דפים

4 ביולי 2012

המדע בן ערובה בוויכוחי האקלים

בתמונה: אל גור ומצגת ההוקי סטיק שלא היה

כך אומר גרט' פאלטרידג', פיסיקאי וותיק, מומחה למדעי האטמוספרה, חוקר אקלים מאוסטרליה. הנה קטעים (מתומצתים) ממאמר שפרסם לאחרונה.

התיאוריה הכללית של ההתחממות הגלובאלית נכונה בעיקרון. אם האנושות תמשיך למלא את האטמוספרה בפד"ח אין כמעט ספק שהטמפרטורה הממוצעת תעלה. הוויכוח המדעי הוא האם העלייה תהיה מספיק גדולה כדי שניתן יהיה להבחין בה בכלל על רקע שאר השינויים הטבעיים באקלים (כלומר, הוויכוח הוא על שיעור העלייה). הוויכוח הכלכלי והחברתי הוא האם העלייה, אפילו במקרה שניתן יהיה להבחין בה, תשפיע על מצב האנושות לרעה.

הניסיונות ליישב את הויכוח נתקלים בבעיות שאין להן פתרון. הרבה אספקטים של מערכת האקלים, ומערכות החברה האנושית בלתי ניתנים לחיזוי. אבל הבעיה היסודית הגדולה ביותר היא קיומם של כוחות גדולים שמעודדים הצהרות פומביות מוגזמות וקיצוניות ואמונה בסצנריו הגרוע האפשרי.

בצד הכלכלי-חברתי של הויכוח ברור שרבים מהמשתתפים במסע ההפחדה של ההתחממות הגלובאלית יש להם אג'נדות אחרות. יש כאלה ששואפים למסגרת שלטון עולמית (כמו ז'ק שיראק, נשיא צרפת לשעבר, לדוגמה), יש סוציאליסטים שרואים בפעולה אקלימית בינלאומית מתואמת דרך להשגת חלוקה מחדש, יותר צודקת, של העושר, בין אנשים ואומות. יש שמחפשים כוח והשפעה (כדוגמת הכוח שהיה לכנסיות בעבר), ויש כאלה שמחפשים דרך להגשמה אישית - להראות כמה שהם מוסריים.
אין פסול מוסרי באג'נדות אלה, אבל הקרב עליהן צריך להיות פתוח וגלוי, הויכוח צריך להיות על הרעיונות, ולא להסתתר מאחורי ויכוח מדעי על האקלים.

טוענים שמדעני האקלים מאוחדים, פחות או יותר, בעמדותיהם על ההתחממות הגלובאלית, ולא בגלל העניין באג'נדות אחרות. זה מה שהאקטיביסטים רוצים שנאמין. המציאות שונה.
יש כמות אדירה של נתונים העומדים לרשותנו (מדידות של טמפרטורות מהעבר ונתוני פרוקסי רבים), אבל הדיוק שלהם לקוי מאד, והניסיון להוציא מהם משמעות בעזרת חישובים סטטיסטיים קשה. זו דוגמה למה שכונה "מדע פוסט-נורמאלי": "העובדות מוטלות בספק, הערכים (רעיונות) במחלוקת, ההימור גדול וההחלטות דחופות". במצב כזה כמעט בלתי אפשרי לא לעשות שימוש סלקטיבי בנתונים כדי לקדם את התיאוריה הפופולארית. בעידן המודרני, הבעיה מסתבכת עוד יותר, בגלל השימוש הנרחב במודלים ממוחשבים גדולים, אותם ניתן לכוון (אפילו בצורה בלתי מודעת) להשיג את התוצאה הרצויה.
דאגה עוד יותר גדולה היא מ"מדע פוסט-מודרני" [להבדיל מפוסט נורמאלי]. זהו מצב בו טוענים שאין אמת מוחלטת, והאמת המדעית צריכה לשרת מטרות חברתיות. מה שמשרת את המטרה הוא ה"אמת", ומותר לעשות מניפולציות לנתונים וחישובים כדי לקדם את האמת שלך.

גילויי קליימטגייט הראו, ללא ספק, שלפחות חלק ממדעני האקלים חצו את המפתן של מדע פוסט-מודרני, הם מציגים נתונים בצורה סלקטיבית (רק מה שמקדם את ההפחדה של ההתחממות); הם קושרים קשר ומפעילים לחצים כדי למנוע פרסום מאמרים מדעיים המביאים דעה הפוכה. זה הגיע עד כדי פיטוריו של עורך שלא נשמע להם.
תהא הסיבה אשר תהא, עובדה היא שקשה ביותר להביא לפרסום בספרות מקצועית מאמרים ספקניים. הביקורת המדעית הלגיטימית נמלטה, בלית ברירה, לאינטרנט ולבלוגים. מספר בלוגרים עושים עבודה מאד חשובה של ביקורת מדעית, שהירחונים המדעיים עם שיטת ביקורת העמיתים, נכשלו בה. השפעת הבלוגים על הקהל הרחב בעל ההשכלה והנטיות המדעיות, גדולה מאד.
תופעה אחרת היא הגידול העצום שמחקר האקלימי והתקציבים הנלווים, שמקורם, ברובם הגדול, בממשלות. נוצר אינטרס כלכלי לקדם את האקטיביזם המדעי, עם נבואות החורבן הסנסאציוניות.

אין ספק שמדעני האקלים (ברובם) מאמינים בצורה אמיתית בתפיסה האקלימית שלהם, אבל מדוע נגררים שאר המדענים (מדעני הקו המרכזי, מתחומי מדע אחרים, הממסד) אחרי הגוזמאות של האקטיביסטים?

אין ספק שהדעות בחברה לגבי דרך הפעולה האקלימית הן מאד מקוטבות. יש תומכים מסורים וקולניים שלני הצדדים בשאלה האם יש חשש שההתחממות הגלובאלית תהיה הרת אסון. הבעיה היא כול כך גדולה, וה"פתרונות" כול כך יקרים, שספק אם ניתן להשיג פשרה ודרך פעולה מוסכמת.

חשוב שלמקבלי ההחלטות תהיה גישה לכול מגוון הדעות, אבל, בארצות המערב, המצב לא כזה. חשוב גם, שכול פעולה שתיעשה – יהיה אפשר לבטלה אם יתברר שאינה טובה. [למשל: מדוע לא מבטלים את המכסות של ביו-דלק כאשר אפילו רוב החממיסטים מודים היום שהביו-דלק אינו מונע התחממות?].

יעקב




אין תגובות: