים חדשים. הקצב הזה נקבע על ידי המשאבים המוחיים שמופנים לבעיות אלו. כדי שאדם יקדיש משאבים לבעיה זו, הוא צריך שיהיה לו מה להפסיד מקיום הבעיה, ומה להרוויח מפתרונה. וכאן ההבדל הגדול בין המערב לעולם המתפתח בעשורים האחרונים. העולם המתפתח התחיל בשנות ה-70 עם ממשלים ריכוזיים שבהם הקשר בין עבודה וחשיבה לבין רמת החיים המושגת היה נמוך, ועבר לחברה פתוחה יותר ויותר, ובכך הצליח להגדיל את קצב הפיתוח ולצאת מהמלכודת המאלתוסיאנית שכפה על עצמו. באותו זמן, המערב הלך בכיוון ההפוך, מחברה ליברלית המתגמלת על כשרון והשקעה ל"מדינת רווחה" המאפשרת לאנשים לחיות בעיקר כצרכנים, ומעמיסה אותם על היצרנים.

אם כן, דרך היציאה מהמלכודת המאלתוסיאנית וההקרבה העצמית שמציע לנו ארביב היא ידועה ומוכחת: ליברליזציה, הסרת חסמים לתחרות, הקטנת מכסים וביטול הרגולציה המיותרת ברישוי עסקים, בדיור ובענפים רבים אחרים. אם נשכיל לעשות זאת, רמת החיים תמשיך לעלות, בעוד הלחץ שלנו על סביבתנו ימשיך לרדת.




הכותב: יוסף מלר, דוקטורנט להנדסה באונ' ת"א, חבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה.

אין תגובות: