חסידי אנרגיית הרוח מפיצים זה שנים את הסיסמה "הרוח זולה",
"חשמל מהרוח יותר זול (או לפחות לא יותר יקר) מחשמל ממקורות
פחמיים". הטענה הזו מבוססת על אמונת
בטן, ועל אקרובטיקה עקומה במספרים. אל תאמינו, זה לא נכון.
אבל, נניח, לרגע, שמחיר קוט"ש חשמל מהרוח אכן לא יותר גבוה ממחיר
קוט"ש פחמי או גזי, האם הייתם קונים חשמל רוחני? לא, כי אלו לא שני מוצרים
דומים או שווי תועלת. החשמל מפחם או גז – אתה מקבל אותו מתי שאתה צריך – לפי
הדרישה שלך, חשמל רוחני אתה מקבל מתי שהרוח מועילה לנשוב, לא מתי שאתה צריך. אז
שני המוצרים אינם כלל ברי השוואה. למה הדבר דומה – נניח שמציעים לך שתי מכוניות,
אחת נוסעת מתי שאתה מתניע אותה, כלומר, מתי שאתה צריך, או רוצה, והשנייה נוסעת רק
מתי שיש רוח. נניח שמחיר המכוניות זהה – איזו מכונית היית קונה?
חסידי הרוח מתעלמים מהבדל מהותי זה. ככה, למשל, דואג אחד מהם לעדכן
אותי בנתוני
מכרז חשמל מברזיל, בו התקבלו מחירים נמוכים במיוחד לחשמל רוחני – 4.6 סנט של
דולר לקוט"ש. זה אכן מחיר זול (כ 17
אג' לקוט"ש בתרגול לשקלים), נמוך מעט, אפילו, מהמחיר שמשולם ליצרני חשמל מגז,
אצלנו. אינני מכיר את כול הנתונים והפרטים של המכרז בברזיל, אינני יודע איזה
סובסידיות מיוחדות משלמים שם לחשמל מהרוח,
מה המחיר שם לחשמל חלופי, ואיזה עיזים נוספות יש בחוזה (כמו מנגנוני עדכון
למחירים המובטחים לאורך 30 שנה).
הנה מקרה יותר קל (עם נתונים יותר מפורטים) של מכרז
לחשמל רוחני מסצ'וסטס, ארה"ב. המחיר שהתקבל הוא 8 סנט של דולר לקוט"ש, מחיר טוב
שגרם לעיתון
בוסטון גלוב להכריז בכותרת שמנה: "מחירי החשמל מהרוח הם תחרותיים לעומת מחירים
קונבנציונליים".
מה האמת? הנה: המחיר אכן טוב, לעומת המחירים שבהם נחתמו חוזים קודמים
שהיו 18.7 ו 20.5 סנט לקוטש. אלא שהמחיר
הסיטונאי הממוצע לחשמל בניו אינגלנד, לשנת 2012, היה מתחת ל 4 סנט לקוט"ש,
ככה שמחיר החשמל הרוחני הוא יותר מאשר פי שניים גבוה יותר ממחיר מקורות רגילים.
בנוסף, המחיר הזה לא כולל את כבלי התמסורת ההכרחיים כדי לחבר את חוות
הרוח לרשת. מחיר החיבור הוא מעל 1.6 מיליארד דולר... את זה מצפים שישלם מישהו אחר.
בנוסף נהנה החשמל הרוחני מסובסידיה קבועה בצורת זיכוי ממס PTC בשיעור של 2.2 סנט לקוטש. ועוד – זיכוי מס של
30% על ההשקעה בבניית תחנות הרוח – ITC . אל תטעו, "זיכוי
מס" הוא שווה ערך לכסף מזומן בארה"ב – בעלות תחנות הרוח הן חברות שיש
להן גם עסקים אחרים (לא קשורים לאנרגיה) שמרוויחים כסף, וזיכוי המס מהרוח הוא רווח
נקי, במזומן, עבורן.
ולבסוף – צריך גיבוי, ומישהו צריך לשלם עבור זה. תחנות הרוח הקיימות
בניו-אינגלנד מפיקות חשמל בערך 25% מהזמן (כאשר הרוח נושבת). אתה לא יכול להתייחס
לתחנות הרוח כספקיות חשמל עצמאיות, כי, כאמור, הן מספקות רק חלק קטן מהזמן. אם אתה
צריך אספקה סדירה רצופה ובטוחה, אתה זקוק למערכת שלמה שכוללת תחנות רוח ותחנות
גיבוי, לזמן שאין רווח, וצריך לחשב את עלות החשמל על פי עלות המערכת כולה, כולל
הגיבוי. בנוסף, גורמת ההפעלה התזזיתית של
תחנות הגיבוי לבזבוז דלק, הגדלת העלויות והגברת הפליטות.
ועוד. תחנות הרוח מקבלות חוזה מובטח ל 20 או 30 שנה, במחיר קבוע מראש.
כול קוט"ש שהן מצליחות להפיק –
חייבות הרשתות לקנות ולשלם עבורו. הלוקסוס הזה נמנע מיצרנים אחרים (פחם או גז).
מהם קונים את החשמל רק מתי שצריך, מתי שיש ביקוש, ובמחיר שוק תחרותי. אין להן ולא
קנייה מובטחת ולא מחיר מובטח.
כאשר באים חסידי הרוח לנסות
לסתור את הטענות שלעיל, כול מה שהם מצליחים לעשות הוא לזרוק ערימה של השמצות וקללות אישיות
אבסורדיות ("אתה שליח השטן, של האחים קוץ'") כלפי אלה שיש להם העוז
והחוצפה להצביע על המספרים הנכונים והנתונים האמתיים, ולנפץ את האשליה.
אז אל תאמינו לסיפורי בדים ירוקים. חשמל רוחני הוא ברכה לבטלה וגם יקר.
זה לא עובד. מאות המיליארדים שבזבזו בעולם על תחנות הרוח הם אינדיקציה לחוסר
השפיות של העולם, לא ליעילות תחנות הרוח.
יעקב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה