גונדרסון על לקחי פוקושימה

ארנולד גונדרסן הוא מבקר חריף של תחנות כוח גרעיניות, לא מהיום, והוא מצביע על בעיות וסיכונים, וגם על כשלים ברגולציה הבטיחותית של הכורים.

הוא מסכם כמה מלקחי פוקושימה בנאום זה, באתר שלו (וידיאו + טקסט).

ראשית הוא טוען שכור מס 1 ומס 4 בפוקושימה נפגעו ברעידת האדמה עצמה, ולא רק מהצונאמי שלאחריה, והוא טוען שהרבה תחנות כוח גרעיניות בעולם פגיעות באותה צורה לרעשי אדמה חזקים. התכנונים ההנדסיים שאמורים היו להבטיח חסינות מפני פגיעה של רעידת אדמה לא הוכיחו עצמם.

אני אינני יודע על סמך מה טוען גונדרסן טענה זו, ואינני בטוח שהיא נכונה, אבל זה אפשרי.

בעיה שנייה היא הצונאמי. ברור שההגנה בגובה של 7 מטר שהייתה קיימת בפוקושימה לא הייתה מספיקה, ודרושה הייתה הגנה בגובה 15 מ'. מאידך – אומרים שהצונאמי האחרון היה משהו שקורה פעם ב 1000 שנה. בכול אופן גונדרסון טוען שתחנות כוח בארה"ב הבנויות על חופי האוקיינוסים אינן מוגנות מספיק מפני צונאמי.

עוד טוען גונדרסן שיש בעיה עם מיקום מספר כורים גרעיניים באותו אתר. תאונה באחד מהם פוגעת גם באחרים ומונעת פעולות מניע והצלה נחוצות. זה קרה בפוקושימה ונראה לי שהטענה נכונה. ההצטופפות של כורים אחדים בכול אתר נובעת מהתנגדות הציבור (והירוקים) להקצאת אתרים חדשים לכורים. כך למשל מתכננים באנגליה להקים עוד 10 כורים באתרים של כורים קיימים, כי הם זקוקים לחשמל בדחיפות, ואישור אתר חדש הוא תהליך שנמשך אינסוף זמן, ולא ברור אם אפשרי בכלל.

טענה נוספת היא שהביטוח שהתחנות משלמות לכיסוי נזקים של תאונה רחוק מלהספיק. הם מכינים קרן של 10 מיליארד דולר, אך הנזק של פוקושימה עלול להיות 200 מיליארד דולר (דברי גונדרסן), והוא נופל על משלמי המיסים.

לגונדרסן עוד הרבה טענות נגד תחנות הכוח הגרעיניות, והוא נוטה להגזמות. התרחישים הקיצוניים מאד כמו רעידת אדמה גדולה ממש, וצונאמי גדול ממש הם נדירים ביותר. ברור שאסונות טבע למיניהם הם אפשריים. רעידת האדמה והצונאמי ביפאן גבו 25,000 קורבנות (בלי קשר לתקלה בתחנות הכוח בפוקושימה, שעדיין לא גרמה אבידות בנפש). בסך הכול – רקורד הבטיחות של תחנות הכוח הגרעיניות שכבר פועלות כ 40 שנה הוא מצוין. אני מביא את טענות גונדרסן כמשקל נגד להשקפה של מצדדי התחנות הגרעיניות ושל דוברי התחנה בפוקושימה. אני מתרשם שגונדרסן הוא איש מקצוע שיודע מה הוא מדבר, ויחד עם זאת, הוא גם אקטיביסט אנטי גרעיני, הנוטה להגזמות.

אני, אישית, ובאופן חובבני (בלי ידע עמוק), חושב שיש הרבה מה לשפר בכורים גרעיניים, ואולי לא צריך לרוץ להקים כורים חדשים בטכנולוגיה הקיימת, אלא לפתח טכנולוגיה חדשה, יותר בטיחותית. אבל איני חושב שצריך לזנוח כליל את הרעיון של הגרעין כמקור אנרגיה.

יעקב

מקרי מוות שנמנעו הודות לאנרגיה גרעינית.

ידידנו, ד"ר ג'יימס האנסן, מפרסם מחקר חדש, יחד עם חברו חרצ'ה, בו הוא מפרט את כמות מקרי המוות שנמנעו הודות לשימוש באנרגיה גרעינית, בין השנים 1971-2009. הם אומרים שמסע ההפחדה נגד האנרגיה הגרעינית, שהתגבר מאד אחרי אסון פוקושימה, אינו מוצדק.

הם מגיעים למסקנה שכ 1.8 מיליון מקרי מוות נחסכו הודות לתחנות הכוח הגרעיניות, שהחליפו תחנות פחמיות מזהמות.

המסקנה הזו היא מאד ספקולטיבית. אנו לא יודעים כמה מקרי מוות נגרמים בגלל זיהום האוויר מתחנות כוח פחמיות. אין ספק שזיהום אוויר גורם לנזק בריאותי, העניין הוא שאנו לא מסוגלים להעריך, כמותית, את מקרי המוות, וכול מספר שזורקים אינו אלא ניחוש. אנו גם לא מסוגלים להפריד כמה מקרי מוות נגרמים על ידי הזיהום של כלי הרכב והתעשייה, לעומת אלה של תחנות הכוח.

מה שלא מוטל בספק הוא שתעשיית החשמל הפחמי (תחנות הכוח והדלקים שמזינים אותם) גורמת לעשרות, או מאות מקרי מוות מדי שנה בתאונות במכרות, בדרכים ובמפעלים עצמם. (אבל גם תעשיות אחרות אינן נקיות מתאונות, שלא לדבר על תאונות דרכים). עובדה שנייה היא שהיום בונים תחנות פחמיות הרבה יותר נקיות, המסננות ומונעות את מרבית הזיהום שתחנות פחמיות פלטו בעבר.

לעומת זאת – תחנות הכוח הגרעיניות גרמו, עד עתה, קרוב לאפס מקרי מוות. גם אסון צ'רנוביל הנוראי לא גרם יותר מכמה עשרות מקרי מוות. אסון פוקושימה גרם לאפס קורבנות בנפש. זה לא שאין נזקים אחרים מהכורים הגרעיניים. שטחים נרחבים של שטח מזוהם מכדי לאפשר מגורי אנשים אינו נזק קטן. פינוי 100 אלף תושבים מבתיהם, בסביבות פוקושימה, לתקופה בלתי ידועה, אינו נזק קטן. מקרי מוות אינו הנזק היחידי.

היתרון הגדול של תחנות הכוח הגרעיניות (מנקודת השקפתו של האנסן) הוא שהן אינן פולטות פד"ח. אם אדם באמת מודאג, כמוהו, מהתחממות גלובאלית נוראית הנגרמת על ידי הפד"ח – היתרון של תחנות הכוח הגרעיניות גדול. ההתנגדות הגורפת ועתיקת היומין של ארגונים ירוקים (כמו גרינפיס) לתחנות כוח גרעיניות עומד בסתירה לדאגה שלהם מההתחממות הגלובאלית.

האנסן מבין מה שירוקים חולמניים ובלתי מחוברים למציאות הטכנית אינם מבינים. הוא מבין שתחנות רוח ופאנלים סולאריים אינם מסוגלים לספק את כמויות האנרגיה שאנו צריכים, ואינם מסוגלים לתרום תרומה ממשית להפחתת הפד"ח. הוא גם קרא להם פעם "סיפורי אגדות".

הוא גם מבין (בניגוד לירוקים) שמדיניות של צנע באנרגיה, מניעת אנרגיה מהאנושות, אינה באה בחשבון. (מישהו אמר שנזקי הבריאות של המחסור בחשמל חמורים לאין שיעור מהנזקים של הזיהום מתחנות הכוח). לכן הוא נרתם לקדם את האנרגיה הגרעינית כתחליף המעשי היחידי (כעת) לאנרגיה פחמית, וכמקור היחידי המסוגל להפחית את הפליטות עכשיו.

בפוסט של וואטס, בקומנטס, תוכלו למצוא דו שיח מקיף על העדר נזקי הבריאות של האנרגיה הגרעינית, כולל קישוריות למחקרים רבים בנשוא.

יעקב

האם אזורי הפינוי סביב פוקושימה מסוכנים?

כמו שדיווחתי, המצב בכורים הגרעיניים הפגועים בפוקושימה, ביפאן, התייצב, וכבר כמה חודשים אין פליטה של חומרים רדיואקטיביים לאטמוספרה. כעת ניתן להתפנות ולבחון את הבעיה הכי חשובה: מה רמת הסיכון של החומרים שנפלטו בתחילת האסון ונחתו באזור פינוי האוכלוסייה סביב התחנה, ברדיוס כ 20-30 ק"מ? מה הנזק שנגרם? האם, ומתי יוכלו המפונים לשוב לבתיהם?

מארק לינאס, איש ירוק מודאג, סופר וחוקר בסוגיות שמירת הסביבה ושינויי האקלים, בוחן סוגיה זו .

בימים האחרונים התריעו גופים אנטי גרעיניים שהסכנה חמורה מאשר השלטונות אומרים ושצריך להרחיב את שטח פינוי האוכלוסייה. מארק לינאס לא מקבל טענות אלו והוא בוחן את הנתונים.

ראשית הוא מצטט מדו"ח האסון בצ'רנוביל, שקבע שהנזק הכי גדול שנגרם, למספר הכי גדול של אנשים, הוא הנזק שבפינוי עצמו. עקירת אנשים מבתיהם יש לה תוצאות שליליות רבות על מצבם הכלכלי, הנפשי והבריאותי של המפונים, והנזק הזה עולה, לעיתים קרובות, על הנזק הבריאותי שהיה עלול להיגרם לו נשארו לחיות באזורים שיש בהם קרינה נמוכה.

באשר לפוקושימה: רמות הקרינה שנמדדו על ידי ממשלת יפאן ופורסמו ב 7 לאוגוסט מראות רמות קרינה ניכרות, ואף מסוכנות בכמה מקומות. במרבית המדידות, ובוצעו עשרות רבות של מדידות, התוצאה הייתה בין 1 ל 10 מיליסיברט לשנה. במקומות בודדים, בהם נחתו יותר חלקיקים רדיואקטיביים, נמדדו רמות קרינה של 133 – 289 מי"ס/שנה.

כדי להבין משמעות המספרים האלה מציין לינאס שקרינת הרקע הטבעית, הממוצעת, בעולם היא כ 2.4 מ"ש. קרינת הרקע משתנה ממקום למקום, על פי הקרקע, ויש מקומות בעולם בהם קרינת הרקע הרדיואקטיבית מגיעה עד 250 מ"ש וחיים שם אנשים, ולא נמצא שהם סובלים מבעיות בריאות.

המאמר ארוך ומפורט, אבל הרעיון הכללי הוא – שהסיכון הבריאותי בקרינה בעוצמה נמוכה כזו הוא נמוך מאד. יש שטוענים שהמודל הסטטיסטי המקובל לפיו מחשבים את הסיכון -  linear no threshold – אינו תקף. לפי מודל זה – לוקחים את רמת הסיכון (ההסתברות של אדם לחלות בסרטן כתוצאה מהחשיפה) שידועה, ברמות קרינה גבוהות, ומחשבים ביחס ליניארי את הסיכון ברמות קרינה נמוכות, שלגביהן אין לנו נתוני תחלואה ממשיים ובדוקים. יש שטוענים שקרינה ברמה נמוכה אינה מסוכנת בכלל, ואף יכול להיות שהיא מאריכה את החיים ומשפרת את הבריאות.

מארק לינאס מחשב את הסיכון לפי השיטה המקובלת, ומוצא שהסיכון נמוך מסיכונים אחרים שאנשים נחשפים להם – כמו עישון סיגריות, נהיגה במכונית או חיים בעיר גדולה, בה יש זיהום אוויר. אדם שחי בעיר גדולה, ונושם במשך כול החיים את האוויר המזוהם יחסית של העיר, יש לו יותר סיכוי לחלות בסרטן מהאוויר המזוהם מאשר יש לו סיכוי לחלות מקרינה רדיואקטיבית ברמה נמוכה. ייתכן שהפינוי של חלק מהתושבים מאזור פוקושימה למרכזי פליטים בערים מסכן את הבריאות יותר מאשר הישארותם בבתיהם. כלומר – אומר לינאס – אין למהר ולפנות אנשים בפזיזות, ואין להתייחס בהיסטריה לקרינה רדיואקטיבית בעוצמות נמוכות.

יש צורך להשתחרר מפחד כללי מקרינה, לבדוק באופן פרטני כול ישוב וכול רחוב, ולהחזיר את התושבים למרבית המקומות, שבהן רמות הקרינה נמוכות.

עוד מציין מארק לינאס שההיסטריה האנטי גרעינית גורמת לסגירת תחנות כוח גרעיניות ופתיחה מחדש של תחנות כוח על פחם ומזוט. ייתכן, הוא אומר, שהנזק של זיהום אוויר שגורמות תחנות אלה גדול מנזק הקרינה שגרמה פוקושימה.

יעקב   

השפעת פוקושימה ביפאן – תחנות נסגרות.

אסון פוקושימה נותן את אותותיו, על החלטות הפוליטיקאים ומדיניות הממשלות בנושא האנרגיה הגרעינית.

ראש ממשלת יפאן הורה לסגור תחנת כוח גרעינית אחת בדרום יפאן, כי היא נמצאת על החוף, באזור מועד לרעידת אדמה וצונאמי. החברה החליטה לבנות סכר מגן נגד צונאמי בגובה 15 מ', אבל עד שהסכר יושלם, בעוד כשנתיים, תהיה התחנה סגורה, על פי דרישה מפורשת של ראש ממשלת יפאן. זה כמובן צעד סמלי, בעל אופי פוליטי, כדי לרכך את הפחדים של הציבור. יש ביפאן 54 תחנות כוח גרעיניות, כנראה כולן באותה רמת סיכון פחות או יותר. אבל חייבים לבחור קורבן לדוגמה, ככניעה לדעת הציבור וכדי להראות ש"עושים משהו".

אי אפשר לסגור יותר תחנות – כי אז ישבו בחושך, וגם את זה הקהל לא יאהב. אז סוגרים אחת, באופן סמלי, ומקווים להסתדר עם החשמל החסר הזה.

ליפאן הייתה תוכנית לבנות עוד 14 תחנות כוח גרעיניות, כדי להביא את ייצור החשמל מתחנות גרעיניות לרמה של 30% בשנת 2030 – מרמה של 20% כעת. ראש ממשלת יפאן הודיע על "בחינה מחדש" של התכנית הזו – כלומר הקפאת ההליכים לבניית תחנות חדשות עד הודעה חדשה.

לבחון מחדש ולהקים וועדה – זה מה שפוליטיקאים תמיד עושים. מאיפה ייקחו חשמל – אין לאיש פתרון.

יפאן נמצאת כבר עכשיו (בעקבות השבתת תחנות פוקושימה) בגרעון גדול באספקת חשמל. בשנה שנתיים הקרובות ילמדו היפאנים על בשרם כיצד חיים תחת משטר צנע בחשמל.

קנו מניות של יצרני הדיזל-גנרטורים. עסקיהם יפרחו .

יעקב

השפעת פוקושימה בגרמניה

בגרמניה יש תנועה (ומפלגה) ירוקה חזקה, עמדתם האנטי-גרעינית חריפה, וכוחם הפוליטי גדול. הקאנצלרית מרקל, שמצבה הפוליטי חלש ורעוע, מצאה דרך לשפר את מעמדה על ידי כניעה ללחצים אנטי גרעיניים.

בגרמניה יש 17 תחנות כוח גרעיניות ישנות, המספקות 22% מצריכת החשמל. הן היו מתוכננות להיסגר כולן, בהדרגה, עד שנת 2022, לפי החלטה של הממשלה הקודמת משנת 2000 בערך, של הקואליציה סוציאל-דמוקרטים-ירוקים.

מרקל החליטה לפני כשנה להאריך את פעילות התחנות בכ 8-12 שנה, בלית ברירה, כי אין לגרמניה חשמל אחר. האנרגיה המתחדשת (שמש ורוח) אכזבה.  גרמניה משקיעה משאבים עצומים בסקטור זה שהוא היחידי בו בונים תחנות כוח חדשות. הצרה היא שלא יוצא מזה חשמל בכמויות מסחריות, ולא יכול לצאת.

בעקבות פוקושימה הודיעה מרקל על ביטול החלטתה הקודמת, דהיינו סגירת כול התחנות הגרעיניות עד 2022. 7 מהן תסגרנה לאלתר. מאיפה יקחו חשמל? עוד לא ברור – הברירה היא תחנות על גז או פחם, או חושך. קל להודיע על סגירה של תחנות, לבנות תחנות אחרות, חדשות קשה יותר. לא נראה לי שהם ניגשים במרץ לבנות תחנות פחמיות במקום הגרעיניות.

מרקל גם הקימה "ועדת אתיקה" לבחון את הנושא (זה שמה הרשמי, זו לא בדיחה שלי). בראש הוועדה עמד איש מאד "אתי" וירוק, שר הסביבה בעבר. כאשר אתה נותן לוועדת אתיקה לדון בייצור חשמל – התוצאה צפויה: המון אתיקה, מעט מאד חשמל. הדעה ה"אתית" הרווחת היום היא שצריכת חשמל זה פשע, ישיבה בחושך זה מוסרי.

בדו"ח שלהם הם כותבים כול מיני הצהרות יפות המבטאות את האמונות האתיות שלהם, אבל מנותקות מהמציאות הפיזית ניתוק מוחלט. למשל:

"הנסיגה מאנרגיה גרעינית תדרבן צמיחה, תיצור הזדמנויות כלכליות וטכניות כדי להציב את גרמניה בחזית הטכנולוגיה כמייצאת מתקנים בתחום האנרגיה המתחדשת". אמונה בבטן, דמיון פרוע, מילים יפות, קשקוש, ללא תוכן. התקדמות טכנולוגית וכלכלית לא תהיה כאשר אתה יושב בחושך. ועוד:

"הועדה קבעה שלא קביל להנהיג קיצוב בחשמל בגרמניה. גם לא מקובל לייבא אנרגיה מארצות אחרות, המשתמשות בכורים גרעיניים. גם לא מקובל לייבא חשמל או לייצר חשמל בתחנות שפולטות פד"ח, כי חובתנו המוסרית להלחם בהתחממות הגלובאלית."

הוועדה ה"אתית" רוצה חשמל שנופל כמו מן מהשמיים, כי כול שיטות הייצור המעשיות, הממשיות לא אתיות מספיק בשבילם, והן פסולות. הם מודים שלא ניתן יהיה להפיק כמויות גדולות של חשמל ממקורות "מתחדשים". אז מה ?

הם ממליצים להקטין את הצריכה ב 60%, אבל שימו לב: ללא קיצוב.

אם מישהו מבין את ההמלצות האלה ויכול להסביר אותן ללא הזדקקות למושגים מתחום הפסיכיאטריה – בבקשה, בקומנטס.

גרמניה כנראה נחושה בדעתה להרוס את עצמה, ולשבת בחושך.

יעקב

  

יופעלו מחדש שני כורים גרעיניים ביפן.

ממשלת יפן הודיעה כי אושרו להפעלה מחדש שני כורים גרעיניים במערב יפאן.

מאז אסון הצונאמי וכשל תחנות הכוח הגרעיניות בפוקושימה ב 2011, נסגרו בהדרגה כול כ 50 הכורים הגרעיניים להפקת חשמל שפעלו ביפאן וסיפקו כ 30% מהחשמל שלה. הסגירה הייתה על פי תקנות בטיחות שגרתיות, שמחייבות כול תחנה להיסגר אחרי 13 חודשי פעולה, לצורך בדיקות בטיחות, כלומר – לא הייתה החלטה גורפת של ממשלת יפאן לותר על תחנות גרעיניות, כמו שהייתה למשל בגרמניה או באיטליה. אחרי בדיקות הבטיחות זקוקה כול תחנה לאישור הפעלה מחדש מהוועדה לאנרגיה אטומית (מבחינה בטיחותית), ממשלת יפאן ומהשלטונות המקומיים באתר בו פועלת התחנה. עם הסגירה ההדרגתית של התחנות והחמרת הדרישות הבטיחותיות, נוצר מצב שכבר כמה חודשים לא פועלת אף תחנה גרעינית, והרשויות המקומיות, במיוחד, מסרבות לאשר הפעלה מחדש.

פעילים אנטי גרעיניים קיוו שהתחנות לא תיפתחנה יותר ושתם עידן הגרעין ביפאן. אולם, יפאן זקוקה לחשמל, וסובלת כעת ממחסור חמור. היא גם תלויה כולה במקורות אנרגיה מיובאים – פחם, נפט או גז, היות ואין לה מקורות משלה. כדי להקל על מצוקת החשמל, הפעילה יפאן מחדש תחנות פחמיות ישנות, ייבוא הפחם והנפט גדלו, ואיתם גם זיהום האוויר. המחסור בחשמל גרם לקשיים רבים, בייחוד בתעשייה, וחברות אחדות הודיעו על העברת הייצור למפעלים בארצות אחרות.

ממשלת יפאן הכריזה, אחרי פוקושימה, על מדיניות ארוכת טווח להקטנה בכמות תחנות הכוח הגרעיניות, כלומר שינתה כיוון. לפני פוקושימה המדיניות הייתה להגדיל את כמות החשמל הגרעיני ל 50% תוך בניית תחנות גרעיניות חדשות, שאחת מהן נמצאת בלשבי בנייה. כעת מדברים על "עתיד ללא גרעין" אבל בינתיים, המחסור בחשמל לוחץ, המצאיות מתגברת על החלומות, ומתחילים להפעיל את התחנות הגרעיניות מחדש.

יעקב

הופעלו מחדש שני כורים גרעיניים ביפן.

בימים אלה הופעלו מחדש שני כורים גרעיניים ביפן, יחידות 3 ו 4 בתחנת הכוח טקהאמה שבמחוז פוקוי. הכורים נפתחו מחדש אחרי שקיבלו את כול האישורים הדרושים לפי תקנות הבטיחות החדשות, ואחרי שנדחו כול העתירות המשפטיות נגד פתיחתם.

כזכור, נסגרו כול 50 הכורים הגרעיניים ביפן בעקבות האסון של פוקושימה, במרץ 2011. 50 הכורים סיפקו כ 30% מהחשמל ביפן לפני 2011, אחרי סגירתם הפתאומית הופעלו מחדש תחנות פחם ישנות, ונבנו תחנות גז ופחם חדשות. יפן מייבאת את כול הדלק הפחמי (פחם, גז ונפט) במחיר גבוה.

ממשלת יפן לא וויתרה על התחנות הגרעיניות, אלא הורתה על הרכב חדש של הוועדה לאנרגיה אטומית, ועל בדיקה יסודית והחמרה של תקנות הבטיחות. שתי התחנות שנפתחו כעת עמדו בתקנות החדשות ומצטרפות ל 3 תחנות שכבר חזרו לפעול. עוד 19 יחידות כוח גרעיניות הגישו בקשות להפעלה מחדש ובקשותיהן נמצאות בשלבים שונים של בדיקה ואישור.

יש גם התנגדות פוליטית חזקה להפעלה מחדש של תחנות גרעיניות, הגורמת למושלי מחוזות (להם יש זכות ווטו) להתנגד לפתיחה מחדש של התחנות שבמחוזותיהם. אח"כ ישנן העתירות המשפטיות הבלתי נמנעות... הפתיחה מחדש של הכורים היא דרך ייסורים קשה.

חרף הפתיחה של היחידות האלה – תעשיית תחנות הכוח הגרעיניות נמצאת בדעיכה. לפני פוקושימה היו ליפן תכניות להקמה של תחנות חדשות, תכניות שנגנזו כמובן. התחנות הקיימות, ביפן ובכול ארצות המערב, הולכות ומזדקנות, ודינן להיסגר יותר במוקדם מאשר במאוחר. תחנות חדשות אינן נראות באופק כלל.

כך גם בשוויץ: מדיניות האנרגיה עד 2050 אושרה במשאל עם, והיא כוללת את הסעיף: לא ייבנו תחנות כוח גרעיניות חדשות. התחנות הקיימות (5 במספר) תמשכנה לפעול כול עוד הוועדה לאנרגיה אטומית מאשרת שלא נשקפת מהן סכנה בטיחותית – כלומר אולי עוד 20-30 שנה. אבל, המדיניות של אפס תחנות חדשות פירושה – דעיכה וסוף לעידן האנרגיה הגרעינית כפי שאנו מכירים אותו כעת.

יעקב

אנרגיה גרעינית בעולם עלתה ב 2010, תרד ב 2011 .

ייצור החשמל מאנרגיה גרעינית גדל בשנת 2010 ל 2630 TWH לעומת 2558 ב 2009. זאת לאחר כמה שנים של ירידה.

5 כורים חדשים החלו לעבוד ב 2010, 2 בסין, 1 ברוסיה, הודו וקוריאה. רק אחד קטן, נסיוני, נסגר בצרפת. כמו כן החלה הבנייה של 16 כורים חדשים: 10 בסין, 2 (כ"א) ברוסיה ובהודו, אחד בברזיל, ואחד ביפאן, שבניתו הופסקה קודם, חזר להיבנות. תוך כ 5 שנים יושלמו כורים אלה ויגדילו בצורה ניכרת את תפוקת החשמל הגרעיני.

בשנת 2011 התמונה שונה, במידה רבה בהשפעת פוקושימה. 35 מתוך 54 הכורים של יפאן סגורים, חלקם בגלל רעש האדמה, חלקם בגלל עבודות שיפוץ. חלק בוודאי יחזרו לפעול, אבל לא ברור כמה, ומתי. גרמניה סגרה לצמיתות 8 כורים שהיו בתחזוקה, והודיעה על סגירה הדרגתית של שאר 9 הכורים שיש לה. כמו כן הודיעו שוויץ ואיטליה על סגירה הדרגתית של הכורים שלהן ( 4 לכול אחת).

בארה"ב הודיעה ה TVA (רשות עמק טנסי, הממשלתית) על רצונה להשלים כור שבנייתו הופסקה בשנות ה 1980, ועוד שני כורים בתהליך אישור, אבל בכלל לא ברור אם, ומתי,תחל בניית כורים חדשים בארה"ב.

ממשלת בריטניה קבעה 8 אתרים בהם ייבנו כורים חדשים. ממשלת בריטניה נראית נחושה לבנות כורים חדשים, אבל בינתיים הכול דיבורים. תהליך הרישוי בקושי החל, ולא ברור מתי תתחיל בניית הכורים, אם בכלל.

במאזן כולל נראה שתנופת הגידול באנרגיה גרעינית שנראתה ב 2010 נבלמה ב 2011 עקב פוקושימה.

יעקב

הישובים האבודים ליד פוקושימה

הניו יורק טיימס מספר על הניסיונות לטיהור וניקוי הישובים שפונו ליד תחנת הכוח הגרעינית ההרוסה בפוקושימה. יש לו גם צילומים משם.  המאמר למעלה מספר על הקשיים בעבודות של מניעת התפשטות הקרינה מהתחנות הפגועות והמים ששימשו לקירור הליבות שנמסו. יש בעיות רבות, ולא רואים כלל מתי יושג מצב של ייצוב, כלומר – של חוסר סכנה להתפשטות נוספת של חלקיקים הרדיואקטיביים במי תהום או באוקיינוס. הנחמה היא שכמות הקרינה מהמים המזוהמים שדלפו לאחרונה לאוקיינוס היא אומנם גבוהה מהמותר, אבל, באופן מחלט, לא ממש גבוהה או ממש מסוכנת. מאמצי הייצוב והטיהור עלולים להימשך עשרות שנים ולא ברור באיזו מידה יצליחו.

המפה למטה מראה את רמות הקרינה באזורים הסמוכים לתחנת הכוח הפגועה, ואת מספרי התושבים שפונו מכול אחת מהעיריות בסביבה. בסך הכול פונו מעל ל 82 אלף תושבים, מ 11 עיירות וכפרים. התושבים חיים (רובם) כעת במגורים זמניים (קרווילות) בישובים סמוכים מחוץ לשטח המזוהם.

בתחילה הבטיחה ממשלת יפן שטיהור היישובים יימשך כ 3 שנים והתושבים יוכלו לחזור לבתיהם. אבל עכשיו, שנתיים וחצי אחרי הפינוי, לא רואים את הסוף בכלל. ב 8 מהישובים עדיין לא החל הטיהור. ב 3 מהישובים עובדים על הטיהור על ידי שטיפת המבנים וגירוד השכבה העליונה של הקרקע, המכילה את האבק הרדיואקטיבי שנסחף בזמנו ברוח. עדיין לא הצליחו לסיים את הטיהור בשום מקום – כלומר – אף אחד מהמפונים עדיין לא הורשה לחזור לבית שלו. לא ברור בכלל אם הטיהור יצליח, כלומר אם יצליחו להגיע למצב שהקרינה הסביבתית הנמדדת באזור מטוהר תהיה בתוך גבולות המותר.

ממשלת יפן נמנעה עד כה מלשלם למפונים פיצוי מלא על הרכוש (בתים, קרקעות ועסקים) שהשאירו מאחור, דבר שהיה מאפשר למפונים לנסות לשקם חייהם במקום אחר. בינתיים ממשלת יפן מבטיחה להם שיחזרו ליישוביהם, ושהפינוי הוא זמני, ורק משלמת להם קצבת קיום זמנית.

כ 30% מהמפונים, בעיקר הצעירים, כבר התייאשו והחליטו לשקם חייהם במקומות אחרים. 40% מהמפונים עדיין לא החליטו מה לעשות. רק 30%, בעיקר המבוגרים יותר, עדיין מקווים לחזור לבתיהם. בינתיים הבתים, השדות והעסקים נהרסים כתוצאה מההזנחה הכפויה וחוסר התחזוקה.

ייתכן ולבסוף יתברר שכול תכנית הטיהור לא היה לה סיכוי מלכתחילה, והמצב יהיה כמו בצ'רנוביל: פינוי השטח למשך שנות דור או שניים, עד שהקרינה תדעך באופן טבעי.

חסידי האנרגיה הגרעינית יכולים לטעון שרמת הקרינה שמוגדרת כ"מותרת" או "תקינה" היא נמוכה מדי (הדרישות לרמת טיהור גבוהות מדי) ושהקרינה ששוררת  כעת באזורי הפינוי (או בחלקם) אינה מזיקה. אפשר לטעון את זה אבל קשה להוכיח. אפשר להתווכח עד מחר אם יש פה זהירות מוגזמת או לא, אנו לא יודעים. בהיעדר ידע, אנו נוטים לזהירות יתר, נטייה זו היא טבעית ואולי גם נכונה.

גם אם הסכנה לתקלה גרעינית היא מאד קטנה, פוטנציאל הנזק במקרה של תקלה הוא מאד גדול, כמו שרואים גם במקרה של פוקושימה. אין זה אומר שצריכים להתייאש מאנרגיה גרעינית ולוותר עליה. כנראה שאין לנו ברירה, אין אנרגיה אחרת, לא מזהמת. צריך לעבוד, הרבה, על שיפור הטכנולוגיה הגרעינית.

יעקב

האידיאולוגיה של זריעת הפחד.

Cassandra by Evelyn De Morgan (1898, London); 

Cassandra in front of the burning city of Troy at the peak of her insanity. Photo: Wikipedia.

אגב פסקל. הכותרת שייכת למאמר של הפילוסוף המפורסם של "הגל החדש" בצרפת – פסקל ברוקנר. הנה קטעים מהמאמר:

בקטע של הסדרה המצוירת המפורסמת "טינטין" מופיעה הדמות של הפרופסור פיליפוס שמתריע: "האסון המתקרב הוא עונש על חטאיכם, חיזרו בתשובה, כי סוף העולם קרוב". הקטע פורסם בבלגיה ב 1941. אך פרופסור פיליפוס פופולארי ורלוונטי מתמיד, הוא השיג עמדה של כוח בממשלות, בעיתונות ובכול המקומות הגבוהים. 

כול הזמן הוא זורע פחד: פחד מהקדמה, מהמדע, מהדמוגרפיה, מההתחממות הגלובאלית, מהטכנולוגיה, מהמזון. בעוד חמש שנים או 10 הטמפרטורות יעלו, אסונות טבע יתרבו, שינויי האקלים יגרמו למלחמות, תחנות כוח גרעיניות יתפוצצו, וכדור הארץ יהפוך לגיהינום. האדם חטא ביהירות, הוא הרס את הסביבה, ופגע בכדור הארץ, הוא חייב לכפר עבור עוונותיו.

אני לא מתכוון לזלזל בסכנות (אומר ברוקנר), אני רק רוצה להבין מה גורם למנהיגים שלנו, למדענים ולאינטלקטואלים להתנהג כמו דמויות בסרטי אסון הוליוודיים מסוג ב'.

בחצי המאה האחרונה האינטלקטואלים של המשאל [שם תואר מיותר] זיהו שני שעירים לעזאזל, האחראים לכול הצרות בעולם: ראשית המרקסיזם הצביע על הקפיטליזם כאחראי לסבל האנושי, שנית – האידיאולוגיה של "העולם השלישי" הטילה את האחריות על המערב, האחראי, לכאורה, לעבדות, קולוניאליזם ואימפריאליזם.

השעיר לעזאזל, שהתנועות הסביבתיות מאשימות כעת, הוא האנושות כולה – זה למעשה שילוב של שני הקודמים – הקפיטליזם, שהומצא במערב, מדכא עמים והורס את כדור הארץ. כך למשל אומר נשיא בוליביה, אוו מורלס: "או שהקפיטליזם ימות, או שתמות אימא אדמה". דמות פחות שולית – ז'אק שיראק בעת שכיהן כנשיא צרפת אמר: "הבית שלנו נשרף ואנו לא שמים לב". סיר מרטין ריס, לשעבר נשיא הרויאל סוסיאטי נותן לאנושות רק סיכוי של 50% לשרוד מעבר למאה ה 21. אפשר להמשיך בציטוטים עד אינסוף. הפחד שהאינטלקטואלים זורעים הוא כמו חיידק רעבתן, הוא בולע הפחדה אחת, מתנפח, וממשיך הלאה לחפש אסונות חדשים. פעם זה פוקושימה, פעם מגיפת שפעת העופות, מחסור במזון, התמוססות הקרח, קרינה מטלפונים סלולאריים.

ככה למשל – ציטוט מהפרסומת לסרטו של אל גור: "האנושות יושבת על פצצת זמן... יש לנו רק עשר שנים כדי למנוע אסון אקלימי נוראי, משהו שמעולם לא התנסינו בו, משהו שהוא מעשה ידינו.." אחרי ההפחדה הנוראית הזו – הם מציעים לנו פתח של תקווה: תעשו מה שאנחנו אומרים לכם, והישועה אפשרית. השתמשו בנורות חסכוניות, סעו פחות במכוניות, בדקו לחץ אוויר בצמיגים, מחזרו אשפה, כוונו את התרמוסטט, שתלו עץ, כבו מכשירי חשמל שלא בשימוש... אנו ניצבים (לדבריהם) בפני אסון עולמי, אבל פעולות אלה מספקות אשליה של הצלה. ראשית האידיאולוגיה של האסון מפחידה אותנו פחד מוות, אחר כך מציעה טכסים סמליים של אנימיזם (פולחן של עצמים) פוסט-טכנולוגי.

בואו נדבר ברורות: אסון קוסמי אינו ניתן לביטול על ידי בדיקת לחץ אוויר בצמיגים או מיון האשפה.

אבל, לאט, לאט, אנו נעשים אדישים להגזמות האלה. אנו מתחילים לחשוד שנביאי האסון (הקאסאנדרות) אינם מתכוונים להזהיר אותנו אלא להוכיח אותנו. כמו נביאי הזעם הקדומים הם מייחלים לאסון שהם טוענים שהם מזהירים מפניו. "מגיע לכם!" זוהי משאלת המוות ששונאי האנושות מכוונים כלפינו. אלה לא נשמות גדולות שמתריעות מפני צרות, אלא אנשים קטנים שרוצים שנסבול בגלל שיש לנו החוצפה להתעלם מהם. האסון הוא לא הפחד שלהם, אלא השמחה שלהם.

תוצאה אחרת של נבואות הזעם היא שהן משתקות אותנו, אנו נעשים אדישים, וגם חסרי אונים. זו אולי גם המטרה של זריעת הפאניקה הרעשנית – להממם אותנו כדי לעשותנו כנועים.  האידיאולוגיה של האסון הופכת למכשיר של כניעה פוליטית ופילוסופית.

קראו את המאמר של ברוקנר כאן, וראיון נוסף, ארוך יותר ומפורט יותר, כאן.

יעקב

הירוקים מתנגדים לאנרגיה מתחדשת.

הארגונים הירוקים מתנגדים לאנרגיה מתחדשת לפי האופנה והפוליטיקה. בצ'ילה קמה תנועת מחאה של ארגונים ירוקים נגד הקמה של שני סכרים להפקת חשמל הידרו-אלקטרי. צ'ילה מפיקה כעת (2008) כ 35% מהחשמל שלה מהידרו (מסכרים). אבל צ'ילה זקוקה בדחיפות להגדיל את תפוקת החשמל כדי להמשיך בתנופת הפיתוח וההיחלצות מהעוני. החשמל נחוץ בעיקר להרחבת מכרות ופרויקטים להפקת מתכות וניצול האוצרות הטבעיים של צ'ילה. מעריכים שצ'ילה תצטרך להכפיל את כושר ייצור החשמל תוך 10-15 שנים כדי לעמוד בביקושים. בצ'ילה אין כמעט גז טבעי או נפט, יש פחם, אבל הקמת תחנות כוח פחמיות מעוררת גם היא התנגדות. באשר לתחנות גרעיניות – צ'ילה נמצאת באזור מועד לרעשי אדמה, רק לפני שנה התרחש בה רעש אדיר. לכן, בעקבות לקחי פוקושימה, הקמה של תחנת כוח גרעינית בלתי אפשרי.

משרד האנרגיה של צ'ילה גיבש תכנית לבנייה של שני סכרים גדולים באזור פאטגוניה הצ'ילנית, בדרום, במחוז אייסן. זהו איזור בלתי מיושב כמעט לחלוטין. הסכרים יגרמו להצפה של כ 55,000 דונם בעמקים של שני הנהרות. שני הסכרים יפיקו חשמל בשיעור של כ 40% מהצריכה – כמות טובה מאד. בנוסף יהיה צורך להקים קווי ממסר באורך 2000-3000 ק"מ כדי להביא את החשמל מהאזור ההוא למרכז צ'ילה וצפונה, בו נמצאים המכרות.

נגד התכנית הזו עורכים הארגונים הירוקים בצ'ילה תנועת מחאה רבת משתתפים וקולנית, הכוללת הפגנות גדולות בבירה, מול ארמון הנשיאות. הם דורשים לשמור על המצב הבתול של השטח, לשמור עליו כשמורת טבע. זכרו שמדובר בשטח שאין בו כמעט אוכלוסייה, אין בו כבישים, כלום.

תנועה זו מגלה את הפרצוף האמיתי של תנועות ירוקות. הם לא בעד אנרגיה מתחדשת. הם לא בעד שמירה על הסביבה. הם לא בעד פיתוח ורווחה. הם נגד החשמל. הם נגד נפט. הם נגד אנרגיה. הם נגד הכול. הם בעד עוני. והם גם בעד תחנות רוח ותחנות סולאריות שצורכות יותר שטח ויותר קווי ממסר, ופוגעות בטבע בצורה יותר חמורה, וגם לא מפיקים חשמל בצורה רציפה ואמינה.

הם לא בעד אנרגיה מתחדשת. הם בעד סיסמאות ריקות (שמש ורוח), ונגד כול פיתוח. שהאנשים יישארו עניים. זו המטרה של הארגונים הירוקים.

בצ'ילה יש להם מטרה נוספת: הם לא הפגינו נגד הנשיאה בצ'לט הסוציאליסטית שסיימה את תפקידה לפני כשנה. הם מפגינים כעת, נגד הנשיא הנוכחי, פיניירה, השייך למחנה מרכז-ימין. מאחורי רוב תנועות המחאה האקולוגית תמצאו אג'נדה פוליטית. אבל האג'נדה הראשית שלהם היא מניעת פיתוח, הנצחת העוני.

יעקב

הסכנות שבאנרגיה מתחדשת.

אנרגיה מתחדשת זה טוב, נכון? זה ירוק ונחמד, זו טלית שכולה תכלת. מי שחושב אחרת הוא עוכר ישראל.

האנרגיה המתחדשת היחידה שיש בה ממש (עד כה) מבחינת הכמויות והאמינות היא האנרגיה ההידרו-אלקטרית, או בעברית: סכרים על נהרות שיוצרים מאגרי מים ענקיים. האנרגיה מופקת כאשר המים נופלים בצורה מבוקרת ומפעילים טורבינות. המים מנוצלים בכול העולם כבר עשרות שנים והוכיחו עצמם במקור אמין וזול. כאשר מכריזים שארץ מסוימת מפיקה "7% מהאנרגיה שלה ממקורות מתחדשים" – הכוונה להידרו. אין אחרים. ארה"ב מפיקה 7% מהחשמל מהידרו, שוויץ 40%, נורבגיה 98% - כול ארץ בהתאם למספר הנהרות שבה, ביחס לאוכלוסייה או לצריכה. (בנורבגיה יש כנראה יותר נהרות מבני אדם).

גם בהידרו יש סיכון.

במחוז פוקושימה ביפאן היה סכר על אחד הנהרות שהתמוטט ברעש האדמה הגדול של 11 במרץ. גל המים האדיר שהתפרץ שטף בדרכו כפרים וישובים וכ 1800 בתים. מספר לא ידוע של אנשים (כנראה מאות) נהרגו משיטפון זה – לא מהצונאמי. אף אחד לא דיווח על אסון זה – יותר סקסי לדווח על כמה טיפות קרינה שנפלטו מהכור הגרעיני שלא הרגו איש.

בחודש מרס 1979 התמוטט סכר אחר, גם בגלל רעידת אדמה. זה היה הסכר מאצ'ו 2 במדינת גוז'ראט בהודו. 2500 איש נהרגו אז. גם על זה לא דיווחו בזמנו, רק דיברו על התקלה בכור "אי שלושת המיילים" שהתרחשה באותו זמן, ושגם בה לא נהרג ולא ניזוק איש.

סכרים גדולים על נהרות הם פגיעים לרעשי אדמה. הסכרים עומדים בלחצים אדירים של מים. בניית סכר איתן היא משימה הנדסית קשה, אין סיכוי לעשות אותם גם אמידים בפני רעשי אדמה גדולים. כאשר סכר מתמוטט שוטף גל אדיר את העמק שמתחתיו, והורס כול דבר בדרכו. בכול זאת איש אינו קורא להטיל איסור על בניית סכרים (חוץ מכמה ירוקים קיצוניים – יש גם כאלה).

בסיכום: מפעל האנרגיה שהרג הכי הרבה אנשים, וגרם הכי הרבה נזק, עד כה, ביפאן, בעקבות רעידת האדמה, היה הסכר של האנרגיה המתחדשת.

יעקב

43 תחנות כוח פחמיות חדשות ביפן.

ליפן יש 43 תחנות כוח פחמיות חדשות בשלבי תכנון או הקמה. חלק מהתחנות האלה מיועדות להחליף תחנות כוח ישנות לעבדו על נפט או פחם, אבל הרוב מיועדות לתת מענה לביקוש החשמל של יפן, נוכח סגירת תחנות הכוח הגרעיניות.   הדבר מתברר תוך הצגה של תכנית ממשלתית חדשה לאספקת אנרגיה ביפן.

עם סגירת כ 50 התחנות כוח גרעיניות, עקב התאונה בפוקושימה נוצר "חור" גדול בהספקת החשמל ביפן. ה"חור" נסגר בחיפזון, בעיקר על ידי הפעלה מחדש של תחנות כוח ישנות שעבדו על פחם ונפט. אבל יש צורך להבטיח אספקת חשמל סדירה, לאורך זמן, ולהחליף את התחנות הישנות. לכן – השטף הגדול של תחנות פחם חדשות המתוכננות.

בנושא הגרעין: מתכננים להפעיל מחדש 4 מתחנות הכוח הגרעיניות במרוצת שנה זו. זאת, לאחר שהייתה תקינה חדשה, המשפרת את הבטיחות, ונעשו שיפוצים נרחבים בתחנות הגרעיניות. האם זה יקרה באמת? נחיה ונראה. מעריכים שאולי 10-12 מ 50 תחנות הכוח הגרעיניות שפעלו לפני 2011 יופעלו מחדש במרוצת השנים הקרובות, אבל בכול מקרה, התחנות יגיעו לגיל בלייה עד 2040, ולא יוכלו לפעול מעבר לכך.

לפני פוקושימה, מנע משרד הסביבה בממשלת יפן הקמה של תחנות כוח פחמיות חדשות כדי לעמוד ביעדי הסכם קיוטו להפחתת הפליטות. אולם כעת, הם מבינים שלשבת בחושך, ללא חשמל, לא בא בחשבון, ולכן – אין ברירה אלא להקים תחנות כוח פחמיות שיבטיחו אספקת חשמל סדירה לאורך זמן. הפחם הוא גם הדלק הזול ביותר. התחנות החדשות תהינה, כמובן, בעלות טכנולוגיה חדשה, יעילה יותר (פחות פליטות פד"ח) וגם בעלות מתקני סינון מודרניים שמקטינים ביותר מ 90% את פליטת המזהמים לאוויר.

מיותר לציין שהתחנות החדשות יגדילו את פליטות הפד"ח של יפן בלפחות 10%. והתחנות תהינה פעילות לפחות 40 שנה, כלומר הרבה מעבר לשנת 2050. יפן אימצה, בזמנו, את ה"יעדים" היפים של הקטנת הפליטות ב 80% עד 2050. אז אימצה. להגשים זאת זה, כמובן, בלתי אפשרי. היעדים הם סתם דיבורי סרק, ותמיד היו.

יעקב

תחנות כוח גרעיניות בקרבתנו.

חדשות מהשכונה שלנו בנושא האנרגיה הגרעינית.

טורקיה חתמה חוזה עם רוסיה לבניית כור גרעיני להפקת חשמל ליד העיר אדנה, על חוף הים התיכון, ממש לא רחוק מאיתנו. טקס הנחת אבן הפינה מיועד לחודש מאי השנה בעוד חודש וחצי).

כור שני יבנה על חוף הים השחור, על ידי יפאן.

הארגונים הירוקים בטורקיה כמובן מתנגדים, ומבקשים לפחות "דחייה קלה"

נוכח מאורעות פוקושימה. אך שר הכלכלה הטורקי אמר שאין ברירה, טורקיה רוצה להתפתח, הביקוש לחשמל גובר, לטורקיה אין נפט או גז, התחנה נחוצה.

יש להזכיר שטורקיה נמצאת בסיכון גבוה לרעשי אדמה, הרעש האחרון באדנה עצמה היה ב 1998 בעוצמה של 6.2 .

ומי המדינה האחרת בעולם שהודיעה שהיא ממשיכה בתכניות הפיתוח הגרעיני? יפאן. יפאן החליטה עוד מזמן להגדיל את כמות תחנות הכוח הגרעיניות ולהגדיל את נתח החשמל מתחנות גרעיניות מ 25-30% כעת ל 40% עד 2025. אתמול אמר שר יפאני שהתכניות נמשכות כרגיל. "אין ברירה, אין לנו מקורות אנרגיה אחרים".

יעקב

פוקושימה תיסגר

החדשות הפחות טובות על אנרגיה גרעינית הן – שככול הנראה – כול תחנות הכוח הגרעיניות בפוקושימה תיסגרנה. מושל המחוז הודיע על החלטתו לא לאפשר יותר הפעלת תחנות כוח גרעיניות במחוז.

מדובר ב 10 כורים. כורים מס' 1, 2, ו 3 באתר דאיצ'י בפוקושימה ניזוקו קשה כתוצאה מרעידת האדמה ומהצונאמי. שלושת כורים אלה הם טוטאל-לוס, ועומדים להיות מפורקים בכול מקרה. כור מס' 4 ניזוק בעיקר בגלל הבעיות בשאר הכורים, הוא עצמו לא היה פעיל בעת הצונאמי ולא ניתך. גם הוא, כנראה, דינו להיסגר בכול מקרה.

כורים מס' 5 ו 6 ניזוקו מעט יחסית, גם הם לא היו פעילים בעת האסון, והם מרוחקים מעט מהכורים שהתפוצצו. אותם ניתן היה להחזיר לכשרות. עוד יש 4 כורים באתר דאיני המרוחק כמה קילומטרים מדאיצ'י. כורים אלה לא ניזוקו, ורק נסגרו אוטומטית, מטעמי זהירות, בעת רעידת האדמה.

כעת החליט מושל המחוז לדרוש את סגירת כול הכורים. זו מכה כלכלית מאד קשה לחברת TEPCO, בעלת הכורים. ששת הכורים התקינים היו יכולים להפיק חשמל והכנסות, שעכשיו יחסרו. הפירוק של הכורים האלה decommissioning – היא מלאכה יקרה וארוכה מאד.

לא ברור אם החלטה זו היא סופית. נעשים מאמצים לשכנע את המושל לאפשר פתיחה מחדש של התחנות. הבעיה היא שיפאן זקוקה לחשמל.

בינתיים פועלים ביפאן רק 8 מתוך 54 הכורים שהיו לה.

יעקב

הערה: המחסור בחשמל ביפאן הוביל לכך שכיום עובדים מפעלים רבים במתכונת חירום בסופי שבוע ויוצאים לימי חופש באמצע השבוע על מנת להתמודד עם המחסור.

אנרגיה בגרמניה – אין מהפכה.

הנה סיכום נתונים על הפקה ושימוש באנרגיה בגרמניה לשנת 2013.

תחנות כוח פחמיות סיפקו 45.5% מצריכת החשמל בגרמניה, עלייה מ 44% ב 2012.

למרות ההשקעות העצומות ב"אנרגיה מתחדשת" – הפיקו האנרגיות המתחדשות רק 23.4%, עלייה קטנה ביותר מ 22.8% ב 2012. הנתח של הגז ירד מ 12.1% ב 2012 ל 10.5% ב 2013, כי הגז יקר. האנרגיה האטומית ירדה מאט מאד, מ 12.1% ל 10.5%. אותם 9 הכורים הגרעיניים שפעלו כול הזמן עדיין פועלים, למרות שמתכננים לסגור אותם בהדרגה עד 2022. שמונה כורים אחרים נסגרו אחרי פוקושימה, ב 2011, כלומר הכורים היו סגורים לצורך תחזוקה ולא הופעלו מחדש.

בין האנרגיות ה"מתחדשות" הפיקה השמש (אנרגיה סולארית) 4.5% לעומת 4.2% ב 2012, רוח 7.9% לעומת 8% ב2012. זה לא שסגרו תחנות רוח חס וחלילה, ההיפך, בנו תחנות חדשות, פשוט הרוח, ב 2013, נחלשה מעט...השמש והרוח יחד מפיקים 12.4% מהצריכה. שאר המקורות הירוקים: ביומסה (עצים) – 6.8%, מים – 3.4% ופסולת ביתית: 0.8%.

שימו לב: זה לא שחסרים פאנלים סולאריים או טורבינות רוח, זה לא שהתקמצנו, או שלא הספיקו עדיין להתקין מספיק, לא. יש בגרמניה 1.3 מיליון מתקנים של פאנלים סולאריים (כ 20-30 לוחות מינימום, בכול מתקן). 1.3 מיליון, (זה מיליון לא אלף). "כושר התפוקה" הנומינאלי הוא כ 35 ג'יגאווט – כמות אדירה, כמחצית מצריכת השיא של כול גרמניה (פי שלוש מצריכת השיא של ישראל). אבל, הפאנלים לא מפיקים הרבה חשמל... לא חשוב מה ה"כושר הנומינאלי". כנ"ל תחנות הרוח – יש בגרמניה כ 23 אלף תחנות רוח, בכושר נומינאלי של בטח משהו כמו 40 ג'יגאווט. הם פשוט מפיקים מעט אנרגיה. "הכושר הנומינאלי" זה אוטופיה, לא אנרגיה. ובנוסף – כאשר הם כן עובדים – לא ניתן לכבות תחנות כוח פחמיות. אז – חברות החשמל חייבות לפי החוק לקנות את כול החשמל הסולארי והרוחני התזזיתי, אם צריך אותו או לא. תחנות הכוח הפחמיות ממשיכות כל הזמן לשרוף פחם (אולי על אש קצת יותר נמוכה), ולפלוט פד"ח, גם בלי להפיק חשמל (כי הרשת רוויה עם החשמל הרוחני).

בינתיים התחייבה ממשלת גרמניה בחוזים לשלם סובסידיות בשיעור של כ 20 מיליארד אירו לשנה (נכון ל 2014), ליצרני חשמל ירוק, לפי שיטת התעריף הגבוה, המובטח ל 20 שנה. את הכסף הזה (והתוספות שיבואו עם הזמן) מעמיסה גרמניה על חשבונות החשמל של הצרכנים. שר האנרגיה החדש, סיגמר גבריאל, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, הבטיח לפרסם עד פסח מדיניות חדשה שתכלול כנראה קיטון הסובסידיות לתחנות רוח יבשתיות. בכול אופן – את הסובסידיות שלהן התחייבה הממשלה, בחוזים, עד כה, עם יצרני חשמל ירוק, היא תצטרך להמשיך ולפרוע במשך 20 שנה.

סיכום: חשמל ירוק הוא הוצאה גבוהה, ומעט מאד אנרגיה, ועוד פחות הפחתה בפד"ח.

(קטעים קודמים על גרמניה – כאן).

יעקב

דו"ח מצב על פוקושימה.

זה זמן מה כבר לא רואים דיווחים בעיתונות על המצב של תחנות הכוח הפגועות בפוקושימה. No news = good news. הנה סיכום קצת ישן (מ 17 באוגוסט) מאתר המוקדש לחדשות האנרגיה הגרעינית.

תהליך הזרמת המים לקירור הליבות של הכורים מס' 1, 2 ו 3 נמשך. כור מס' 1 התייצב בטמפרטורה מתחת ל 100 מעלות, כורים מס' 2, ו 3 קרובים להגיע לטמפרטורה נכספת זו. הבעיה העיקרית היא שמי הקירור המוזרמים לכורים יוצאים מהם מזוהמים בחלקיקים קורנים. מים אלה עוברים טיהור ומשמשים אח"כ שוב לקירור. המגבלה היא – ההספק של מתקני הטיהור למים. מים לא מטוהרים מצטברים במרתפי הכורים, והבעיה היא למנוע גלישת המים את האוקיינוס וזיהומו. חברת טפקו עמדה להתקין מתקן טיהור מים נוסף שיאפשר שימוש בכמויות גדולות יותר של מים, כלומר – להאיץ את הכיבוי המוחלט של הכורים. בסך הכול תהליך הדעיכה והכיבוי נמשך, אבל הוא ימשך עוד חודשים רבים.

בינתיים אין יותר פליטות של קרינה לסביבה, מיכשור רגיש במיוחד שהובא למקום קובע שהקרינה באוויר, באיזור הגדר החיצונית של התחנה, הוא ברמה נורמלית, כלומר הרמה השוררת בעת הפעלה תקינה של התחנה.

בריכות הדלק המשומש בארבעת הכורים ( מספרים 1-4) מחוברות למתקן קירור קבוע, והטמפרטורות השוררות בהן היא נורמלית (37-42 מעלות).

ממשלת יפאן וחברת טפקו עורכים סקרים של קרינה סביבתית כדי לבדוק אפשרות להחזיר לבתיהם את האנשים שפונו מאיזור ברדיוס 20-30 ק"מ מהתחנה. (אנשים שגרו קרוב יותר עדיין לא יכולים לחזור). מטרת הסקר לקבוע באופן פרטני, היכן הקרינה נמוכה מספיק ומאפשרת החזרת התושבים והיכן עדיין לא. כמו כן יבדקו אילו פעולות טיהור וניקוי ניתן וצריך לעשות באזורים אלה.

סיכום: התהליך הארוך והאיטי של כיבוי סופי של התחנות והחזרת החיים למסלולם נמשך כמתוכנן, ללא בעיות מיוחדות.

יעקב

פרופ' יונתן דובי ראיון עם רועי כ"ץ בתוכנית "המדד - אחד על אחד" בערוץ הכנסת

פרופ' יונתן דובי מדבר על הפחד מפני "משבר אקלימי", הפחדות על שינויי אקלים בישראל, על חוסר התוחלת באנרגיה "מתחדשת", ההפחדות סביב אירוע פוקושימה ביפן והפתרון האפשרי של אנרגיה גרעינית.

"לא הגיוני לחנוק את המחקר הגרעיני..." מסביר דובי, "יש בכל אוניברסיטה קבוצה שחוקרת אנרגיה סולארית אך אין כמעט מי שחוקר אנרגיה גרעינית".

מרקל ותפנית האנרגיה הבלתי אפשרית.

 Lindaholm for http://Strom-Report.de מקור ויקיפדיה

גב' מרקל הסימפטית, והנורמלית בדרך כלל, נבחרה שוב, לקדנציה רביעית, לראשות ממשלת גרמניה. המנהיגים אחרים במערב – דונלד טראמפ בארה"ב, טרזה מיי באנגליה, ועמנואל מקרון בצרפת, שנבחרו לאחרונה (כול אחד לקדנציה ראשונה שלו),  נבחרו לא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן, כלומר לא בגלל שהיו כאלה מוצלחים (הם לא), אלא בגלל שיריביהם היו יותר גרועים. כלומר – הם היו הרע במיעוטו. גם מרקל לא הלהיבה, ומפלגתה ירדה בכוחה, בבחינת עוד ניצחון כזה ואבדנו. האיכות האישית של הפוליטיקאים הולכת ומתדרדרת עם הזמן, וכיום תמצא בפוליטיקה אנשים סוג ז' מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית (לא רוצה להזכיר דוגמאות מישראל...). גם מרקל זכתה כברירת מחדל, ללא התלהבות, כי יריבה היה חדל אישים יותר... אבל מרקל לא דמות חדשה, היא קנצלרית מנוסה בעלת 12 שנות וותק בתפקיד, ותפקדה, בדרך כלל, בצורה סבירה.

גב' מרקל נוטה להחליט החלטות גדולות על בסיס רגשי, אינסטינקטיבי, ללא מחשבה מעמיקה. כך הייתה החלטתה הפתאומית לסגור את כול תחנות הכוח הגרעיניות אחרי תאונת פוקושימה ב 2011. להשוואה: החלטתה השקולה של שווייץ, שהתקבלה אחרי התלבטות ושיקול של 6 שנים, לאפשר לתחנות הכוח הגרעיניות הקיימות לפעול כול עוד הן תקינות ומביאות תועלת (בלי לבנות תחנות חדשות). החלטה אינסטינקטיבית ורגשית אחרת של מרקל הייתה ההחלטה לקלוט מיליון פליטים מסוריה, ב 2015.   Wir schaffen das הייתה הסיסמה. אנחנו הגרמנים אומה גדולה ועשירה: "אנו מסוגלים לזה" (לקלוט מיליון פליטים, יעלה כמה שיעלה).

אחת ההחלטות והתכניות הגדולות של מרקל היא תכנית "תפנית האנרגיה" – Energiewende. גם היא התקבלה על בסיס רגשי: "אנרגיה נקייה זה טוב, בואו נעשה את זה". זו התכנית יקרה לליבה, והיא דוחפת אותה באופן אישי בכול הכוח, יותר מכול מנהיג אחר וכול ארץ אחרת בעולם. כול מנהיגי העולם משלמים מס שפתיים לאופנת האנרגיה ירוקה, ודוחפים אותה בצורה זו או אחרת. אבל מרקל באמת מתלהבת מזה. דווקא למרקל, בניגוד לשאר מנהיגי העולם, יש השכלה פיסיקלית וניסיון (היא הייתה שרת הסביבה שימור הטבע ובטיחות התחנות הגרעיניות משנים 1994 עד 98) – היא הייתה אמורה להבין יותר טוב את חוסר המעשיות – אבל ההתלהבות הרגשית  ניצחה.

תוכנית "תפנית האנרגיה" הציבה שורה של "יעדים" יפים – כמו למשל: ירידה בפליטות 40% עד 2020 ו 80-95% עד 2050 (לעומת שנת בסיס 1990). שיעור האנרגיה המתחדשת בחשמל: 35% עד 2020, 80% עד 2050. צמצום שימוש כולל באנרגיה: 20% עד 2020 ו 50% עד 2050 (לעומת שנת הבסיס 2008).... ועוד כהנה וכהנה. כול אלה הוגדרו במסמך משנת 2010 בעל תוקף של חוק. הבעיה עם התכנית היפה הזו היא שזה סתם שרבוטים על נייר. אין מאחורי היעדים היפים שום תכנית ממשית, הנדסית, מוגדרת. זו הבעת משאלה ערטילאית, זו שירה ותו לאו.  הנייר סובל הכול.

אבל, הגרמנים עשו גם עשו מעשים. הם ניגשו במרץ להתקין לוחות שמש ותחנות רוח, לפי העיקרון: כמה שיותר יותר טוב, ויעלה כמה שיעלה. הם משקיעים באנרגיה ירוקה לפחות מאז שנת 2000 (לפני מרקל, שעלתה לשלטון ב 2005, הייתה ממשלה סוציאליסטית-ירוקים של גרהרד שרדר, שהאמינה גם היא באנרגיה מתחדשת). הם הוציאו כבר, במצטבר, כ 650 מיליארד אירו. הם התקינו כבר כ 27 אלף טורבינות רוח בהספק (תיאורטי) של כ 41 GW ו 150 מיליון (!) לוחות שמש (גם כן 40 GW, באותם 10-12% מהזמן שהשמש זורחת בגרמניה). ומה עם היעדים: הנה – כבר היום יש ירידה בפליטות ב 27% (לעומת 1990) אז היעד של 40% עד 2020 בר השגה, לא? לא! הירידה של 27% היא הונאה (כמו היעד עצמו). שנת הבסיס נקבעה לפני נפילת מזרח גרמניה (בכוונה). מאז נסגרו בתי החרושת הכושלים והמזהמים של מזרח גרמניה מסיבות שלא קשורות למדיניות האקלים, והם שהביאו לירידה המשמעותית בפליטות. ירידה נוספת התרחשה עם המשבר הכלכלי של 2008. מאות מיליארדי האירו שהושקעו בלוחות שמש ותחנות רוח לא תרמו כלום לירידה בפליטות. אחרי 2008 נעצרה הירידה בפליטות למרות המשך ההתקנה המהירה של לוחות וטורבינות. לוחות השמש וטורבינות הרוח שעליהם הוציאו מאות מיליארדי אירו הם אשליה, הם לא מפחיתים פליטות. גוף מחקר ירוק, בשם Agora Energiewende העוקב אחרי ביצוע תפנית האנרגיה דיווח שגרמניה רחוקה מלהשיג את היעדים של התפנית. עד 2020 צפויה ירידה של 30% לכול היותר בפליטות לעומת היעד של 40%. בגרמניה פועלות עדיין 140 תחנות כוח פחמיות, המספקות כ 40% מהחשמל.

גרמניה טוענת שהיא מפיקה כ 1/3 מהחשמל ממקורות מתחדשים. גם זו הונאה ירוקה. כחצי מהחשמל הירוק הזה מופק מסכרי הידרו שהיו קיימים מקודם. סכרים נוספים לא ניתן לבנות כי מרבית המקומות המתאימים כבר נתפסו, ובניית סכרים כבר לא באופנה, בגלל הפגיעה הסביבתית. לוחות השמש ותחנות הרוח (שעליהם שרפו כבר 650  מיליארד אירו) מפיקים, רשמית, רק כ 22-23% מהחשמל בגרמניה. אבל גם נתון זה מטעה (משקר). גרמניה ארץ יבשתית מוקפת שכנים טובים. בעבר היא ייבאה חשמל משכנותיה, אבל בשנתיים האחרונות היא הפכה פתאום ליצואנית חשמל גדולה. מה הסוד? פשוט: כאשר השמש זורחת והרוח נושבת נוצרים עודפים גדולים של חשמל שגרמניה לא מסוגלת לקלוט, אז היא מייצאת אותם, במחיר אפסי, לשכנותיה. כלומר היא משלמת לתחנות רוח ולוחות שמש תעריף גבוה, חתום בחוזה ל 25 שנה, ומייצאת את החשמל במחיר אפסי לשכנותיה לאחר שרשמה לעצמה קרדיט על חשמל ירוק, ולאזרחיה הפסד כספי הגון. כול הזמן תחנות הכוח הפחמיות פועלות, כי לא ניתן לכבות אותן כול כמה שעות ולהדליק אח"כ חזרה, לפי גחמות האספקה הרוחנית או השמשית.

מיותר לציין שמחיר החשמל בגרמניה גבוה פי 2 מהמחיר הממוצע באירופה, ופי 3 מהמחיר בארה"ב. גחמות ירוקות לא מפיקות חשמל, אבל כן עולות כסף. אין ארוחות חינם.

חוץ מזה מרקל בסדר...

יעקב