דפים

3 במאי 2014

הקרקע שוקעת מתחת לערי חוף.



הסכנה הכי גדולה, בה מנפנפים החממיסטים כדי להפחיד אותנו, היא עלית פני הים, והרס ערי החוף. הם מתריעים מפני סופות והצפות, כדוגמת ההצפה ההרסנית של ניו יורק שנגרמה על ידי הוריקן סנדי, או ההצפה בג'קרטה, בתמונה.
מסתבר שסכנת ההצפה אכן קיימת (עובדה – ההצפות התרחשו), אבל הסיבה העיקרית היא לא שינויי האקלים ועליית פני הים אלא השקיעה של הקרקע. צוות חוקרים מהולנד חקר את תופעת השקיעה ב 5 מגה-ערים בעולם: ג'קרטה (תמונה למעלה), הו צ'י מין סיטי, ניו אורליאנס ודקה (בנגלדש). הערים האלה שוקעות כול העת, בשיעור פי 10 מעליית פני הים. (המחקר – כאן)
פני הים עלו במאה השנים האחרונות אולי ב 17-20 ס"מ, והם עולים כעת בקצב של אולי 30 ס"מ למאה שנה (קשה מאד לקבוע מספרים מדויקים). לעומת זאת שקעה ג'קרטה ב 4 מטר ב 35 השנים האחרונות, כלומר 10-20 ס"מ לשנה, לעומת עליית פני הים ב 3 מ"מ לשנה.

הסיבה העיקרית לשקיעה זו היא דילול מי התהום, על ידי שאיבה מוגברת של מי תהום לצורך אספקת מים לערים. גם וונציה (באיטליה) הייתה בשקיעה מתמדת, עד שחדלו לשאוב מים מבארות שבעיר (מביאים מי שתייה מבחוץ), והשקיעה נפסקה או קטנה. טוקיו, ביפאן, חדלה גם היא לשאוב מי תהום, והצליחה לעצור בכך את השקיעה.


ערי החוף בנויות, מדרך הטבע, על קרקעות בוציות ובלתי יציבות. כאשר מעמיסים על קרקע כזו בניינים ענקיים, במשקל רב, הקרקע נוטה לשקוע, באיטיות. שאיבת מי התהום, המותירה חלל תת קרקעי ריק,  מגבירה את השקיעה.

הבעיה של השקיעה אינה ייחודית לערי חוף גדולות (אם כי בהן היא גורמת הכי הרבה נזקים). חלקים גדולים של בנגלדש, המקיפים את הדלתא של נהר הגנגס, שוקעים, באופן טבעי ומתמיד, ככול שהסחף שהנהר מביא מתיישב ומתהדק. (מאידך, הנהר ממשיך להביא סחף נוסף).

הדבר האחרון שיפתור את בעיית השקיעה של ערים אלה זה עוד סובסידיות לתחנות רוח. צריך לבנות חומות וסוללות מגן, צריך לבנות מערכות שאיבה וניקוז, צריך להרחיק מתקנים חיוניים ממקומות נמוכים (כמו גנראטורים לחרום ממרתפים). הטענה שמה שיציל ערים אלה הוא "לעשות יותר" למניעת פליטות פד"ח היא אבסורדית.


יעקב

אין תגובות: