לתחנות הרוח יש שתי סוגי בעיות. הסוג
הראשון הוא ימים
ללא רוח, כאשר הן אינן מפיקות חשמל כלל. כדי להבטיח אספקת חשמל בימים כאלה
חייבים להחזיק תחנות כוח פוסיליות (פחם או גז) כגיבוי. כלומר: מלבד ההשקעה העצומה
בבניית תחנות רוח צריך לבנות גם תחנות רגילות.
הבעיה השנייה היא עומס יתר. בימים
רוחניים מאד (בהם נושבת הרוח בעוצמה רבה) מייצרות תחנות הרוח יותר מדי חשמל, או,
יותר נכון, יותר חשמל מאשר צריכים, ומאשר רשת החשמל מסוגלת לקלוט. בלית ברירה
חייבים להשבית את הטורבינות, כדי שיפסיקו להזרים חשמל לרשת. אבל – הטורבינות הוקמו
תחת משטר וחוזה של תעריף מובטח – שפירושו שחייבים לשלם להם את התעריף המובטח כול
עוד הם מייצרים חשמל – גם אם לא צריכים את החשמל וגם אם הם מושבתים. הפתרון: משלמים להם
גם אם אין ייצור חשמל.
כך קרה שביום סוער אחד (30 לינואר)
שילמו ל 4 חוות טורבינות סכום של עשרת אלפים ליש"ט ליום, כיד
שלא יפיקו חשמל!
כלומר: אנו משלמים לתחנות הרוח כדי
ליצור נזק סביבתי וגם כדי לא לייצר חשמל. אבל הלקחים לא נלמדים, וממשלות בריטניה
וגרמניה רצות קדימה עם תכניות לבניית עוד עשרות אלפי טורבינות, בשיטת התעריף הגבוה
המובטח.
יעקב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה