ריצת אמוק היסטרית אל השמש

הבסיס למדיניות עידוד האנרגיה הסולארית של ממשלת ישראל, היה רגשני, אמוציונלי, אינסטינקטיבי, ולא מבוסס על בדיקה הנדסית-כלכלית כולשהי, כלומר זה היה מהלך בלתי רציונלי לחלוטין. זה היה מהלך לא מתאים לאנשים מבוגרים ואחראיים (ממשלת ישראל??). בתור שכזה ברור שהוא לא יכול להצליח אלא רק לבזבז כסף. הדבר מתברר עוד יותר מפרשת המחלוקת בין היזמים עידן עופר (החברה לישראל) ושרי אריסון (שיכון ובינוי) על גובה הסובסידיה, מחלוקת עליה סיפר דה מרקר בכתבה שדיווחנו עליה כאן.

מעשה שהיה כך היה: בשנת 2010 אישרו לשיכון ובינוי שדה תרמו-סולארי בגודל 120 MW, ולחברה אחרת (שנרכשה על ידי החברה לישראל) שדה בגודל 60 MW באותה שיטה. בשיטה התרמו-סולארית משתמשים בקרני שמש להרתיח מים, ליצור קיטור ולהניע טורבינת קיטור, ובאמצעותה גנרטור להפקת חשמל.  באותו זמן לא היה קיים אף מתקן תרמו סולארי גדול עובד בעולם (רק מתקנים ניסיוניים). איש אל ידע ולא בדק אם יעבוד וכמה יעלה. המחיר שאושר ליזמים היה מחיר מובטח של 107 אג' לקוט"ש, למשך 20 שנה, מחיר גבוה פי ארבע ממחיר עלות החשמל לחברת החשמל שהוא כ 25 אג' לקוט"ש (המחיר בתחנות כוח פרטיות הוא כנראה מתחת ל 20 אג').

בינתיים הוקמו והופעלו מתקנים בעולם ונלמדו לקחים. הוקם מתקן ענק בקליפורניה, באייבנפה, בהספק 400 MW  ובעלות ענקית של 2 מיליארד דולר, ממומן כולו על ידי מענקים וערבויות של ממשלת ארה"ב. תוך זמן קצר של ריצה התברר שהמתקן מפיק רק בין 1/3 ל ½ מההספק המתוכנן. חוץ מזה – ירד מחיר המתקנים האחרים, הפוטו-וולטאיים (בהם לוח של סיליקון מייצר חשמל ישר מהשמש, ללא הרתחת מים ויצירת קיטור). לשבחה של רשות החשמל והאוצר יאמר שהם היו ערניים לשינוי, ועצרו את הפרויקט המקורי, התרמו-סולארי. 

הם הצליחו לשכנע את היזמים להמיר את הפרויקט שלהם למתקן פוטו-וולטאי PV – באותו הספק, וחתמו על הסכם חדש בשנת 2012, לפי מחיר של 61 א'ג לקוט"ש שהוא, "רק" פי 2.5 ממחיר עלות חשמל רגילה. עיכובים בירוקרטיים (ברוכים, במקרה זה) גרמו לכך שהפרויקטים עוד לא נכנסו לשלב ביצוע. המחיר של לוחות השמש בשוק הבינלאומי ירד עוד, וכך גם התעריף שמציעה רשות החשמל (על חשבון הציבור). תעריף זה עומד היום על 39 אג' לקוט"ש (עדיין פי אחד וחצי ממחיר חשמל גזי).

רשות החשמל מוכנה לשלם ליזמים את התעריף של היום (39 אג') והם דורשים את התעריף שהובטח ב 2012 של 61 אג'. זו המחלוקת, שבגינה מאיימים היזמים (שלי אריסון ועידן עופר), לתבוע את המדינה למשפט.

אני מציע לרשות החשמל לבטל לחלוטין את ה"מכסות" האלה והפרויקטים האלה. יפה שעה אחת קודם, לפני שהיזמים מתחילים בהקמה בפועל של המתקנים. בינתיים לא נגרמו להם הוצאות גדולות במיוחד. ישולם נא פיצוי חד פעמי סביר עבור ביטול הזיכיון ויושם סוף לפרשה. אחרת נכנסת רשות החשמל להתחייבות ל 20 שנה עבור דבר מיותר וחסר תועלת, והנזק יהיה גדול אלפי מונים.

המתקנים הסולאריים שנבנו עד כה בישראל ואלה שאושרו ונמצאים בהקמה, יעלו לנו כבר אולי מיליארד שקל לשנה, בהתחייבות ל 20 שנה. הם יספקו חשמל בשיעור של אולי אחוז או שניים מהצריכה, שיעור לגמרי זניח ובלתי חשוב. השפעתם על מניעת זיהום אוויר או מניעת התחממות גלובאלית (המטרה לשמה הוקמו) תהיה בדיוק אפס – כלומר זו התועלת – אפס.

ממשלת ישראל קפצה קפיצת ראש באמוק לתוך התחום הזה של אנרגיה סולארית בשנת 2009 כשאימצה את ההיסטריה העולמית על בסיס רגשי ואינסטינקטיבית מהבטן ללא שום בדיקה של ממש, של כמה זה מייצר חשמל, כמה זה עולה, ואיזה תועלת זה מביא. לו נהגה ממשלת ישראל קצת יותר בהגיון, בזהירות ובאחריות היא הייתה ממתינה עם האנרגיה הסולארית עד שתיושם על ידי האריות בעולם (ארה"ב, גרמניה, סין, ספרד), עד שיראו אם זה עובד, עד שיילמדו לקחים, עד שירדו המחירים. במקום זה קפצו קפיצת ראש היסטרית ולא הגיונית ואנו תקועים כעת עם הוצאה מיותרת של כמיליארד שקל לשנה, שאנו חייבים לשלם, במשך 20 שנה בחשבונות החשמל שלנו.

יש להפסיק לחלוטין את השיגעון הזה מכאן והלאה, להפסיק את כול התעריפים הגבוהים, המובטחים ל 20 שנה. רשות החשמל צריכה להפסיק להנפיק "מכסות" או לאשר תעריפים ופרויקטים. יקימו נא יזמים, על חשבונם, ועל בסיס מסחרי, מתקני ייצור סולאריים או של רוח, אם הדבר כדאי מבחינה כלכלית. ואם הוא לא כדאי, אז לא צריך.

יעקב