דפים

5 בדצמבר 2013

מלכוד מדיניות האקלים.


ביורן לומבורג כותב על המשמעויות המעשיות והכלכליות של מדיניות האקלים האבסורדית של מדינות אירופה.
המדענים החממיסטים ממשיכים במסע ההפחדה ההיסטרי. למשל: תומס סטוקר, "מחבר ראשי" של הפרק המדעי WG1 של דו"ח ה IPCC  אמר בהרצאה שנתן ב 26 בנובמבר: "הקהילה הבינלאומית חייבת לפעול עכשיו, וכול דחייה נוספת בהפחתת הפליטות יכולה לסגור את הדלת לחלוטין על האפשרות להגבלת ההתחממות הגלובאלית".  כלומר: חייבים לפעול מיד, עכשיו, ולא - יחרב העולם.

ביורן לומבורג אינו מתווכח עם מדעני האקלים. הוא אומר: בסדר, לפעול עכשיו, הבנו, אני מסכים,  אבל מה לעשות? כלומר: איך להקטין את הפליטות? הוא בוחן את מה שמדינות אירופה עשו במסגרת המדיניות האקלימית שלהן, כלומר – תגובתן לסיסמה "חייבים לעשות משהו, עכשיו, מיד!". הוא ממליץ לבחון בצורה רציונלית, מעשית, (וללא היסטריה) האם המדיניות משיגה את התוצאות המקוות, ומה המחיר בנזקים אחרים. ביורן לומבורג, ככלכלן, לא עוסק בצד הטכני (האם ההפחתה אפשרית), אלא רק בצד הכלכלי – כמה זה עולה, לעומת הנזק החומרי שנמנע בזכות הפחתת הפליטות.

המדיניות של האיחוד האירופי הייתה: התקנה של פאנלים סולאריים ותחנות רוח, בכמות של  "כמה שיותר", בשיטת התעריף הגבוה המובטח ל 20 שנה, כלומר בשיטה של "יעלה כמה שיעלה". בנוסף הם הקימו מערכת מכסות וסחר בהיתרי פליטה, ETS  - שקרסה בינתיים ואינה רלוונטית. המדיניות הזאת נוסחה בצורה של "יעדים" להקטנת הפליטות 20-20 – הקטנה ב 20% בפליטות עד 2020.

ביורן לומבורג אומר שהדרך הכי יעילה, כלכלית,  להשיג את המטרה של 20-20 הייתה ליצור שוק כלל אירופאי למכסות פליטה, והדבר היה עולה כ 96 מיליארד דולר לשנה, עד 2020. הנזקים האקלימיים שהיו נמנעים (אם יעד ההפחתה היה מושג) היו בסדר גודל של 10 מיליארד דולר לשנה. כלומר: הנזק שנמנע (התועלת) קטן פי 10 מהעלות של התכנית... (הוא מביא קישוריות למחקרים כלכליים מפורטים המפרטים את החישוב).
אין זה אומר שהלחימה בשינויי האקלים אינה חשובה (אומר לומבורג), זה רק אומר שהמדיניות האירופית אינה חכמה. במשך המאה הזו, ה 21, המדיניות האידיאלית (הכי יעילה מבחינה כלכלית) תעלה יותר מ 7 טריליארד דולר, והיא תשיג הפחתה של התחממות בשיעור של רק 0.05 מעלות, והפחתה בעלייה הנוראית של פני הים בשיעור של רק 9 מ"מ. אחרי שכול הכסף הזה יוצא, לא נהיה מסוגלים אפילו להבחין בהבדל (תועלת) שהוא השיג.

למעשה, אומר לומבורג, מדינות אירופה לא אימצו את השיטה הכי יעילה להשגת היעד המוצהר (20-20). במקום זה הן אימצו יעד נוסף: שאנרגיה מתחדשת (רוח ושמש) תספק 20% מהאנרגיה עד 2020, למרות שהרוח והשמש אינן האמצעים הזולים ביותר להקטנת הפליטות. על פי המדיניות הממשית הנהוגה באירופה (להבדיל מהמדיניות האידיאלית), העלות של צעדי הגנת האקלים תהיה כ 280 מיליארד דולר לשנה (במקום 96), כדי להשיג הפחתה של 10 מיליארד בנזקים.

המצב עוד יותר גרוע. אירופה לא בחרה את המתחדשים הכי יעילים, היא תומכת בכולם, בלי אבחנה, בלי קשר לעלותם. העלות של מניעת טון אחד של פליטות פד"ח, באמצעות טורבינות רוח יבשתיות, היא 35 דולר, והיא חוסכת 14 סנט של נזק לדולר. לעומת זאת – טורבינות ימיות עולות כ 150 דולר (לטון פליטות נחסך) וחוסכות רק נזקים בשווי 3 סנט לדולר מושקע. ביו-דלק עולה כ 300 דולר לטון פליטת שנחסך, וחוסך סנט אחד של נזקים לדולר. שיא חוסר היעילות הוא החשמל הסולארי – הוא עולה 800 דולר לטון קיטון פליטות, וחוסך הרבה פחות מסנט של נזקים לכול דולר מושקע.

המדיניות האבסורדית הזאת אינה נחלת אירופה בלבד, הצעדים הננקטים בארה"ב או סין מניבים אותן תוצאות אבסורדיות.

יתירה מזאת: כאשר אירופה מקטינה את הפליטות, חלק מבתי החרושת הפולטים עוברים לארצות אחרות. עלויות האנרגיה הגבוהות גורמות להגירה של מפעלי התעשייה. כלומר: הפליטות לא באמת קטנות, הן רק מתרחשות במקום אחר.  בדיקה הראתה ש 38% מקיטון הפליטות באירופה היגרו למקומות אחרים. כלומר: התועלת מקיטון הפליטות, שחושבה לעיל,  היא בעצם הרבה יותר קטנה, כי הקיטון שהיא משיגה הוא פיקטיבי (לא ממשי).
החממיסטים אינם חושבים בצורה רציונלית או כלכלית, אלא בצורה רגשנית-היסטרית-דתית. בשבילם – ההתחממות הגלובאלית פירושה סוף העולם – כלומר – נזק אינסופי. הטענה ש"חייבים לעשות משהו" לובשת צורה של צו מוסרי, דתי, אבסולוטי, הפטור מכול שיקול של תוצאה מעשית. מי שלא "עושה משהו" הוא חוטא שדינו להישרף בגיהינום. "חייבים לפעול להקטנת הפליטות עכשיו" – כדברי תומס קוקר וכול האחרים, מבלי לדון בכלל בשאלה מה ההקטנה המעשית שהפעולה תשיג, והאם היא אפשרית בכלל.

יעקב




אין תגובות: