23 באוקטובר 2013

הפחד מקרינה רדיואקטיבית מוגזם.



הניו יורק טיימס מביא כתבה המפרטת מדוע הפחד מפני קרינה רדיואקטיבית הוא מוגזם ומזיק.
אין ספק שקרינה רדיואקטיבית בעוצמה חזקה מזיקה, וגורמת למחלת קרינה, או לסרטן בהמשך, דבר זה ידוע היטב. מאידך – קרינה חלשה היא תופעה טבעית, בלתי מזיקה. אנו חיים בסביבה בה יש קרינה חלשה, כול הזמן, קרינת רקע, וזה לא מזיק. מה שלא ידוע בצורה טובה הוא מהו הגבול או הסף של הקרינה המזיקה.

מה שנלמד, הן מהפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי ב 1945, והן מהתאונות שהיו בצ'רנוביל ובפוקושימה הוא שהסכנה מקרינה בעוצמה נמוכה אינה כה גדולה כמו שחשבנו.

עיקר המידע בא ממעכב אחרי ניצולי הירושימה ונגסאקי. רופאים חוקרים עקבו שנים רבות אחרי בריאותם של 112 אלף תושבים יפאנים, ש 86 אלף מהם היו במרחק של פחות מ 10 ק"מ ממוקד נפילת הפצצות, וחלקם ספגו מנות גבוהות של קרינה. מתוך כ 11 אלף מקרים של תחלואה בסרטן באוכלוסייה זו (לאורך זמן), רק 527 נגרמו על ידי הקרינה, שהם בערך מ 2/3 אחוז. המחקרים גם הוכיחו, שגם אחרי יותר משני דורות, לא התגלו מוטציות גנטיות (מומים מולדים בצאצאים). עוברים שנפגעו מקרינה ברחם, בעת פיצוץ הפצות, כן נולדו עם מומים, אבל אין פגיעה גנטית של קבע, בדורות הבאים – כלומר – גם אנשים שנפגעו בעצמם מקרינה הולידו, בהמשך, ילדים בריאים.

כללית, הראו המחקרים שחשיפה של פחות מ 100 מיליסיברט אינה גורמת נזקים. מרבית אלה שנפגעו בצ'רנוביל, וכול אלה שנפגעו בפוקושימה ספגו מנות קרינה הרבה יותר נמוכות מזה. יש, אם כן, ראיות מוצקות, שקרינה רדיואקטיבית במנות נמוכות אינה מהווה סיכון, בניגוד לפחדים השכיחים.

בפוקושימה, למשל, שוררת במרבית אזורי הפינוי קרינה בעוצמה מתחת ל 100 מיליסיברט, כלומר קרינה מתחת לסף הסכנה. לכן, מסתבר בדיעבד, שהפינוי של 82 אלף תושבים היה מיותר (חוץ מאשר לזמן קצר, מסיבות של זהירות מונעת, בטרם נגמר האירוע ונמדדה רמת הזיהום). מבחינת הקרינה התושבים יכולים לחזור לבתיהם, אבל השלטונות אינם מאפשרים זאת, על סמך תקנים קיימים.

הבעיה היא שהדעה הזו, על סף בלתי מזיק של 100 מיליסיברט, אינה מקובלת עדיין. התקנים המקובלים לקרינה מותרת מדברים על רמה הרבה יותר נמוכה – של כ 10-20 מיליסיברט. עדיין הפחד גובר על הראיות, ומכתיב תקנים מחמירים "ליתר ביטחון".

מצד שני, גם פינוי התושבים גורם נזקים כלכליים ובריאותיים משמעותיים לאנשים המפונים. נזקים אלה נגרמים במטרה למנוע נזק מקרינה, שאין בו ממש. הזהירות המוגזמת גורמת יותר נזק מהקרינה.

כותב המאמר קורא לשנות את התקנים, ולנהוג בצורה רציונאלית נוכח אירועי קרינה. הוא אומר שלא צריך לתת לפחד להכתיב את צעדינו.

יעקב

5 תגובות:

יוני אמר/ה...

סוף סוף!
:-)

יעקב אמר/ה...

אל תשמח כול כך...
גם אם רמת הקרינה בסביבות פוקושימה נמוכה מהסף המזיק, הדבר הוא מקרי, בגדר יותר מזל משכל. (תלוי הרבה גם ברוח). בקלות יכלו לעבור את הסף הזה.

לא צריך להגזים בסכנה אבל גם לא להקל ראש או לטעון שאין סכנה.

הבעיה העיקרית עם זיהום קרינתי היא שאין לנו נוגדנים לזה. שריפה, למשל, ניתן לכבות. קרינה - לא. זה הבדל מהותי.

יוני אמר/ה...

יעקב, אני לא מבין: היתה רעידת האדמה הגדולה בתולדות יפן, אח"כ בא הים ונשפך על האדמה, השמיים נפלו, הכור מיושן, התקלות רבות ועדיין לא היתה דליפת קרינה משמעותית. מה עוד צריך כדי לשכנע אותך שזה די בטוח??!!
:-)

אליהו, חיפה אמר/ה...

יש גם מחקרים.
ברוב העולם רמת הקרינה עומדת על בסביבות 5 מיליסיוורט.
אבל באיראן יש אזור שבו הרמה היא 260. אזור שבו חיים מאות שנים ללא בעיות גנטיות.

איך? כי הגוף האנושי יודע להתמודד באופן מדהים עם רמות נמוכות של קרינה כל עוד מערכת החיסון מתפקדת,
וכמות גדולה של שגיאות DNA מטופלת בכל יום בכל אדם.
אז כן ניתן להגיד ש"יש לנו נוגדנים לזה"

כך שהחשש הגדול מפגיעה בילדים (שיגרום להעברת הפגיעה) אינו מבוסס, ומצד שני הזקנים לא יחיו מספיק עד שהקרינה תגרום להווצרות סרטן.

החשש העיקרי הממשי יכול להיות - פגיעה בעוברים וסיכון מוגבר להפלות.
אבל בשביל בערך 1% מהאוכלוסיה שנמצא במצב הזה - פינו שם את כולם.

יעקב אמר/ה...

לאליהו: פינו שם את כולם כי לא ידעו כמה קרינה נוספת עלולה להיפלט בעת האירוע. זה היה מוצדק.

השאלה היא מדוע אין מאשרים להם לחזור לבתיהם כעת (אחרי שהחשש מפיזור של קרינה נוספת תם).

אני, אישית, לא משוכנע שניתן לחזור לשם בביטחה, לכול מקום. (אני לא יודע את כול הפרטים במדויק). כתבו באחד המאמרים שלשהות יום באזור המפונה גורם לספיגה של מנת קרינה כמו של צילום רנטגן. (איני יודע אם זה נכון). אני לא הייתי רוצה לעשות צילום רנטגן כול יום.